כל דת ממוסדת זקוקה לספרי דת. מדובר בסוג של ספרות מגייסת, העוסקת במעשי מופת שמבטאים דבקות באמונה של נביאים בכל דת שהיא. לנוצרים ישנם סיפורי הקדושים המרטירים; למוסלמים ישנן מעשיות הח'ליפים הראשונים שהפיצו את תורת מוחמד בעזרת הסיף; וליהודים - המדרשים של רבי נחמן והרבי מקוצק. ברוח האקסיומה הרליגיוזית הזו פועלת גם הוליווד, המשמשת כשופר הראשי של דת התאגידים האמריקאית.
הוליווד מרבה לייצר סרטים המתארים ומפארים את מעשי הבונים הגדולים של אימפריית התאגידים הקרויה ארצות הברית. בין שזה "הרשת החברתית" על אודות מרק צוקרברג, ובין שאלה סרטים כמו "הטייס" על חיי הווארד יוז, "ג'ובס" על מכונן תעשיית מחשבי אפל או "זה ייגמר בדם", "הזאב מוול סטריט" ו"ג'רי מגוויר" המהללים את אמות המוסר העקומות של הברוקרים ומתווכי ההון לסוגיהם.
דומה שגם "באגסי" המספר את שבחיו של הפושע באגסי סיגל, מקים עיר ההימורים לאס וגאס, יכול להיכלל בקטגוריית סרטי הדת ההוליוודיים, ובוודאי שהסרט החדש "המייסד", המגולל את האופן שבו ריי קרוק עיצב את מקדונלד'ס וניתב אותה למעמד של הרשת לממכר מזון הגדולה בתבל.
לזכותו של קרוק יש לומר שמלכתחילה הוא תפס את מקדונלד'ס שלו כמבטאת ערכים של אמונה דתית. הוא נהג לתאר את אמריקה באמצעות שלושה אייקונים מוכרים המדגימים את מהותה האמיתית: הצלב המתנוסס בביטחון בראש הכנסיות, הדגל המונף בגאווה על בנייני הממשל, והקשת הזהובה והמוכרת כל כך, שמסמנת כי הנה לפניכם עוד סניף רווחי של רשת מקדונלד'ס.
תחילת הסרט תופסת את קרוק כשהוא בשיא השפל העסקי שלו. הזמן הוא שנת 1954, וקרוק (מייקל קיטון) משמש אז כסוכן מכירות של מערבלים להכנת מילקשייק. הוא עצמו כבר בן 52, ואין זה הגיל הנאות להתרוצץ במכונית פלימות' עמוסת מיקסרים בין עיירות מנומנמות השוכנות במדינות המערב התיכון האמריקאי, ולחטוף בפרצוף עוד ועוד סירובים לרכישת המוצר שעליו הוא ממליץ במסירות כה רבה. כן, קרוק יכול היה לשמש באותה התקופה כדוגמן אידיאלי לחלום האמריקאי בשיא עליבותו.
הוא בדיוק שהה במדינת מיזורי, הרחק מבסיס האם שלו באילינוי, כאשר מזכירתו בישרה לו טלפונית שמישהו מאיזשהו חור בקליפורניה הזמין זה עתה שמונה מערבלי מילקשייק. אמון על מתיחות טלפוניות פסל קרוק המנוסה את המידע הזה. מאוחר יותר נוכח לדעת שמדובר בהזמנת אמת. מישהו, דיק מקדונלד שמו, המריץ מזללת המבורגרים בסן ברנרדינו, זקוק היה באופן נואש לכמות דמיונית של מיקסרים על מנת לספק במהירות שיא את רצון לקוחותיו. קרוק, ששמע בימי חייו על הרבה דברים משונים, החליט שהוא חייב לראות במו עיניו את הדבר המוזר הזה, ועם מכוניתו רחבת הירכתיים שייט בכביש 66 המיתולוגי, שמחבר בין שיקגו לדרום קליפורניה, והתייצב אישית מול דוכן הקציצות של אותו מקדונלד.
מסתבר שלא מקדונלד אחד מצוי בסיפור, אלא שני אחים - דיק הצעיר והדומיננטי, וכן מק המבוגר ממנו. שני האחים פיתחו שיטה לאספקה מהירה של הזמנות, שהזכירה לקרוק הנפעם את שיטת הסרט הנע, שהגה הנרי פורד בראשית המאה ה–20, והייתה זו שהביאה לפריצה קדימה של תעשיית המכוניות.
