"הייתי בן 3 כשאמי, אתל רוזנברג, נעצרה, ובן 6 כשהיא הוצאה להורג באשמה של ריגול למען ברית המועצות. למעלה מ–60 שנה עברו מאז, והדבר היחיד שאני יכול לעשות למענה היום הוא לנסות לטהר את שמה, כבר שנים אני חולם על זה. אני בקושי זוכר את הורי, מבחינתי הם היו זוג יהודי שחי בעוני וניסה לשרוד, טיהור שמה של אמי יהיה ההישג הגדול ביותר שלי", כך מספר לנו בראיון בלעדי רוברט מירופול בשיחה מאיסטהמפטון, מסצ'וסטס.



בחודש הקרוב, בטרם יסיים את נשיאותו, הנשיא ברק אובמה אמור להחליט אם לטהר את שמה של אתל רוזנברג, יהודייה אמריקאית שהואשמה בשנות ה–50 בריגול למען ברית המועצות והוצאה להורג ביחד עם בעלה, יוליוס רוזנברג. בנה, רוברט מירופול, ממתין בקוצר רוח להחלטה הנשיאותית. בחודשים האחרונים הוא מנהל ביחד עם אחיו מייקל מאבק למען טיהור שמה של אמו.



“כשברק אובמה יעזוב את הבית הלבן ב–20 בינואר, המאבק שלנו יסתיים. דונלד טראמפ בוודאי לא ייעתר לבקשה שלנו לטהר את שמה ולא יעשה שום דבר למעננו. אני לא יודע מה קורה בבית הלבן", הוא אומר, “אני מניח שאם נמשוך את תשומת לבו של הנשיא אובמה הוא יגלה הבנה. זה הזמן הטוב ביותר לנסות לזכות בטיהור שמה של אמי, וברק אובמה הוא האדם הטוב ביותר לגלות הבנה לפרשה".



האחים מירופול מתעקשים על הליך של טיהור שמה של אמם ולא יסתפקו בחנינה. “חנינה ניתנת למי שהיה אשם. אמי לא הייתה אשמה. המשפט שלה לא היה הוגן".



מירופול בטוח שבתקופה האחרונה הצליח לשנות במידה מסוימת את תודעת האמריקאים. “קיבלנו המון תשומת לב, היום הציבור מבין שאמי, אתל רוזנברג, לא הייתה מרגלת סובייטית. הצלחנו להסיט את דעת הקהל לטובתה. גרמנו לציבור להבין שממשלת ארצות הברית התנהגה, במקרה של אמי, כמו ממשלה במדינה טוטליטארית ולא כממשלה של מדינה חופשית ופתוחה. דווקא באווירה כזו עם נשיא נבחר כמו דונלד טראמפ, אנחנו מדברים על הבעייתיות של התנהגות טוטליטארית. מבחינתנו זה יתרון של חברה, שאפשר לדבר על דברים כאלה".



בחודשים האחרונים זוכה המאבק של האחים מירופול לתהודה. כ–45 אלף בני אדם כבר חתמו על עצומה הקוראת לטהר את שמה של אתל רוזנברג. מייקל דוקאקיס, מועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ב–88', ביקש מאובמה לטהר את שמה. עיתונאים מכל רחבי ארצות הברית מבקשים לראיין את רוברט ואת אחיו מייקל. “לא תיארתי לעצמי שהמאבק שלנו יעורר כל כך הרבה תשומת לב. השבוע יגיע אלי עיתונאי מאוסטריה, מפתיע שעיתון אוסטרי שולח עיתונאי עד לארצות הברית כדי לראיין אותי", אומר מירופול.



אפקט טראמפ


מירופול (69), עורך דין, נולד בניו יורק כמו הוריו ואחיו. לפני כשנה, בסמוך ליום הולדתה ה־100 של אתל רוזנברג, הכריזו חברי מועצת העיר ניו יורק שאתל רוזנברג הואשמה שלא בצדק. מירופול מעיד שהוא לא זוכר את שנות ילדותו המוקדמות. “כאמור הייתי בן 3 כשהורי נעצרו, אני לא זוכר כמעט כלום, אפילו אחי שהיה בן 7 כשהם נעצרו לא זוכר הרבה. על פני השטח הורי ניסו לפלס את דרכם בעולם ואז לאבי היה מספיק כסף כדי לעבור לדירה טובה יותר. החיים היו רגילים".



