פרולוג



ספק אם התלמידים של בית הספר לאיפור ברחוב מנדלי 7 בתל אביב, ששכן שם עד לפני זמן לא רב, יודעים או ידעו שהמרתף בבית המגורים במנדלי פינת בן יהודה היה פעם המקום שבו בילו כל המי ומי של ישראל. מי לא הגיע לשם? משה דיין ושמעון פרס ויצחק נבון ואפילו בן־גוריון. כולם באו לראות, להיראות. ליהנות ולפעמים גם לכעוס ולהיעלב כשעל הבמה "טיפלו" בהם ולא תמיד בכפפות של משי.



"מועדון התיאטרון" קראו למקום. הקימו אותו יוסף מילוא ויצחק קדישזון, שהיו אז מנהלי התיאטרון הקאמרי. הם בחרו ארבעה שחקנים צעירים - גדעון זינגר, ראובן שפר, שמעון בר ויענקל'ה בן סירא שבלילה, אחרי שסיימו לשחק בהצגות בתיאטרון הקאמרי, היו עולים על הבמה הקטנה במנדלי ומצליפים במערכונים ובשירים סאטיריים על יחסי ישראל־צרפת (שהגיעו אז לשיא הרומן), על דתיים-חילוניים (ג'וני איז דה גוי פור מי) על הפשפש שעלה למעלה (שהיו שטענו בתוקף שמדובר במנכ"ל הצעיר של משרד הביטחון. אחד בשם שמעון פרס) ועל זאת מרחוב פנורמה.



רביעיית "מועדון התיאטרון" הייתה מה שהגששים היו כמה שנים מאוחר יותר. רק לפני כמה חודשים הלך לעולמו אחרון חברי הרביעייה, יענקל'ה בן סירא. זה שתמיד ייזכר בשורה האלמותית "מחאפצע מנעמצע".



תמונה ראשונה



בצד המרתף של המועדון היה עוד כוך. שם, מאוחר בלילה, אחרי שהרביעייה סיימה להצליף בכל מה שמותר ואסור, הופיעו זמרים צעירים בתחילת דרכם. השחקן הצעיר אריק לביא, התגלה לקהל הרחב כזמר נפלא עם בלדות כמו "הסלע האדום", "אנקש" ו"שיר ההד". ריקה זראי שרה את "גן השקמים", שהלחין בעלה יוחנן זראי שגם ליווה אותה בפסנתר, לפני שהיא הייתה לאחת הזמרות המפורסמות בצרפת. אסתר ואברהם רייכשטט, שנודעו אחר כך בגרמניה ובעולם כצמד העופרים. הפנטומימאי הצעיר ישראל גוריון, שפגש את בני אמדורסקי וביחד הפכו להיות הדודאים.



והיה שם גיטריסט צעיר בעל קול צרוד מאוד, מה שאז לא היה כל כך מקובל אצל זמרים. אבל ראו זה פלא - הקהל אהב אותו למרות צרידותו. מפה לאוזן עברה השמועה שב"מועדון התיאטרון" מופיע בחור ששר שירים שהוא בעצמו כתב. זמר–יוצר, תופעה שכולנו מכירים היום, הייתה אז ממש ייחודית. הבחור ההוא עם השירים שלו הגיעו לתוכניות כבקשתך ברדיו והיו לשלאגרים אדירים (הם לא הפכו ללהיטים רק כי המילה "להיט" עוד לא הומצאה אז בעברית).


ב"ד"ש עם שיר" בגלי צה"ל וב"תוכנית כבקשתך" בקול ישראל לא חדלו מלהשמיע את השיר על הקברניט עם רגל של עץ, ועל הליצן שממשיך וצוהל, ועל האנשים שתמיד אומרים שלא כל יום פורים, ועל שני קבצנים וחמורון אחד, ועל המלח שאל ספינתו חוזר.



תמונה שנייה



חג הכליזמרים בצפת. מופע הצדעה למועדונים שפעלו בעיר בשנות ה־60. פעם, לפני עידן המזגנים, היו הישראלים מגיעים לבלות ולשהות בצפת במשך כל הקיץ. היו פה בתי קפה שהגישו קפה ועוגה בשעות אחר הצהריים לצלילי תזמורות שניגנו מוזיקה לריקודים. והיו המועדונים "לילות כנען", "קימרון", "השעות הקטנות", שבהם הופיעו האמנים הכי מבוקשים.



רבע מאה אחרי כן צפת שינתה את פניה לחלוטין. המזגנים מילאו את הארץ. מלונות הפכו לישיבות ולאולפנות. המועדונים נסגרו. ימי הזוהר הפכו לזיכרון רחוק ומתוק בעיקר של הצפתיים. אבל לא רק הם ממלאים את הרחבה במופע ההצדעה. מאות אנשים שזוכרים את לילות הקיץ בצפת, מגיעים מכל קצות הארץ בהמוניהם. בני ברמן, שחזר לאחרונה ארצה אחרי היעדרות של שנים זוכה לקבלת פנים נלהבת וחמה. הקההל שר איתו את כל השירים האהובים מאז.



בשיא החגיגה עולה לבמה אריק אמיר, פסל צפתי ידוע, שהיה פעם מפורסם בארץ כאריק מחקה החיות, ומצטרף לבני ברמן בשיר "בפונדק קטן", כשהוא מפיק מגרונו את כל האפקטים שאותם ביצע בהקלטה המקורית של השיר. הקהל מתלהב. בני ברמן לא יודע את נפשו מהתרגשות. בשנים האחרונות, מאז חזר ארצה, קשה לו לשחזר את הצלחות העבר. השירים החדשים שלו לא מושמעים. כמות ההזמנות להופעות הולכת ומתדלדלת, והוא מתפרנס בעיקר כצלם עיתונות. מעטים גם יודעים שבגופו מתפשטת מחלת הסרטן.



תמונה שלישית



בני ברמן למד בבית הספר הימי במכמורת. שם כנראה צמחה גם האהבה שלו לשירים על ימאים וים. בצבא שירת תחילה בצוות הווי של הנח"ל, משם המשיך כנגן אקורדיון ללהקת פיקוד הצפון. אגב, מי שהיה מפקד להקת פיקוד הצפון, מוטק'ה לבנון, הוא האיש שכתב את המילים לשיר "הליצן" המפורסם.


את שנות ההיעדרות שלו מהארץ הקדיש בני ברמן לאהבה האחרת שלו: מסעות בים על היאכטה שלו. הוא נולד השבוע לפני 78 שנים ונפטר לפני 14 שנה, והוא בן 64.



עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי
עצוב רק אצלו המבט
דמעה מעולם לא ירדה לו על לחי
כי הוא להצחיק רק נועד.
שמש עולה. יורד גם הליל
אך הליצן עוד ממשיך וצוהל.