אצל המקדונלדים חושבו מראש דקות הצלייה של כל קציצה, וכן תוכננו בדיוק נמרץ המוצרים המלווים דרך קבע כל קציצה מוזמנת; מנת צ'יפס מדודה, בצירוף שני פלחי מלפפון חמוץ ושפריצים מחושבים היטב של חרדל וקטשופ המונחים על הקציצה המאושרת. והעסק דפק נהדר בסן ברנרדינו הנידחת.
הכל אם כך היה כבר מוכן להתגלות האלוהית, וכל מה שקרוק היה זקוק לו על מנת להיכנס להיסטוריה הוא לשכנע את מק ודיק מקדונלד להפקיד בידיו חוזה המעניק לו זכות להפיץ ברחבי אמריקה זיכיונות לאין ספור מזללות, שכולן תפעלנה על פי נוסחת סן ברנרדינו. האחים החשדנים התרצו בסופו של תהליך שכנוע בפני הפטפטן הפעלתן, והמושג פרנצ'ייז, מכירת זיכיון, נכנס אז ללקסיקון התרבותי בדלת הראשית.
הרע המוסרי
ייאמר מיד: קרוק הוא הגיבור הרע בסיפור. המקדונלדים הם הטובים והטהורים והתמימים. אבל מה לעשות שדת הקפיטליזם הנחוש מעדיפה תמיד את הרע המוסרי, כלומר זה שעושה את הטוב בעיני האלוהים של התאגידים. "המייסד", מוצר שמיועד למאמינים אמריקאים, ספוג התפעלות מהתרגילים העסקיים המלוכלכים שקרוק עושה לאחים הנאיביים, שבאמת ובתמים מאמינים באותה שטות יפת נפש הקרויה "איכות המוצר", ואינם מסוגלים להפנים את התובנה שמה שחשוב בדת התאגידית הוא רק איכות המכירה, ולעזאזל הג'אנק שנלעס על ידי הצרכנים.
קרוק האלכוהוליסט, שבוגד באשתו (לורה דרן) עם אשת איש בדרכו הסלולה למחוץ את הטובים, יכול היה להיות חומר גלם מצוין בידיהם של האחים ג'ואל ואיתן כהן. מסתבר שאלה אכן גילו עניין בהפיכת הסיפור הזה לסרט קולנוע. בסופו של דבר נסוגו האחים כהן ממעורבות בפרויקט, אם כי תרמו לו את שותפם הוותיק קרטר ברוול, שבדרך כלל כותב עבור סרטיהם את הליווי המוזיקלי.
על העתקת הסיפור המעוות מהבחינות המוסריות הופקד קולנוען חיוור למדי, ג'ון לי הנקוק, שעד היום רשם כישלון כבד בבימוי הגרסה המחודשת ל"האלמו", וכן ביים את הסרט הנוצרי/מיסיונרי "הזדמנות שנייה", שסלל לסנדרה בולוק את הדרך לאוסקר. מסרטים אלה התקשה בוודאי הנקוק לשאוב השראה עבור "המייסד", אבל לא כך מסרטו "להציל את מיסטר בנקס" (2013), שבו שוחזרו בפרטנות רבה אותם תרגילים נכלוליים שבאמצעותם הצליח וולט דיסני, מפיץ התרבות העממית בהוליווד, לשכנע את הסופרת המתנשאת והצדקנית פמלה לינדון טרברס להתיר לו להעתיק לבד את ספרה "מרי פופינס". דומה שסצינות לא מעטות מהסרט ההוא של הנקוק נדדו את תוך התכנים של "המייסד". והדברים הללו אמורים קודם כל לגבי הסצינות המרובות שבהן מנסה קרוק להערים על המקדונלדים בעלי קווי האופי הישרים.
לרמות את שותפיך זה דבר ראוי. לשגע אותם באטיות אך בהתמדה, זה עניין ממש מבורך. להטמין להם מלכודת משפטית ממולחת זו מצווה, ולחמוס את זכויותיהם הוא הכרח. הנה ארבעה מתוך עשרת הדיברות של מנהל תאגיד, וקרוק ממלא אחריהם באדיקות של נביא. כאילו חש בתוך תוכו ששישה עשורים מאוחר יותר, יגיע אל כס המלוכה, כלומר אל הבית הלבן, נשיא שבמשך שנים התמסר כל כולו לנושא הזה בדיוק.