בספרו “הוצאה להורג במשפחה" כותב מירופול שיש לו זיכרונות מעטים מהוריו, “לעולם לא אדע דברים בסיסיים כמו הדרך שבה הם התנהלו במעגלים חברתיים או אפילו את צליל קולותיהם. מה שידוע על הורי זה שעד שנת 1950 הם היו זוג יהודי שמאלני ממעמד העובדים עם שני ילדים בלואר איסט סייד בניו יורק. הם היו אנשים עם בעיות משפחתיות, מגבלות אנושיות ושאיפות לעתיד".



יוליוס רוזנברג נולד בניו יורק ב–1918 להורים שהיגרו לארצות הברית מפולין. הוא למד בבית ספר בלואר איסט סייד במנהטן ובתלמוד תורה ובגיל 18 הפך למרקסיסט. רוזנברג למד הנדסת אלקטרוניקה בסיטי קולג' בניו יורק ונישא לאתל רוזנברג זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו. הם הכירו זה את זה בכנס של ארגון עובדים ב–1936.



אתל גרינגלאס, שהייתה מבוגרת מבעלה בשנתיים, נולדה בניו יורק להורים שהגיעו ממינסק בבלארוס ומאוסטריה. היא למדה באותו בית ספר תיכון שבו למד בעלה, נחשבה לתלמידה מצטיינת וסיימה את לימודיה בגיל 16. גרינגלאס הייתה זמרת ושחקנית מחוננת שהתפרנסה בתקופת המשבר הכלכלי הגדול מהופעות כזמרת בתחרויות שירה, וככל הידוע החזיקה בדעות שמאלניות כמו אלה של בעלה. למשל, שנה לפני שהכירה את יוליוס רוזנברג ארגנה מחאה של עובדים במפעל אריזה שבו עבדה כפקידה.



יוליוס עבד בחיל הקשר בצבא האמריקאי אבל פוטר מעבודתו ב–1945, אחרי שהתברר שהכחיש שהוא משתייך למפלגה הקומוניסטית, אף שהיה חבר מפלגה כבר שלוש שנים, כמו גם אשתו. הוא פתח חנות לחלקי מכוניות, העסיק את אחיה של אתל, ברני ודיוויד גרינגלאס, שהיה העד העיקרי נגד אחותו, הפליל אותה ולמעשה מי שגרם להוצאתה להורג. רוזנברג כשל בעסקיו, פיטר את אחיה של אתל ובשנת 1950 נעצר בחשד לריגול ולמסירת סודות גרעין לברית המועצות. כמה שבועות לאחר מכן אתל רוזנברג נעצרה.



משפטם החל במרץ 1951 וכונה בתקשורת האמריקאית משפט המאה. אחד מחוקרי התביעה היה רוי כהן, עורך דין יהודי שהפך ברבות הימים לעוזרו של הסנאטור ג'וזף מקארתי הידוע לשמצה ולאחד מעורכי הדין הידועים בניו יורק. הוא פתח פרקטיקה פרטית, היו לו לקוחות ידועים, ביניהם המאפיונר אנטוני סלרנו וגם שניים, דונלד טראמפ ואביו, פרד, שנתבעו על ידי ארגון זכויות אדם כשסירבו להשכיר לשחורים דירות בפרויקטים שלהם. הפרשה הסתיימה בפשרה, הטראמפים לא הודו באשמה אבל ניאותו לפתוח את הפרויקטים שלהם לשחורים.



