לפני 50 שנה בדיוק, בחודש ינואר 1967, התבשרו הורי ישראל כי חיסון חדש הגיע לארץ: חיסון נגד חצבת, מחלה שהייתה אומנם מוכרת כבר משנת 700 לספירה, אבל רק בשנת 1954 בודדה בידי הביולוג האמריקאי וזוכה פרס נובל, ג’ון פרנקלין אנדרס. לחיסון אף ניתן שם: “שוורץ”, והוכרז כי יינתן חינם לילדים בני תשעה חודשים עד שנתיים. מעל גיל שנתיים, נמכר החיסון באותה שנה במחיר שנע בין 7.3 ל־9 לירות. הקמפיין יצא לדרך באמצעות מבצעי הסברה ברדיו, בעיתונות ובכרוזים במשך חודש וחצי. בריכוזים שלא נענו לקריאה לחיסון, פנו אל האוכלוסיות בפעולות הסברה נוספות, כגון מכונית ובה רמקול וחלוקת דפדפת הסברה על חצבת בתחנות טיפות חלב. עלות המבצע: 220 אלף לירות, סכום מופלג באותה עת. “אנו מאמינים כי תוך שנים אחדות תיעלם מחלה זו מישראל”, מסרו ממשרד הבריאות.
זו הייתה מהפכה של ממש בנוגע לחצבת, המחלה שמתחילה בחום ובסימני הצטננות ועלולה להסתבך עד כדי דלקת ריאות, דלקת קרום המוח ומוות.
בשנת 1955 דווח על 4,332 מקרי חצבת בארץ בחודשים נובמבר־דצמבר. בישראל של אז, שמנתה קצת יותר משני מיליון איש, הודיעו אנשי השירות האפידמיולוגי של משרד הבריאות כי אין צורך בנקיטת אמצעי מניעה, כגון סגירת גנים וכיתות נמוכות בבתי הספר היסודיים, על אף שאלה היו מוקדי ההידבקות. לדברי איש השירות, לא באה המגפה הנוכחית כהפתעה למשרד הבריאות. “עד לפני שנה ברור היה כי כל ילדי ישראל נידונים לחצבת בחורף 1954־1955, כי הווירוס של מחלה זו מטביע את חותמו על ארץ שלמה אחת לשלוש או ארבע שנים”, הוא צוטט. עוד נמסר ממשרד הבריאות: “בדרך כלל זוהי מחלה שאין לנו כנגדה שום אמצעי התגוננות או מניעה, פרט אולי לבידוד, ואולם מאחר שזוהי מחלה שכל ילד חייב לעבור אותה, הרי שיעילותו של בידוד מוטלת בספק”. בקיץ 1958 דווח בלקוניות כי נרשמו 1,251 מקרים חדשים של חצבת בחודש יוני של אותה שנה. שבע שנים לאחר מכן התבשרו תושבי הארץ כי חוקרים סיניים הצליחו לפתח תרכיב חיסון נגד חצבת, שעשוי מנגיפים מוחלשים מאוד של מחלה זו. התרכיב, כך דווח, שלא כמו תרכיבים דומים שפותחו במדינות אחרות, מעורר תגובה מתונה יותר מכל האחרים, ורק 5% מהילדים שחוסנו בו קיבלו חום.
שאננות ומידע שגוי
החיסון הוא בן בית אצל כל היילודים. כמעט. חלק מהמרואיינים בכתבה מדברים על אוטומטיזציה שנוגעת לחיסונים: לידה, חיסונים בטיפת חלב, החתמה בפנקס, בלי הרבה שאלות. אבל לא כולם מוכנים לחסן את ילדיהם “על עיוור”: “לפני שבע שנים הייתה מגפת חצבת”, מספרת ד’ באחת מקבוצות הפייסבוק של הורים שמתנגדים לחיסונים. “אחת מהבנות בבית הספר של הקטנה חלתה, וסגרו את בית הספר לכמה ימים. אלינו התקשרו מקופת החולים וביקשו שנחסן, אני ביקשתי ייעוץ עם משרד הבריאות, העבירו את השאלה. לקח יומיים עם דיון מאוד קשה. בסוף , אחרי שהעמידו מולי את סכנת החצבת, נתנו לי להחליט לבד. לא אמרו בפה מלא ‘תחסני’. כשהודעתי למשרד הבריאות שאני לא מחסנת, ציפיתי לתגובה קשה אך נאמר לי: ‘תבודדי את הילדה שלא תהיה במגע עם החברה’, וזהו”.
