פחד מיום שישי ה-13 נקרא "פאראסקבידקטריאפוביה". היום לכל פחד יש שם. פעם חשבו שאזור במוח שנקרא אמיגדלה, שני אגוזים חמודים כאלה שנמצאים פחות או יותר באמצע מרחב הגולגולת שלנו, אחראים באופן בלעדי לתחושה המציפה הזו של פחד. בעלי חיים, ובהם בני אדם, שמתנהלים ללא האמיגדלה שלהם, בדרך כלל בגלל נסיבות לא נעימות, לא מגיבים כל כך לאיומים. ההורמונים שאמורים לגרום להם להימלט או להילחם לא מופרשים כפי שהם צריכים להיות מופרשים, והפחד פשוט לא בא לידי ביטוי.



מאז הגילוי ההוא בסוף המאה ה-19 עברו הרבה התקפי חרדה מתחת לגשר, והתברר שלמרות החלק המשמעותי של האמיגדלה בתחושת הפחד - היא לא האשמה הבלעדית ברגש הזה שלעתים מנהל את חיינו. גם האזורים של הזיכרון והלמידה מעורבים ביצירת התחושה, כך שאם כבר חשבתם שעליתם על סטארט-אפ למיגור הפחד בעולם, חשבו מסלול מחדש.



כבר כמה חודשים שהילדים מפחדים ללכת לישון וכשכבר נרדמים הם נוטים להתעורר כמה פעמים בלילה מחלומות רעים. סיוטים הם סיבה מספיק טובה בעיני לפחד לעצום את העיניים, אבל מזמן הבנתי שאין טעם להגיד את המשפט השחוק: "אין לכם ממה לפחד". יש להם ממה לפחד, ואני בכלל מפחדת שהם יגלו את זה. הם צריכים לפחד מכדורים שנזרקים לכיוון העיניים שלהם, מגפרורים ומסכינים. הם צריכים לפחד מחפצים קטנים שהם מתעקשים לטעום או להכניס לאף, לפחד מקפיצות ממקומות גבוהים מדי וגם מקנאים שמבקשים את רעתם. הם צריכים לפחד ממכוניות בכביש, וגם על המדרכה או על הדשא.



הם צריכים לפחד מאנשים שיבקשו, אולי אפילו ידרשו, מהם לעשות דברים שהם לא צריכים לעשות, שאף אחד לא צריך לעשות אם הוא לא רוצה. הם צריכים לפחד מהיום שבו ייצאו לפנסיה והסכום שממנו הם אמורים להתקיים יהיה כל כך מגוחך שהפחד יהיה שמא לא יצליחו לגמור את החודש בכבוד. הם צריכים לפחד מהאפשרות שייפצעו או יחלו ויזדקקו להנגשה או גרוע מכך - להפעלת הביטוח שעליו שילמו במשך שנים. העולם מפחיד, אין מה להגיד, אבל הם עוד עוללים, אז נשאיר להם את הפחדים הבלתי נמנעים מנחשים וממפלצות ובשלב מאוחר יותר מיום שישי ה-13 וניקח את הפחדים הקיומיים על עצמנו.



ילד ישן. אילוסטרציה. צילום: אינגאימג'



יש כל כך הרבה דברים מוחשיים בעולם המודרני שראוי לפחד מהם, שזה אפילו קצת מדהים שנשאר עוד מקום במוח שלנו לפחדים אחרים ועוד. יש הרבה גרסאות לסיבה לכך שיום שישי ה-13 הפך ליום מעורר אימה. אף אחת מהן לא מאוד רלוונטית לימינו, אבל אם אפשר לטפח פולקלור - למה לא לזרוע עוד קצת חששות. אפשר להסתפק אפילו בפחד מהמספר 13, אז גם נוכל לקרוא לכם בשם: טריסקאידקפובים.



אבלוטופובים מפחדים מרחצה במים, פריגופובים מאוימים מהמחשבה שיהיה להם קר מדי, גרסקופובים מוטרדים מהזדקנות, הפפובים עלולים להקיא אם מישהו יבקש לגעת בהם, פוגונופובים יתרחקו מכל מי שזקן מעטר את פניו, והרשימה ארוכה ומרתקת. אפשר לא להבין אותם, לא להתחבר, אבל אי אפשר להתווכח עם התגובות הקיצוניות שפוביות יכולות לעורר אצל בן אדם.



בלב, הייתי רוצה לדעת בוודאות שבכל מצב מעורר אימה יתגלה ויתעלה אצלי ה"רועי קליין" שבי. הלוואי שבמשבר גדול, אם יקרה חלילה, אקפוץ על הרימון ואקריב את עצמי לטובת כולם, גם אם באופן מטפורי. אולי בכלל אפשר להגדיר את הפחד שלי "פחד מקיפאון", אבל האמת היא שכל עוד לא חווית סיטואציה שבה נמדדת התגובה שלך, לעולם לא תדע מאילו חומרים אתה בנוי באמת. אז יש חיילים שראו משאית דוהרת לכיוונם וברחו - אז מה? יש כאלה שראו את הנעשה מרחוק ומיד רצו למקום האירוע, כי הגוף שלהם פעל בכוחות האלה בדיוק. כל אחד עובד אחרת. מי אתם - פחדנים בעצמכם שיושבים מאחורי המחשב - שתשפטו אותם?



פרדי קרוגר. צילום: רויטרס



סבתא שלי, האישה שיכולה להעביר שיעורי פולניות בפולין, מאמינה חזקה בעין הרע. לפני עשור בערך היא החליטה לפתוח בקמפיין צמידים אדומים לכל בני המשפחה המורחבת, כי היא משוכנעת שמישהו פתח עלינו עיניים ואף פעם אי אפשר להיות בטוח מדי. לא יודעת למה דווקא צמידים אדומים הם אלה שאמורים להציל אותנו מהפחדים הנוראיים ביותר שלה, אבל אם זה מה שירגיע אותה, אולי שווה לשתף פעולה.



בכלל, אם טקסים עוזרים לנו להילחם בפחד והם לא משבשים לנו לחלוטין את התפקוד היומיומי - למה לא בעצם? אז כדורגלנים לא מחליפים תחתונים מהפחד להפסיד, אחרים משתטחים על קברי צדיקים מהפחד להישאר לבד, ואלה שמפחדים להפסיד דברים, הפחד האהוב עלי בשנים האחרונות בעיקר בגלל השם הקליט שלו: FOMO - Fear Of Missing Out, קורעים את עצמם בלו"ז בלתי אפשרי וברגשי חרטה עמוקים כשהם בוחרים בדרך אחת על פני הדרך השנייה.



כמה חשובה היא האמיגדלה וכמה אנחנו שונאים אותה. איך היא שוטפת אותנו בזיעה קרה ובדפיקות לב מואצות, ואיך לא היינו מזיזים את עצמנו ממקום למקום בלעדיה.



קדימה, יום שישי ה-13, איך כבר תוכל לחדש לנו?