מאז שמרו כהן וטראמפ הבן על קשרים הדוקים, הם היו חברים קרובים, שוחחו חמש פעמים ביום והפליגו ביחד ביאכטה של כהן. עורך הדין כהן נפטר לפני 30 שנה, אבל על פי העיתון היהודי "פורוורד", טראמפ הפנים את מורשתו: מניפולציה של התקשורת ושימוש בחילוקי דעות לטובתו. “רוי כהן היה האדם שאמר לגרינגלאס שהוא צריך להביא הוכחות נוספות לאשמתה של אתל. כהן היה זה שיצר את ההוכחה המזויפת לאשמתה של אמי. אם טראמפ יטהר את שמה של אמי, זה כאילו שהוא אומר שרוי כהן פעל בצורה שגויה", מסביר מירופול, “ולכן אני מניח שהוא לא יעשה את זה. טראמפ לא יציג את כהן, שהיה המנטור שלו, באור שלילי".



אחת ההפגנות לשחרור בני הזוג. צילום: באדיבות קרן רוזנברג לילדים



משפחה שכזו


עד התביעה המרכזי במשפטם של אתל ויוליוס רוזנברג היה כאמור דיוויד גרינגלאס, אחיה של אתל. גרינגלאס שירת בצבא במעבדות לוס אלמוס בניו מקסיקו, שם עסקו בפיתוח פצצת האטום של ארצות הברית. הוא העביר לסובייטים מידע, מתג נפץ ומחסנית לתיל המפעיל את הנפץ, נעצר לאחר מכן ואמר בחקירתו כי העביר לרוזנברגים תרשים של עדשה המשמשת להפעלת פצצת האטום וכי רוזנברג לא רק שהעביר לרוסים את המידע, אלא הוא אף זה שגייס את גרינגלאס ואחרים לרשת הריגול הסובייטית.



כמה ימים מאוחר יותר הפליל גם את אחותו. לדבריו, אתל רוזנברג הדפיסה את השרטוטים ואת המידע שהועבר לסובייטים. גרינגלאס נידון ל–15 שנות מאסר ואחרי עשור בכלא השתחרר בשנת 1960, החליף את שמו והתפוגג לאלמוניות בניו יורק, ביחד עם שני ילדיו ועם אשתו, רות, שאף היא העידה במשפט נגד הרוזנברגים והייתה מעורבת בפעילותו של בעלה אבל לא הואשמה הודות לעדויותיהם המפלילות נגד הרוזנברגים.



ב–1966 התגלה שהשרטוטים שגרינגלאס העביר ליוליוס רוזנברג היו חובבניים וחסרי כל תועלת, גם אם הגיעו לידי הסובייטים. פיזיקאים בכירים שראו את השרטוטים הגדירו אותם כ"שטויות". ב–2001 אמר גרינגלאס לעיתונאי סם רוברטס שכתב ספר על האח, כי שיקר בעדותו בבית המשפט כדי להציל את עורו. “לא אכפת לי שאני הוא שגרמתי למותה, אני ישן טוב", הוא אמר לתוכנית "60 דקות". מעת לעת הוא אמר שהיו לו נקיפות מצפון, “אבל אשתי אמרה לי 'לפחות אנחנו עדיין בחיים'". רות גרינגלאס נפטרה באפריל 2008, דיוויד גרינגלאס נפטר ביולי 2014.



“מעולם לא ניסיתי לפגוש אותו", אומר מירופול, “לא רציתי שום קשר איתו. אף על פי שאני אדם חילוני, הזדהיתי עם מי שיושבים שבעה על אדם חי, מבחינתי הוא היה מת. בעבר שאלו אותי לא אחת למה אני לא מתעמת איתו, היו לי שלל תירוצים. היום אני מבין שפשוט לא רציתי לראות אותו, הוא עורר בי סלידה".



יהודים נגד יהודים


המשפט הסתיים בהרשעתם של הרוזנברגים בקשירת קשר למסירת סודות למדינה זרה, אחרי שבני הזוג סירבו להודות באשמה ועמדו בסירובם עד לרגע האחרון. “פשעכם גרוע מרצח, בעיני", אמר השופט אירווינג קאופמן, “אין ספק שבבגידתכם שיניתם את מהלך ההיסטוריה לרעת ארצנו, גרמתם להתלקחות המלחמה בקוריאה שבה קיפדו עד כה יותר מ–50 אלף בני אדם את חייהם ומי יודע עוד כמה מיליונים ישלמו את מחיר בגידתכם".



