קורבן האמיתי בסרט הזה הוא הסיפור (הטוב), שנאלץ להיאבק בתסריט מקרטע, בדמויות שאינן מפותחות כהלכה, ובבימוי בעל מגע קהה. חבל. בסיס הסרט, סיפורן של בנות משפחת מילך מחיפה, שהוריהן שרדו את שנות השואה בפולין, מוכר מאז שהבת הבכורה, אשת התיאטרון המנוחה שוש אביגל, פרסמה ב־1999 את יומנו של אביה (בשם "ואולי השמיים ריקים"), ומאז שהבת הצעירה, המוזיקאית אלה שריף, הלחינה קנטטה המבוססת על פרקים מיומן זה. כעת מגיע התסריטאי והבמאי אבי נשר ורוקח מהסיפור המורכב הזה תבשיל תפל, ובעיקר שרירותי.

משפחתו (הראשונה) של הגינקולוג ד"ר ברוך מילך – אשתו ובנו הקטן – נרצחו בידי הפולנים. הוא עצמו, עם גיסו והתינוק שלו, מצאו מחסה בבור שבו הוסתרו בידי איכר פולני. במהלך מצוד שניהלו הנאצים אחר יהודים נמלטים הושתק הילד שייבב מאימה, וכך מצא התינוק את מותו. אז החליט הרופא המזועזע לתעד את מסכת ההתעללויות בו ביומן סתרים. עם צאתו מפולין בסיום מלחמת העולם השנייה, הוא הפקיד את היומן למשמורת במשרדי ועד ההצלה היהודי שהוקם אז בלובלין.
עלילת הסרט מתחוללת ב־1977, כאשר ספי (ג'וי ריגר), הצעירה בבנות מילך, מוזיקאית מתחילה, מותקפת בסיום קונצרט ישראלי בברלין בידי אשה זרה וזועמת, שבנה מתקשה לרסנה. הבן האדיב (רפאל סטרטוביאק), כך עולה, הנו כוכב חדש בתחום ההלחנה בגרמניה, והוא משגר לספי מכתב התנצלות על תוקפנות אמו, שאיכשהו מתגלגל לידי אביה (דורון תבורי). וכך, בדרך מקרה, נפתחת תיבת פנדורה משפחתית, וסודות מוסתרים משנות עבר כמוסות גואים ומציפים את עולמן המוגן כביכול של האחיות מילך – ספי וננה (נלי תגר), האחות המבוגרת יותר, שכבר נשואה לעיתונאי תל אביבי (תום אבני), שעורך שבועון פורנו.

בתריסר השנים האחרונות, מאז שנשר שב משהותו הארוכה באמריקה והחל לביים מחדש סרטים בישראל, הוא מקפיד לבנות את הנרטיב של עלילותיו סביב זוגות של צעירים, שעיקר עיסוקם הוא בנבירה בעבר המשפחתי. לעתים מדובר בשתי חברות טובות ("סוף העולם שמאלה", "הסודות"), ולעיתים אלה הם בן ובת ("פעם הייתי", "פלאות"). הפעם מרענן נשר את נוסחת הזהב של חסמב"ה ומפקיד את מלאכת הבילוש בידי שתי אחיות, ספי וננה, שנחושות לגלות מה בדיוק קרה שם בבור המסתור בפולין, כאשר הגרמנים חיפשו את אבא, והתינוק האומלל שלידו נחנק למוות.
* * *
מחזורים של לידה ויצירה לעומת השתקה והמתה אמורים להניע את העלילה, והם עושים זאת בכבדות חורקנית ובעיקר במניפולטיביות נטולת מעצורים. הורים, ילדים, מחלות קשות ותקוות אופטימיות לעתיד מאיר יותר. והכל במחירי מבצע. הסרט נפתח כשדוקטור מילך רוכן אל חלציה של אישה חרדית (למה דווקא חרדית?) ובתוך כך פולט הלצה אנטי־דתית. בהמשך משובצים כמה הבזקי זיכרון מהעבר, שמהם עולה כי הגינקולוג הזה היה אב מכה; זהו מידע סנסציוני שהסרט אינו נזקק לו כלל ולא עושה בו שום שימוש. ובאותו עניין של חוסר רלוונטיות: מדוע זה ג'וי ריגר, בעירום נוטף מים, חייבת לקבל את שיחת הטלפון הגורלית פונקט כשהיא מתקלחת? 
