סמל אלאור אזריה נקלע בעל כורחו למאבק כוח בין ארגון בצלם ודומיו לבין החברה הישראלית. סבירה הטענה כי הסרטון של עובד ארגון בצלם מהווה עדות מרשיעה נגד אזריה, הבעיה היא שבעוד הצמרת הביטחונית בחרה לראות בסרטון עדות שעומדת בזכות עצמה והרשיעה לפיו את אזריה בטרם חקירה - שלא לדבר על בטרם משפט - הציבור הרחב לא ניתק את הסרטון ממקורו העוין.
בעקבות פרסום דוח גולדסטון נצרב ארגון בצלם - בצדק - כארגון עוין לישראל, המבקש את רעתה. מבין הארגונים הרשומים בארץ, שלכאורה מסרו חומרים מפלילים נגד כוחות צה"ל ופעילותם במבצע עופרת יצוקה לוועדת החקירה של האו"ם, היה בצלם הפעיל ביותר. חומרי הארגון צוטטו 56 פעמים בדוח אשר האשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה במהלך המבצע, לרבות פגיעה במזיד באזרחים פלסטינים חפים מפשע.
לאחר פרסום הדוח הגיע לארץ מייקל פוזנר, עוזר מזכיר המדינה לענייני זכויות האדם. בין השאר הוא נפגש בבניין השגרירות האמריקאית עם ג'סיקה מונטל, מי שכיהנה אז כמנכ"לית ארגון בצלם. דוח השגרירות בעניין הפגישה פורסם באתר וויקיליקס לפני כחמש שנים.
במהלך הפגישה הבהירה מונטל כי בכל הנוגע לפעילות מול ועדת גולדסטון, מטרת הארגון הייתה לגבות מחיר כבד מממשלת ישראל בקשר לדעת הקהל העולמית, וזאת כדי להרתיע אותה מלהמשיך להילחם נגד חמאס. לדבריה, בצלם שואף לחייב את ישראל לבחון אם תוכל "להרשות לעצמה עוד מבצע כזה". הציבור בארץ הוא שורש הבעיה, הוסיפה מונטל, משום שהוא מפגין אפס סובלנות לאבידות מקרב כוחות צה"ל, ועל כן הוא מוכן לסכן את תושבי עזה ולא משמש "בלימה מוסרית" כנגד מפקדי הצבא או מנהיגי המדינה.
בפגישה אחרת שערכה מונטל באותה תקופה עם הציר הפוליטי בשגרירות האמריקאית, ושתוכנה אף הוא פורסם באתר וויקיליקס, היא חשפה כי כ־95% מתקציב ארגון בצלם מגיעים מממשלות זרות.
הביקורת הציבורית שהושמעה נגד בצלם בעקבות חשיפת תפקידו המרכזי בהכנת דוח גולדסטון לא השפיעה עליו. לאחר מבצע צוק איתן, הארגון שיתף פעולה עם ועדת החקירה האנטי־ישראלית של האו"ם. בפעם ההיא חומרי בצלם צוטטו 67 פעמים בדוח, ששוב טען כי צה"ל ביצע פשעי מלחמה בעזה.
בשנת 2007 יזם הארגון את פרויקט "חמושים במצלמות", שבו נמסרו מצלמות וידיאו לפלסטינים ביהודה ושומרון, כדי שיתעדו פעילות של כוחות צה"ל והמתיישבים הישראלים באזור. לעתים קרובות המצלמות לא הופעלו כדי להציג תמונה מהימנה של המתרחש אלא כדי ליצור תמונה מעוותת, שתכליתה פגיעה בשם הטוב של צה"ל ובשמם הטוב של המתיישבים.
במקרה אחד משנת 2011, למשל, בצלם מסר סרטון של מעצר קטין פלסטיני על ידי כוחות משטרה ל־ynet. הסרטון הוצג כעדות ליד הקשה שנוקטים כוחות הביטחון כלפי ילדים פלסטינים, אשר נלקחים לתחנות משטרה ללא ליווי הוריהם. אולם, כפי שאתר "פרספקטיבה" הראה, הסרטון היה מבוים. הצלמת של בצלם למעשה יזמה את האירוע. הילד יידה אבנים לעבר הכוח ואז רץ לעבר הצלמת, שהציגה עצמה כפעילת בצלם. הכוחות ביקשו מאמו של הילד לעלות לניידת יחד עם בנה, אולם עובר אורח פלסטיני הורה לה שלא להיכנס לרכב. לאורך כל הסרטון נשמעת הצלמת של הארגון כשהיא צורחת "הוא ילד! הוא ילד!", ובכך מגבירה את תחושת הדרמה של האירוע.