אחרי ערעור, תסבוכת משפטית שהסתיימה לרעת הרוזנברגים ובקשת חנינה, שנדחתה על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר, התקיימו הפגנות רבות משתתפים לצד הבעות תמיכה של אמנים ועיתונאים רבים ברחבי העולם, שכינו את הפרשה “משפט דרייפוס 2". בהפגנה האחרונה נטלו חלק גם ילדיהם הקטנים של הרוזנברגים. הזוג הוצא להורג בכיסא חשמלי ביום שישי, 19 ביוני 1953. ראשון הובל ברגליים כושלות אל הכיסא החשמלי בכלא סינג סינג יוליוס רוזנברג, אחריו אשתו.



מירופול מבקש להסב את תשומת הלב להיבט נוסף של הפרשה. “הורי היו יהודים, השופט במשפט היה יהודי וגם החוקרים מטעם התביעה היו יהודים שרצו להוכיח שהם נאמנים לארצות הברית יותר מאשר לאחיהם היהודים. יש בארצות הברית אנטישמיות מתחת לרדאר, ויהודים רוצים להראות שהם נאמנים לארצות הברית יותר מאשר ליהודים אחרים. מבחינתי, זו התנהגות לא מקובלת. צריך לתקוף את האנטישמיות".



מהסיבה הזאת, הוא אומר, הוא תמך לאורך השנים בשחרורו המוקדם של ג'ונתן פולארד. “אומנם אני שמאלני ופולארד ימני בדעותיו, ולא משנה כלל אם אני מסכים איתו ועם מעשיו, אבל לדעתי הוא היה בכלא יותר מדי זמן, צריך היה לשחררו הרבה שנים לפני שהוא השתחרר. לא כולם אהבו את דעתי על פולארד, אבל אני ניסיתי לומר אותה לכל אורך שנותיו בכלא".



מעשה לינץ'


המשפט, גם לאחר סיומו, הוסיף להדהד ברחבי העולם. “מעשה לינץ' חוקי המכתים בדם עם שלם", כתב הפילוסוף הנודע ז'אן פול סרטר בעיתון הצרפתי "ליברסיון", שלושה ימים אחרי ההוצאה להורג. מאז פורסמו על הפרשה כמה עשרות ספרים ומחקרים, בחלקם נטען שבני הזוג אכן היו מרגלים סובייטים, אחרים טוענים לחפותם או לכל הפחות לחפותה של אתל רוזנברג שהואשמה והורשעה לצדו של בעלה כדי ללחוץ עליו להודות בריגול.



בין הכותבים הידועים היה הנשיא הרוסי ניקיטה חרושצ'וב, שבאוקטובר 90' התפרסם ספר זיכרונותיו שהוקלט לפני מותו בספטמבר 1971. חרושצ'וב סיפר שבני הזוג רוזנברג “עזרו לנו להשיג את סודות הייצור של האנרגיה האטומית", מאידך, מעדויות שונות בספר נוסף שפורסם באותו זמן עולה שהזיכרון שלו היה חלש ביותר. שנתיים אחר כך אמר גם איגור קוואסקוב, מדען גרעין רוסי, לעיתון במוסקבה, שבני הזוג רוזנברג היו מרגלים סובייטים. ב–97' התפרסם ב"וושינגטון פוסט" ראיון עם אלכסנדר פקליסוב, קצין ביון סובייטי לשעבר, שאמר שהוא היה מפעילו של יוליוס רוזנברג, אולם להערכתו אתל רוזנברג לא הייתה מרגלת פעילה.



רוברט מירופול מעדיף להתייחס לראיון שהעניק מורטון סובל לעיתונאי סם רוברטס ב–2008. סובל הואשם והורשע בריגול למען ברית המועצות ביחד עם הרוזנברגים. סובל השתחרר מהכלא ב–69'. לאורך שנים רבות הוא שב וטען שהוא חף מפשע, אבל ב–2008, בהיותו בן 91, אמר שהיה מרגל סובייטי ביחד עם רוזנברג, חברו ללימודים, אולם לדבריו הם גנבו סודות תעשייתיים ולא אטומיים. לדבריו, אתל רוזנברג ידעה מה יוליוס עושה, “אבל במה היא אשמה? בכך שהייתה נשואה לו?". סובל בן ה–99 עדיין חי בברונקס, ניו יורק.