לזכותו של הנקוק היובשני יש דווקא לזקוף את העובדה שהוא השכיל להפקיד את גילום המקדונלדים אצל של שני שחקנים לא ממש מוכרים העושים פה עבודה מצוינת. ניק אופרמן, שמגלם את דיק הצעיר יותר, עבד עד כה בעיקר בטלוויזיה, ואילו ג'ון קרול לינץ', בתפקיד מק המבוגר והרגשן, גילם בעבר תפקידי משנה בסרטים נחשבים כמו "שאטר איילנד", "זודיאק" ו"גראן טורינו". כאן הם משלימים זה את זה. האחד מחושב ומדויק. האחר רגשני ומתפרץ. ויחד הם כמו הגבוה והנמוך, או השמן והרזה, או כל קומבינציה קומית ומעוררת אמפתיה שנוסתה בקולנוע.
פשרת קיטון
אך לא על הטובים–ורע–להם נבנה "המייסד", אלא דווקא על הרשע–שטוב–לו. כלומר, ריי קרוק, האיש שתמיד הצטלם כשקשתות הזהב של מקדונלד'ס אופפות את ראשו כאילו אינו אלא קדוש נוצרי. עבור גילום אופטימלי של דמות זו, יש הכרח, מן הסתם, להחתים כוכב ציניקן דוגמת ג'ק ניקולסון, כפי שהיה בשנות השיא הפוריות שלו. בהיעדר שחקן וירטואוזי שכזה, הלכו מפיקי "המייסד" על פשרה מובנת בדמותו של מייקל קיטון.
הבעיה עם קיטון, והדברים הללו היו ברורים גם בפאזה הקודמת של הקריירה ההוליוודית שלו ("ביטלג'וס", "באטמן"), כמו גם בגלגולו הנוכחי ("בירדמן", "ספוטלייט"), נעוצה בעובדה שהוא מתקשה לגלם דמויות מורכבות שבהן הרע והטוב מעורבבים זה בזה. אין לו הקלות הטווסית בליטוש ובגימור תפקידים מסוג זה. קיטון אינו קומיקאי עד הסוף, ובוודאי שאינו טרגיקון מהסוג הפתטי. נכון שהוא משתדל מאוד, אבל מכונת ההקרנה חשה תמיד באגלי הזיעה המגושמים של ההתנסות הלא זורמת והלא טבעית שלו. מכאן מובן גם שדמותו הכאילו–דונלד–טראמפית של קרוק אינה זוכה למימוש מוצלח במיוחד בסרט זה.
וכך קורה ששתי הסצינות הטובות ביותר ב"המייסד" אינן קשורות ישירות לחזון הקפיטליסטי של הגיבור המרכזי, אלא דווקא לרגעים האנושיים שהוא אוצר באישיותו. אלו הן סצינות שבהן קרוק הנשוי מחזר בהתלהבות מידבקת ממש אחר אישה נשואה בשם ג'ואן סמית (לינדה קרדליני), בעוד בעלה משקיף מקרוב ובחשד רב על הזוג הרומנטי. דומה שללא העול הכמו שטני על כתפיו, קיטון מסוגל לנסוק לרמת ביצוע משכנעת.
עלילת "המייסד" מסתיימת ב–1961, כאשר קרוק משתלט סופית על חלקם של האחים מקדונלד, ומסלק אותם מהאימפריה שהם אלה שכוננו אותה מלכתחילה. קרוק עצמו הלך לעולמו ב–1984, אך אם הסרט היה ממשיך את הסיפור שלו באמצעות אלמנתו - אותה ג'ואן סמית שאוזכרה קודם לכן - אפשר שהיה מגיע באמת אל תחנתו הדתית המושלמת.
בחודש אוקטובר 2003 מתה גם הגברת סמית–קרוק, שהייתה אז העשירה באלמנות אמריקה. עם הסתלקותה הסתבר שהיא תרמה את מרבית ההון המשפחתי, מיליארד וחצי דולר, ל"צבא הישע", שהוא ארגון הצדקה הנוצרי הגדול ביותר. והנה כי כן, חזונו של קרוק לאיחוד בין הצלב, הדגל והקשת הזהובה סוף–סוף הגיע לידי מימוש. ממש כמו ספר טוב על אודות צדיק מושלם.