יש לנו עץ דקל בגינה. הוא נטוע בין הבלטות לאדמה ותקוע כמו אצבע בעין. העץ חולה ומחורר מחדקונית הדקל האדומה. לפעמים נופלים ממנו גוזלים חסרי כנפיים, אם החתולים לא באים לטרוף אותם, הם מתייבשים ומתים. גם הסכך היבש נושר ממנו. פעם אחת ענף גדול נחת על הראש של פורטיס, הדני הענק שלנו. שמעתי את הצווחה שלו מפלחת את קיר הבית. ופורטיס, כשמו כן הוא: משוגע. כשיצאתי לראות מה קרה לו, הוא רץ אליי בפאסון של ליקוקים וקפיצות. באתי לחזק ויצאתי מחוזק, והייצור הגמלוני המשיך בעיסוקיו כמו להניח את הגוזלים שהתייבשו בפתח הדלת, או ללעוס את גזע הדקל ולפזר את סיביו ברחבי הבית בתיבול ריר עסיסי.
לפעמים, כשאני יוצא החוצה, אני מסיט את הראש מבעד לעץ ומביט לדירה שמשמאלנו. מהווליום הצווחני שבוקע ממנה, עולים דיאלוגים מסרטים טורקיים, גרה שם אישה זקנה שמתווכחת בטלפון עם ילדיה בספניולית ולפעמים היא יוצאת החוצה כדי לריב עם השכן שמעליה. היא מזכירה לי את סבתי, גם היא עולה מטורקיה, כמעט אותו קול ואותם גינונים. אבל לנוסטלגיה יש מחיר – בשבוע שעבר היא בקשה ממני שאדבר עם בעל הדירה שלנו כדי שיגזום את העץ "אני מפחדת שהוא ייפול על הבית שלכם" היא הזהירה. העץ למעשה הוא תולדה של סכסוך רב שנים, בינה לבין אמו של בעל הדירה. קיומו הנוכחי מותנה במותה של השכנה הטורקייה. מסתבר שאמו של בעל הדירה השביעה את אותו שלא לכרות את העץ כדי שיהיה תקוע לה בפרצוף, על הפרנציפ. והשבועה עדיין בתוקף. ותוקף של שבועה יכול להיות חזק כמו חוקים של מדינה או משרדי ממשלה.
אחרי המעברה, דירת שיכונים צפופה ואין ספור פניות למשרד השיכון, סבא וסבתא שלי, עולים מאיסטנבול, הצליחו לגרד דירה קטנה בשכונת הכוכב שבטבריה. כמעט עשרים שנה שהם גרו שם, עד שסבי נפטר. וסבתא, שפחדה לישון בלילות לבד, צעדה בהליכות תרנגולת אל בית הורי והתארחה שם לעיתים תכופות. פקידי המשרד, שעקבו אחרי הגיחות שלה – החליטו שאין יותר. הדירה נלקחה ממנה בכוח ואת כל החפצים, המסמכים והרהיטים שלה הם זרקו מהחלון. ככה, בלי חוק הסדרה, בלי להבין את הרגישות ובלי לפצות. המאבק העיקש של הוריי וסבתי אל מול המפלצת הגדולה שנקראת "עמידר" עלו בתוהו וסבתא מרים עברה לגור אצלנו לתמיד. שני הורים, ארבעה ילדים וסבתא, בדירת 90 מטר של סלון ושני חדרונים.
למרות הצפיפות ולמרות העקשנות הטורקית האופיינית לה, למדנו ממנה המון. בימים בהם אמי עבדה עד מאוחר היא תפקדה כאמא שניה. היא הכירה לנו את סֶלְדַה וְטָטְלִיסֶס ולימדה אותנו לדבר קצת ספניולית. מדי שבוע היא הייתה רבה עם השכנה הפרסית שבקומה מתחת ובלילות זמזמה לנו ערש לאדינואי עתיק. עם השנים, החליטו הורי לשכור דירה מרווחת יותר וסבתא כמובן עברה אתנו. הם לא רצו לשמוע על בית אבות והכינו לה פינה שקטה בבית שתענה על צרכיה. ההתפתחות לצד סבתא דומיננטית הפרישה לנו תכונות מגוונות. החל מפדנטיות לסדר וניקיון וכלה בהתעקשויות ראש-בקיר. במהלך 2011, בגיל 85, סבתא חלתה. היא נאבקה כמעט שנה שלמה עד לאותו בוקר בו אמי ביקשה שאבדוק למה היא לא מגיבה. היא שכבה מצומקת וקרה כמו שמשת אוטובוס ממוגן ירי בדרך לעופרה. אז הנחתי את ראשי על חָזַה וחיכיתי לדפיקות שנאלמו.
משמועות שמסתובבות בבניין, מתבהר, שפתרון משבר הדקל ייפתר בך שהשכנה תעבור לבית אבות. הילדים שלה כבר לא יכולים לתמוך מרחוק והעצמאות של הטורקייה מתחילה להיסדק. אז סבתא שלי לא נשלחה לבית אבות, למזלה הוריי התעקשו על פתרון משפחתי וקהילתי גם במחיר החופש שלהם ושלנו. לה לא היה את בנט ושקד שילחמו למענה נגד כוחות הממסד, מקסימום לבן 0% במקרר. במקרה שלה לא חיכו חיילים ושוטרי מגב מתחת לחלון כדי לפנות את ההיסטוריה של משפחתה למקום הראוי לו. הפקידים זרקו הכל לפח. בדיוק כמו את הסיפור שלה. בשיחה האחרונה שלי עם בעל הדירה הוא הודיע שלא יחכה שהטורקייה תמות, העץ ייכרת. הוא אפילו הבטיח שבמקומו הוא יבנה לנו פרגולה יפה בחצר.