“ברור לי שאבי היה מעורב בריגול", מבהיר מירופול, “הא אומנם לא העביר סודות אטום, אבל זה היה ריגול, ומה שהוא עשה לא היה חוקי. אילו היה נשלח לכמה שנים לכלא הייתי מקבל את זה, אבל גם הוא וגם אמי הוצאו להורג, בעוד אמי לא הייתה מעורבת בריגול ונעצרה והורשעה רק כדי ללחוץ על אבי".



משנה חיים


מעצר הוריו ולאחר מכן הוצאתם להורג שינו כמובן את מסלול חייו, משחזר מירופול, “מילד רגיל הפכתי לדמות היסטורית". ככזה הוא שב ומדגיש שכמו הוריו גם הוא שמאלני, “תמכתי בברני סנדרס, יש לי עדיין סטיקר שלו על המכונית, אני חושב שאם הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות הוא היה נבחר ולא טראמפ".



בספרו כותב מירופול שפגש את הוריו פעמים ספורות בלבד בשלוש השנים שבהן היו עצורים. הביקורים בכלא סינג סינג רדפו אחריו שנים ארוכות. “התחבאתי מאחורי עורך הדין של הורי, מני בלוך, כשראיתי צלמים מכוונים אלינו את המצלמות בבואנו ובצאתנו מבית הכלא".



בהיותו הילד הצעיר ניסו לגונן עליו. רק שבוע אחרי שהוריו הוצאו להורג סיפר לו אחיו שהוריו מתו. בעת ההוצאה להורג הם נשלחו לשחק בייסבול, כדי שלא יוכלו לחזות בטלוויזיה ברגעיהם האחרונים של הוריהם. “אני לא בטוח שידעתי מהו מוות", כותב מירופול בספרו, “העמדתי פנים שאני לא מבין מה קורה, כדי שהמבוגרים לא יטרחו סביבי. בסוף הקיץ הבנתי את העובדות ההכרחיות: הם הרגו את הורי, ואני לעולם לא אראה אותם. בקיץ ההוא של 1953 החל מה שאני רואה כעת כשיא של סיפור האימה האישי שלי".



אחרי המעצר של הוריהם מירופול נע ונד עם אחיו בין בתים של קרובי משפחה וחברים של הוריו, כמה חודשים אף שהו בבית יתומים יהודי בניו יורק. בראיון ל"60 דקות" הם תיארו את השהות שם כאילו שנלקחה מספר של צ'רלס דיקנס. “קיבוץ בישראל הציע לאמץ אותנו, היו גם אנשים פרטיים בישראל שהציעו עזרה", הוא אומר, “מדינת ישראל הרשמית מעולם לא הציעה לנו עזרה, אבל אני לא מאוכזב, מפני שאני לא יודע מה הייתה הפוליטיקה הפנימית בין ארצות הברית לישראל בשנות ה־50. אני גם לא חושב שרצוי שישראל הייתה מתערבת לטובתנו. יכול להיות שזה דווקא היה משפיע לרעה על כל הפרשה".



כשהיה בן 7 הגיע עם אחיו לביתם של אבל ואן מירופול, זוג יהודים שהזדהו עם הרוזנברגים אף שלא הכירו אותם. שם, בספרינגפילד, מסצ'וסטס, חזרו חייהם של האחים לשגרה. בני הזוג מירופול הרחיקו אותם מהתקשורת, אימצו אותם והעניקו להם את שמם. “במשך 19 שנים, עד 1973, למעשה נעלמנו מהעין הציבורית", אומר מירופול. “אפשר לומר שבשנים האלה הייתי בארון, ומבחינתי זה היה מזל גדול, מפני שזה אפשר לי לחיות חיים רגילים. תשומת הלב הציבורית נתפסה אצלי בילדותי כגוררת דברים רעים. צילמו אותנו כשהלכנו לבקר את הורינו בבית הסוהר ואחר כך הם הוצאו להורג, כל זה נחקק לי בזיכרון כדבר רע. אני אפילו לא זוכר שבני הזוג מירופול היו צריכים לבקש מאיתנו לשמור על אנונימיות, הבנו את זה לבד, כמו שבגרמניה הנאצית ילדים יהודים הבינו שרצוי שהם לא ינופפו ביהדותם. ידענו שחשיפה ציבורית מסוכנת לנו".



