פגשתי אותו בסופר-מרקט בשעות הבוקר. הוא עמד ומילא שקיות בלחמניות טריות. "כשהאישה שלי מבקשת, אני לא אומר לה לא”, אמר בחיוך והתחיל לספור מהתחלה: "1, 2, 3, 17, 18. הנה, יש 30". "שימי עין בבקשה על העגלה", ביקש. אני הולך להביא גבינה צהובה ושוקולד למריחה. כן, שוקולד לא ממש בריא, אבל אולי זה ימשוך אותם לאכול”. תהיתי מיהם “אותם”, אבל לא שאלתי שאלות מיותרות. אחרי שעה דיברתי עם האישה. "את יודעת”, אמרה לי, "קשה לשכנע ילדים להושיט יד לסנדוויץ’, אבל אני סומכת על זה שהם לא יתביישו. אחרי הראשון, כל היתר ייקחו".
יותר מ־40 שנה היא עבדה בבית חולים. אינספור חיים הצילה. "מאחורי כל מספר של בדיקה יש אדם שמחכה לתוצאות שלו בבהלה ומעגלים על מעגלים של אנשים: המשפחה, החברים, החברים לעבודה. כולם יושבים בציפייה דרוכה ומחכים לבשורה, בתקווה שהיא תהיה יותר טובה ממה שהרופא אמר להם בהתחלה”, הסבירה לי. היא גדלה בירושלים, לא ברחביה. את אחד משני החדרים הקטנים בבית חלקה עם שלושת אחיה. לפני כשנה פרשה מעבודתה בבית החולים. “חבל”, אמרו לה.
"יש לך אחלה ג’וב. לא בזבוז כל השנים שלמדת באוניברסיטה והידע שרכשת?” אבל היא החליטה שאת המחצית השנייה של חייה היא תקדיש לילדים מבתים מוחלשים. אלה שאתם קוראים עליהם בדוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת ושל הביטוח הלאומי. אלה שהוריהם רק יכולים לחייך בעגמומיות כששר האוצר מבריק בתוכניות כמו "חיסכון לכל ילד". לכו תסבירו למי שיודע לספר בערגה על ילדותו בשכונת מצוקה באולגה, אבל הסירים שלו מלאים מזמן, שגם 50 שקלים בחודש זה סכום בלתי אפשרי.
וזה מה שהיא עשתה. היא ניקתה את האבק מתעודת ההוראה העתיקה שלה והתחילה ללמד בבית ספר יסודי. קודם כל לימדה אותם בעיקר להאמין בעצמם. אחר כך הם מגיעים לחשבון ולכל היתר. לפני שבוע שאלה את אחד הילדים למה הוא קופצני, ומדוע הוא לא יושב בשקט. "אני לא מצליח להתרכז", ענה לה ואז הפטיר בהשלמה: "אני רעב". היא לא הצליחה לישון בלילה. המחשבה שיש ילד רעב הדירה שינה מעיניה. "אני אף פעם לא הייתי רעבה, כי תמיד מצאתי לעצמי פתרון. לחם עם קצת סוכר וקקאו שזריתי עליו, היה ממש מעדן עבורי", סיפרה לי. "היום אנחנו מסודרים, אבל הילדה של פעם עדיין איתי ואני צופה בה”.
בבוקר למחרת שלחה את האיש שאיתה כבר כמה עשורים טובים לקנות לחמניות טריות בסופר. כל שבוע הם עומדים ומכינים כריכים: הוא פורס באמצע ומורח שוקולד. היא מניחה את פרוסות הגבינה הצהובה ויחד הם עוטפים אותם בנייר לבן. אחר כך היא נוסעת לבית הספר. בפעם הראשונה הכריכים שכבו מיותמים, אז היא הושיטה יד ואמרה: "אני רעבה. מי אוכל איתי?" אחריה הגיעו היתר. כריך אחד לא נשאר. ואחרי שהבטן נרגעת, הראש פנוי ללמידה. עכשיו, אחרי שמשוכת המבוכה של הילדים הפכה שקופה, הם מחכים לכריכים. בושה היא לא חלק מהמשחק במגרש הזה, שנמצא כל כך קרוב וכל כך רחוק מהאנשים שאמורים באמת לדאוג להם, אבל מתעסקים בתוכניות גרנדיוזיות ובסיפורי מעשיות. איך כתב סמי מיכאל? "מבלי דעת, בנינו חומה מנטלית, בלתי נראית, בין אלה שסובלים מעודף משקל לבין אלה שאוכל אינו בהישג יד ואינם מצליחים לגמור את החודש". האישה הזאת, שלא שוכחת, היא אמא שלי, האיש האהוב הזה הוא אבא שלי, ואני קוראת את דוח העוני ורוצה לצעוק לנבחרינו שם למעלה שיתביישו.