במקרה אחר, שהתרחש בחברון בחודש יולי ותועד על ידי ארגון NGO Monitor, פרסם בצלם סרטון, שלכאורה צולם על ידי עובר אורח פלסטיני, והתיימר להוכיח כי שוטרי מג"ב הוציאו להורג פלסטינית. אלא שהייתה זו המחבלת שהגיעה למחסום ליד מערת המכפלה, הועברה לתא הבידוק לנשים, ושם, על פי משטרת ישראל, הוציאה סכין וניסתה לדקור שוטרת. שוטרת אחרת הרגה את המחבלת. באמצעות הסרטון בצלם ניסה להוכיח כי לא היה צורך בירי, ועל כן חיסול המחבלת היה מעשה פלילי. אולם מצפייה בסרטון אי אפשר להסיק שום מסקנה.
בתודעה הציבורית עולה התחושה שבצלם ניצח את צה"ל. מונטל הרי הודתה כי בצלם פועל לכך שצה"ל לא יתקוף את הפלסטינים, וצמרת צה"ל באמת לא מעזה לתקוף אותם.
ב־2012, למשל, הופץ ברשת סרטון שצולם על ידי פלסטינים ליד היישוב קדומים בשומרון, שבו נראו חיילים מיחידת הנדסה קרבית בורחים מפלסטינים שתקפו אותם באבנים ובבקבוקי תבערה. החיילים טענו כי נאלצו לברוח משום שהמג"ד סירב לבקשות חוזרות ונשנות שלהם להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. הוא לא רצה לייצר תמונות לא נעימות של כוחותיו.
בסרטון אחר מ־2015 צולמו פלסטיניות כשהן מתעללות בחייל צה"ל שניסה לעצור אישה שיידתה אבנים לעבר הכוח שלו. גם בסרטון ההוא הושפל החייל, משום שמפקדיו לא רצו לעורר פרובוקציות או לספק צילומים שבאמצעותם ייפגע שמו הטוב של צה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם. מלבד סרטונים ישנן גם עדויות של חיילים, הטוענים כי הוראות הפתיחה באש הינן בלתי אפשריות, ומשאירות את כל היוזמה והעוצמה בידי המחבלים.
פרשה אחת, שלושה שחקנים
כבר בשעותיה הראשונות של פרשת אזריה התברר שמעורבים בה שלושה שחקנים, ואזריה אינו אחד מהם: בצלם, הציבור הישראלי וצמרת צה"ל. כפי שהסבירה מונטל לאמריקאים, בצלם מבצע פעולות אנטי־ישראליות בזירה העולמית, כדי שהצמרת הישראלית לא תתחשב ברחשי הלב של הציבור בשיקוליה.
שחקן שני בפרשה הוא הציבור הישראלי, שאוהב את בניו, את חייליו. מאז קום המדינה קיימת ברית בין צה"ל לציבור. הציבור מוכן לשרת בצה"ל ומוכן שילדיו ישרתו בצה"ל, גם כשמשמעות הדבר חשיפתם לסכנות העלולות להביא למותם. ברית זו מחייבת את מפקדי צה"ל לראות בחיי החיילים ערך עליון. האמנה העומדת בשורש החיבור של צה"ל לעם ישראל מניחה כי מפקדי צה"ל לעולם לא יעדיפו את חיי האויב, חיילים ואזרחים, על פני חיי חייליהם.
השחקן השלישי הוא צמרת צה"ל, בראשות שר הביטחון לשעבר משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. בשנים האחרונות מאותתת הצמרת הביטחונית כי היא ממלאת את דרישת בצלם ונוטשת את הציבור. ניתן היה לראות זאת בהוראות בלתי סבירות לפתיחה באש, מדיניות הדלת הפתוחה לארגוני שמאל רדיקליים וקידום משפטנים רדיקליים לתפקידי מפתח בפרקליטות הצבאית. בשנה האחרונה הצטרפו לכך הטפות ציניות ופוליטיות על ערכי צה"ל אל מול "תהליכי התבהמות" או נאציפיקציה, העוברים כביכול על הציבור הישראלי.
אם היה רגע שבו הצמרת הביטחונית חצתה לגמרי את הקווים, היה זה עם אמירתו של איזנקוט ש"חייל בן 18 הוא לא הילד של כולנו". משמעות הדבר היא שהברית בין צה"ל לציבור בוטלה. הילדים שלנו, שאנו מוסרים לצה"ל על אף הסכנות, אינם יותר מ"גברים בני 18", שתפקידם למלא פקודות עבור המטה הכללי.
קשה לראות איך ניתן לשקם את היחסים בין הצמרת הביטחונית לבין עם ישראל. זאת בעיקר משום שמדבריהם של איזנקוט ויעלון, ותומכיהם הרבים בתקשורת, ניכר כי הם אינם מרגישים כל צורך לתקן אותם.
אזריה, הקורבן במהלכים הללו, ללא ספק חייב לקבל חנינה מיידית. אבל כאשר גורלו נמצא בידיים של איזנקוט - האיש שרמס את הברית בין צה"ל לעם ישראל ברגל גסה - קשה לראות איך זה יקרה. ועל כן ייתכן כי אזריה ימשיך לסבול כקורבן הראשון, אבל ממש לא האחרון, של המטכ"ל של בצלם.