זיכרונותיו מהשנים האלה, אומר מירופול, טובים. בספרו הוא כותב שלמד להסתדר עם הסביבה לנוכח הנסיבות. “שמתי לב שכשאתה נחמד וגורם לאחרים לצחוק בלי להיות קולני ונבזה, זה מספק לך הכרה חברתית וביטחון. גיליתי שאם אתה ידידותי לאחרים הם יהיו ידידותיים כלפיך, אבל הייתי מודאג מאלה שעלולים להיות עוינים. “למדתי בבית ספר, שיחקתי עם חברים, דיברתי על משחקי כדורגל ולא על פוליטיקה, המלחמה הקרה או הוצאות להורג. אחרי כמה שנים החיים שלנו חזרו להיות נורמליים, ובמידה מסוימת הייתי בר מזל, מפני שאנשים יכלו לחשוף אותנו אבל מעולם לא אמרו לי בבית הספר שאני הילד של הרוזנברגים. היו אנשים שידעו אבל שתקו. האדם הראשון שסיפרתי לו על המורשת שלי היה אשתי, אלן, כשהייתה עדיין חברה שלי. היא אמרה לי שהיא ידעה מי אני אבל העמידה אותי במבחן, היא רצתה לראות אם אספר לה על הורי. אני עברתי את המבחן וסיפרתי לה עוד לפני שהיא הספיקה לשאול".



די לאלימות


למרות המאמצים הרבים שהשקיע בבניית חיים רגילים, צלה של הפרשה מרחף ולא מרפה. מירופול למד אנתרופולוגיה ומשפטים, היה עורך של ה"סושיאל ריוויו" שנחשב לקומוניסטי, כתב עם אחיו ספר על המורשת של הוריהם ובשנת 90' הקים את קרן רוזנברג לסיוע לילדים שהוריהם נפגעו בדרך דומה לזו של הוריו. לפני שלוש שנים העביר את ניהול הקרן לבתו, ג'ניפר. בתו הצעירה, רייצ'ל, היא עורכת דין העוסקת בניו יורק בזכויות אדם, אם לשניים. אחיו, מייקל, אב לשניים וסב לשניים, הוא כלכלן ומרצה לכלכלה.



ב–74' הם נחשפו לציבור כשיצאו בדרישה לחשיפת תיק החקירה של הוריהם במלואו. הם שבו וטענו שהמשפט היה מבוים, עדויות סולפו, וקנוניה נרקמה כדי ללבות שנאה כלפי הקומוניסטים. הם דרשו משפט חוזר, דרישה שנדחתה, וכעת נותרה רק הבקשה לטיהור שמה של אתל רוזנברג. בעוד חודש, כשהקמפיין יסתיים באופן סופי, כפי הנראה, הוא יוכל לחזור לחיי השגרה, “מי יודע, אולי אבוא לבקר בישראל".



הוא מעולם לא ביקר כאן, “את רוב המאבק למען טיהור שמה של אמי אחי ואני מנהלים לבד, זה דורש מאמצים עצומים, אני לא פנוי לחשוב על דברים אחרים", ולמרות זאת הוא חבר בוועדה המייעצת של הארגון ג'ואיש וויס פור פיס, הקורא לסיום הכיבוש. “בכל הנושאים הקשורים לישראל ולפלסטינים אני יונה", הוא אומר, “לדעתי, צריך להגיע לפתרון של שלום באזור. כפי שאני מתנגד לעונש מוות, אני מתנגד לכל אלימות. אלימות מובילה לאלימות ולא לפתרון אמיתי. במוקדם או במאוחר אנשים יצטרכו להפסיק להרוג זה את זה".