מחלת החצבת הולכת ונעלמת, אבל מדי פעם זוקפת ראש. בשנת 2015 דווח ששישה ילדים נפטרו לאחר חיסון נגד חצבת שניתן במסגרת קמפיין התחסנות גדול בפקיסטן. ילדים נוספים אושפזו שם בבתי חולים. בארץ, שנים ספורות קודם לכן, נרשמה התפרצות חצבת בקיבוץ הרדוף. עשרה ילדים שלא חוסנו מתוך החלטה עקרונית של הוריהם חלו, ומשרד הבריאות פעל להשלמת החיסונים ביישוב. ההורים התרעמו והבהירו שההחלטה אם לחסן את ילדיהם שייכת רק להם. ברקע ריחף סיפור המוות הקליני, כשל המערכות הכללי ושובה לחיים של נערה בת 14 ממשפחה חרדית בעקבות המחלה. שמונה מילדי המשפחה חלו באותו זמן.
גם בשנת 2003 אירעה התפרצות של חצבת, שבה חלו 60 ילדים תוך שבועיים באוכלוסייה שלא התחסנה. ילדה אחת מתה מהמחלה באותה התפרצות. בשנים 2007־2008, בעקבות תייר חולה שהגיע מאנגליה, המחלה שוב התפשטה בקרב אוכלוסייה שלא התחסנה, וכעבור כמה חודשים דווח על 1,452 מקרי חצבת, מרביתם באזור ירושלים. “אני לא חיסנתי את הילדים שלי בחיסון המשולש. הספיק לי לקרוא איפה־שהוא שזה יכול לגרום לאוטיזם או למחלת קרוהן. שני הדברים האלה קשים, כל אחד בדרכו”, אומרת א’ מהמרכז, אם לבנות 7 ו־5. “כמובן, ניסו לשכנע אותי בטיפת חלב, אבל לא קיבלתי את זה. זו מחלת ילדות. רק ככה הגוף שלהן יכול להתחסן”.
ד”ר ארז גרטי ממכון דוידסון לחינוך מדעי במכון ויצמן למדע מדבר על החצבת כעל נגיף זדוני, שמשתמש בתהליך הלמידה של מערכת החיסון כסוס טרויאני, כדי לפלוש לאזורים נוספים בגוף, כמו הכבד, המעיים והמוח. עקב זאת, המחלה מחלישה את מערכת החיסון וחושפת את האדם לזיהומי משנה, כמו דלקת ריאות (גורם המוות המוביל של המחלה), ולסיבוכים במוח בשיעור תמותה של20%־40%. לא בדיוק תופעות קלות.
ד"ר גרטי, ממה נובעות ההתנגדויות הנחרצות של ההורים?
"ההתנגדות נובעת משילוב של מספר סיבות. מידע שגוי ולפעמים שקרי שמופץ באינטרנט וברשתות החברתיות על כל מיני תופעות לוואי. הדוגמה המפורסמת ביותר היא מחקר שקשר לכאורה בין חיסונים לאוטיזם. המחקר הופרך אין ספור פעמים במחקרים שהתבססו על נתונים ממיליוני ילדים, אבל השמועה עדיין קיימת ומרתיעה. סיבה נוספת היא שאנשים שכחו את הסיבוכים האיומים של המחלה. שיעור התמותה ממנה עומד על כ־1:500, הסיכון לדלקת מוחית עומד על כ־1:1,000 והסיכון לדלקת ריאות עומד על כשישה מתוך 100. אם להוסיף לכך את העובדה שמדובר במחלה המידבקת ביותר המוכרת לאדם, שעדיין הורגת מאות אלפים מדי שנה, בעיקר במדינות עולם שלישי, זה ממש לא משהו שהורה רוצה לחשוף את ילדיו אליו. החיסון הביא לירידה דרמטית בתחלואה, וההגנה שהוא מקנה לחברה הביאה לכך שבישראל כיום כמעט ולא חולים במחלה, ועקב כך לא רואים את מוראותיה. הדבר יוצר איזו־שהיא שאננות ביחד עם הדיסאינפורמציה באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות, שמובילה לכך שהורים מסוימים לא מחסנים את ילדיהם, ואפשר לראות את המחלה מרימה את ראשה המכוער כפי שקרה במספר אירועים בשנים האחרונות בירושלים ובמרכז הארץ. המשוואה כאן מאוד פשוטה – ניתן להתגונן מהמחלה, ולא פחות חשוב להגן על אחרים, וזה יקרה רק אם אנשים יתחסנו. אי התחסנות מסכנת לא רק את הילדים שלכם, אלא גם אוכלוסיות חלשות כמו תינוקות מתחת לגיל שנה, מדוכאי חיסון, קשישים ועוד. הדבר שצריך לפחד ממנו הוא המחלה, לא החיסון".