ולמה בכלל להושיב את נלי תגר, האחות האחרת, בתוך מערכת של שבועון פורנו, אם הסיטואציה הטעונה הזאת אינה משמשת כלל למינוף העלילה המרכזית, אלא רק לשם עיצובה של סצנה לעגנית שבה שתי צעירות, בעירום מלא כמובן, מצולמות על רקע גן ציבורי בירושלים, בעוד שני שוטרים, תואמי צ'רלי צ'פלין, דולקים אחריהן בשלומיאליות. איזה צחוקים. נכון הוא שבמציאות, זו שמחוץ לסרט, שוש אביגל אכן הייתה בת זוגו של עמוס גפן, מעורכי השבועון "בול". אך משום ששמה המפורש כלל אינו משובץ בסרט וגם לא שמו ואפילו לא שם העיתון שבו עבד, אז למה לחולל מניפולציה מיותרת? רק בשביל להרוויח עוד פיסת ערווה נשית?
ההתחקות אחר היומן האבוד של מילך, הדפסתו וכן הלחנת הקנטטה על סמך הטקסט הזה, היוו במציאות תהליך עבודה של שנים, שנשר החליט לכווצן לשנה אחת בלבד – שנת 1977. למה? ככה. תוצר לוואי להחלטה שרירותית זו הוא שיבוצם בסרט של קטעי טלוויזיה נודעים מהתקופה ההיא – משדר הבחירות הנודע מתאריך ה־17 בחודש מאי 77' שבו חיים יבין מבשר על המהפך הפוליטי, וכן שידור בואו של אנואר סאדאת לישראל בנובמבר של אותה השנה. אין שום הצדקה להכללת קליפים קאנוניים אלה בסרט, משום שהם אינם משליכים על העלילה. 
ויש עוד קטע מיותר שבו לוכדת המצלמה, כאילו במקרה, את אותו רגע מכונן בהיסטוריה הישראלית, שבו נראה בפעולה צוות ההסרטה של "הלהקה" - חלוץ סרטיו של נשר. אך כנגד סתם גילוי של טעם רע אין צורך להתקומם. 
* * *
ההכרח של נשר לברוח ככל האפשר מהאישי אל הכאילו־ציבורי, שמתבטא פה בהעמסת ההיסטוריה המקומית על גבו של הסיפור המשפחתי הכואב, מעיד בעיקר על חוסר יכולת לעצב סצנות דרמטיות כשלעצמן, אלא רק כאלה שהן בבחינת ייצוג או הצהרה. לסיפור אצל נשר, במקרה הנוכחי כמו גם ב"פלאות", "סוף העולם שמאלה" או "פעם הייתי", אין יכולת המראה משל עצמו, והוא נזקק ללא הרף לפיגומים תומכים שיסתירו את חולשות התסריט.
כאמור, הסיפור הבסיסי ש"החטאים" מנסה לגולל ראוי לפיתוח מעמיק יותר, וסנסציוני פחות. ההתעמתות עם שתיקת הניצולים ועומק סיבותיה/הכחשותיה רלוונטי כיום לא רק מהבחינות הפסיכולוגיות, אלא גם לשם הבנת הדינמיקה החברתית/ צבאית/ פוליטית של החיים בישראל העכשווית. כמובן, בירור נוקב שכזה אינו יכול להיעשות באמצעות הצנחתם של קליפים טלוויזיוניים מהעבר, אלא בהישענות על תסריטים של ממש, ועל יכולות משחק החורגות מסתם דגמון דקורטיבי של סבל אנושי. ובקשר לכך, מעניין מה היו הסיבות שהניעו את יבגניה דודינה, שחקנית עתירת ניסיון ומוניטין, להסכים לגלם כאן תפקיד מרכזי ביותר (היא גברת מילך) שמישהו רוקן אותו, כמו בזדון, מכל תוכן.