בסוף השבוע שעבר חולל בית קברות יהודי בעיר סנט לואיס שבמיזורי. קבוצה גדולה של מרכזים קהילתיים יהודיים קיבלו איומים מדומים על הטמנת פצצה - גל רביעי של איומים כאלה בתוך שבועות ספורים. בשבוע שעבר השתיק הנשיא החדש דונלד טראמפעיתונאי יהודי שניסה לשאול אותו על מצב האנטישמיות באמריקה. ארגונים יהודיים טוענים שישנה עלייה ניכרת במספר גילויי האנטישמיות. עיתונאים יהודים - גם אני - מקבלים הודעות שטנה בטוויטר ובפייסבוק.



ומצד שני: רק לפני כמה ימים פרסם מכון המחקר הנחשב “פיו” את הסקר העונתי שלו על מצב האהדה לקבוצות דתיות באמריקה. היהודים, שוב, במקום הראשון. האמריקאים התבקשו לדרג את תחושת החמימות שהם חשים כלפי קבוצות שונות, מאפס מעלות - קפוא, ועד 100 מעלות - רותח. הטמפרטורה שנקבעה ליהודים: 67 מעלות. קצת מעל הקתולים, הרבה מעל המורמונים, המון מעל המוסלמים, עם 48 מעלות.



9% מהאמריקאים הגדירו את יחסם ליהודים בקרירות, 33 מעלות ומטה. גם זה נתון מעודד. כשליש מהאמריקאים קרירים ביחסם למוסלמים. כחמישית מהם קרירים ביחסם לאוונגליסטים. יותר מרבע מהם קרירים ביחסם לאתיאיסטים. מצבם של היהודים טוב. אולי יש מי שלא אוהב אותם, אבל יש רבים יותר שלא אוהבים אחרים.



איך מיישבים את נתוני המחקר הזה עם הנתונים – חלקיים, בעייתיים – ועם התחושות הנוגעות לעלייה ברמת האנטישמיות? אפשר לעשות זאת בשלוש דרכים: האחת – לקבוע שאין עלייה ברמת האנטישמיות, רק עלייה ברמת ההיסטריה. השנייה – לקבוע שיש עלייה ברמת האנטישמיות, המקבילה וחופפת לעלייה כללית ברמת גילויי השנאה כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה. אמריקה נעשית סובלנית פחות, אבל לא בהכרח, לא בממוקד, ביחסה ליהודים. השלישית – לקבוע שיש אכן עלייה ברמת האנטישמיות, החורגת מהעלייה הכללית ברמת העוינות הכללית לקבוצות מיעוט.



האם אפשר לומר כבר עכשיו איזו אפשרות סבירה יותר מאחרות? התשובה האמיתית היא שלא. עוד אין מספיק נתונים, עוד לא עבר מספיק זמן, עוד לא ברור מה קורה באמריקה בשנה וחצי האחרונות. האם אפשר לומר כבר עכשיו מה צריכים היהודים של אמריקה לעשות, כאשר נדמה שישנה עלייה ברמת האנטישמיות? גם על זה מתנהל ויכוח. יש הסבורים שעל היהודים להגביר את מאבקם בכל גילוי של שנאה ולהתבלט בקרב על דמותה של אמריקה – מאבקים כאלה הם חלק מהדנ”א של היהדות האמריקאית. יש החוששים מפני התבלטות יתר ומפצירים לגלות ריסון – כדי שלא לסמן את היהודים כמטרה.



בינתיים לא מעט יהודים מסמנים את טראמפ כמטרה. להבנתם, הוא האשם המרכזי בהפצת שנאה. בבית הלבן שלו מסתובב סטיב באנון, החשוד בעיניהם כאנטישמי. תגובות הבית הלבן לגילויי השנאה אטיות ורפות. הנשיא מתנער, הנשיא מתרגז. במסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו התחמק מלהשיב על שאלה בנושא האנטישמיות, וראש ממשלת ישראל הציע “להניח לזה”, על סמך היכרותו עם טראמפ ואנשיו. במסיבת עיתונאים אחרת הגיב בזעם לשאלה דומה. רק שלשום ניאות סוף־סוף לענות על שאלה בנושא הזה ולגנות בחריפות תופעות של אנטישמיות.



יש שרואים בהתחמקות ובזעם הוכחה לאשמתו של טראמפ, לכך שהוא משחק באש המסוכנת של שנאת יהודים בעת שיש לו תועלת בה. אבל אפשר לראות בה, כמובן, גם ראיה לזכותו של טראמפ: טראמפ זועם משום שאיננו יודע כיצד להגיב להאשמה חמורה כל כך. הוא זועם משום שנדמה לו שיריבים פוליטיים מוכנים להרחיק לכת – עד כדי האשמה באנטישמיות – כדי לעשות לו דה־לגיטימציה.



כך או כך, אחרי עשורים של שקט יחסי, הרכיב האנטישמי מופיע לפתע בזירה הציבורית האמריקאית. רכיב מאוד לא רצוי. הוא מבלבל את היהודים, שלא לגמרי מבינים מה קורה, ונגררים לעתים לשימוש פוליטי בנשק יום הדין המוסרי. הוא עלול לבלבל את הלא יהודים, שרובם הגדול, כאמור, דווקא חש חמימות ביחסו ליהודים. הוא מבלבל את הממשל – שמוצא את עצמו במתקפה מסוג שקשה להשיב עליה ביישוב הדעת. אולי מוטב לחזור ולעיין בנתונים. אולי מוטב לוודא שיש בעיה, ולהבין את טיבה, לפני שמחפשים אשמים.