במגמת הכחדה
דפנה לוי, אחות מוסמכת ובעלת תואר שני בסיעוד ובניהול מערכות בריאות, עבדה בתחום בריאות הציבור במשך שני עשורים, מוסיפה לסיבות שמנה גרטי שני מוקדים שאינם קשורים זה לזה, בעולם ובישראל: "בעבר היו שתי חברות שייצרו את החיסון נגד חצבת, והיה מאבק כלכלי גדול מאוד ביניהן. התברר שאחת הוציאה מחקרים מוטעים על הקשר בין מתן החיסון המרובע להופעת אוטיזם אצל ילדים. קישרו את זה כי החיסון ניתן בגיל 15 חודשים, ואוטיזם לרוב מאובחן סביב גיל שנה וחצי. היות וזה החיסון האחרון שניתן בגיל הזה, אחד ועוד אחד שווה שתיים. המון הורים בכל העולם נבהלו והחליטו לא לחסן. בארץ, ההתנגדות נבעה מהתנגדות של רבנים, שאסרו על האוכלוסיות שלהם לחסן בגלל שבעבר היו מפיקים את החיסון מעוברי אפרוחים. צריך להבין שמטרת החיסונים בכלל היא מה שמכונה בעגה המקצועית 'חיסון עדר', מתוך תפיסה שככל שיהיו יותר אנשים מחוסנים באוכלוסייה, כך הסיכוי של מי שלא מחוסן לחלות יותר קטן. לאט־לאט אנחנו מכחידים את המחלה. אנחנו לא רואים דיפטריה או פוליו, להוציא התפרצות של מישהו שמביא את זה ממקום נידח בעולם. ככל שפחות אנשים מקבלים חיסון, כמו באוכלוסיות חרדיות, אנחנו רואים התפרצויות משום שיש שם מוקדי מחלה שעוברים זה מזה. בעבר, כל גורמי משרד הבריאות נפגשו עם מובילי דעת הציבור החרדית, ועם השנים חל שיפור בכיסוי החיסון”.
לוי משוכנעת שכל החיסונים בטוחים לשימוש: "תמיד יש אחוז מסוים של ילדים שמגיבים בצורה לא טובה, וזה נכון לגבי כל חיסון, אבל שיעור התועלת
עולה על הסכנה המזערית הזאת. זה סיכון מסוים שצריך לקחת. ילד שלא חוסן וחולה באחת המחלות האלה, עלול להיות מאוד־מאוד חולה. חצבת עלולה לגרום לדלקת קרום המוח, ילדות שלא חוסנו נגד אדמת בילדות ויחלו כשיהיו בהריון, עלולות ללדת תינוק מאוד חולה עם מומים במערכת העצבים ועוד. החיסון הביא להורדת שיעור המומים המולדים. אותו דבר לגבי חזרת. בנים חולים בחזרת בגיל הילדות, ייצור הזרע שלהם עלול להיפגע. אנחנו מחסנים בילדות כדי למנוע בעיה בעתיד. כשאני משווה את מחלת השפעת לזה, חלק מהשיקולים כן להתחסן הם כלכליים: ההורים לא הולכים לעבודה, הילד בבית, אז למה לא לחשוב על כל ההיבטים החיוביים ולהחליט שאומנם החיסון עלול לגרום לתופעת לוואי או לנזק מזערי, אבל התועלת עולה על הנזק?”
הרבה הורים מתנגדים פגשה לוי בעבודתה לאורך השנים. “לא פחדתי לשכנע אותם, כי אני עצמי משוכנעת שהחיסונים בטוחים והכרחיים”, היא אומרת, “תראי, בארצות הברית לא חייבים לחסן כמו בארץ, אבל ילד לא יכול להתחיל כיתה א’ בלי שהוא יקבל את כל החיסונים. בהרבה מקרים נתקלתי בהורים שנסעו לארצות הברית עם כל המשפחה והגיעו אלי לקבל חיסון, לתרגם את פנקס החיסונים או לקבל העתק”.
אל דברי השניים מצטרף פרופ’ איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות: “המחלה כל כך מידבקת, שהנגיף יודע לרדוף ולתפוס את הבלתי מחוסנים כאשר הוא בסביבה. יש ניטור של המחלה במשרד הבריאות ואנו מקבלים דיווח שוטף, שכן זו מחלה מחייבת הודעה. אף חיסון בישראל איננו חיסון חובה. חיסון חצבת ניתן במסגרת חיסון מרובע נגד חצבת־חזרת־אדמת-אבעבועות רוח בגיל שנה ובכיתה א’. שיעורי ההיענות גבוהים מ־95%, ולכן ברוב המקומות ישנה ‘חסינות עדר’, למעט אם יש ‘כיסים’ של לא מחוסנים, שם רואים מדי פעם התפרצויות”.