היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיאות סותמת, כנראה, את הגולל על פנטזיית האונס של השמאל הישראלי. מסתמן שטראמפ לא יהיה זה שיגאל את ישראל בכפייה ממדיניות הממשלה הנבחרת שלה, לטובת העמדה שהציבור הישראלי דוחה בבחירות הדמוקרטיות פעם אחר פעם.
השמטת סעיף "שתי המדינות" במצעה של המפלגה הרפובליקנית; מינויו של ג'ארד קושנר, חתנו הציוני של טראמפ לאחראי לתיק המזרח התיכון; מינוי דיוויד פדרמן, איש ארץ ישראל השלמה, לשגריר בישראל; ודבריה מחממי הלב של ניקי היילי, השגרירה החדשה באו"ם - כל אלה השרו דכדוך עמוק על השמאל הישראלי.
האליטיזם הכרוני שבו לוקה השמאל בישראל מפריע לו להבין מדוע מואס הציבור הישראלי בדרכו, והוא גם זה שמפריע לו להבין את טראמפ. כדרכם של אליטיסטים המלאים בעיקר בעצמם, גם השמאל נופל בשבי התעמולה של עצמו. הרי הוא בטוח שטראמפ הוא נשיא אמריקאי נבער, שטחי ולא ראוי, שהגיע בטעות לתפקידו ולכן גם לא ישרוד בו.
האמת היא, כמובן, אחרת לגמרי. טראמפ חולל נס פוליטי שאיש לא צפה, לגמרי בזכות עצמו. הוא - במו ציוציו ובחושיו הפוליטיים, לבדו ולא בעזרת שרף בדמות פינקלשטיין או קוסם בחירות אחר - מצא את הדרך לדלג מעל הכוח העצום של הממסד ה"אובמאי־קלינטוני" ולהתחבר למצוקות הרוב השקט בארה"ב. הציבור הענק הזה נהר לאסיפות הבחירות של טראמפ והצביע לו בהמוניו. מצביעיו פשוט הפסיקו להאמין לוושינגטון. הם הפסיקו להאמין לה, בין היתר, משום שוושינגטון דיברה מעל גובה העיניים שלהם. טראמפ דיבר פשוט והציע פתרונות קונקרטיים.
לאחר הבחירות קרה משהו מדהים ודי חסר תקדים: התברר שטראמפ מתכוון באמת ובתמים ליישם את הבטחות הבחירות שלו. מה שמדהים אפילו יותר היה התגובות על כך. במקום להיתקל בתרועות על שסוף־סוף קם פוליטיקאי שאצלו מילה זו מילה, נתקל טראמפ בביקורת שוצפת־קוצפת על כך שהוא מפר את המסורת המקודשת של יריקה בפרצופם של הבוחרים.
קשה להאמין שהביקורת המוזרה הזאת תרתיע אותו, שהרי הנכס הפוליטי העיקרי של טראמפ הוא אמון הבוחרים. בלעדיו אין לו סיכוי להיבחר מחדש ב־2020. ואומנם, בניגוד לתמונה החד־ממדית שמספקים לנו אמצעי התקשורת בישראל, על פי הסקרים הנוכחיים טראמפ זוכה לשיעורי תמיכה עצומים וחסרי תקדים בקרב הרפובליקנים: 86% מהם מגלים שביעות רצון מתפקודו לאחר הבחירות. לכן קשה לראות כיצד טראמפ נכנס לבהלה לנוכח המתקפות התקשורתיות משמאל ומיישר קו עם מבקריו.
פתרון מחוץ לקופסה
צריך ואפשר לצפות שגם לגבי המזרח התיכון ידבק טראמפ בקו של "מילה זו מילה" על יתרונותיו ועל חסרונותיו. נכון, ייתכן כי הנשיא האמריקאי אינו בקיא כקודמיו בפרטים. הוא לא היה כאן מעולם. הוא לא צפה במותניים הצרים של ישראל מההליקופטר או מהתצפית שבבית אריה כמו ג'ורג' בוש הבן. הוא גם לא התיימר להציג עמדה מבריקה ואחראית נוסח ברק אובמה, ולקבוע לו"ז של שנה להקמת המדינה הפלסטינית. אבל הפרטים, אם לשפוט על פי ניסיון קודמיו בתפקיד, פחות רלוונטיים. חשוב יותר להבין את רוח הדברים, את אופי הנפשות הפועלות במזרח התיכון ואת סגנונן.
מה שברור הוא שבבסיס טראמפ בעדנו, ומה שחשוב לא פחות, בניגוד מוחלט לקודמו, הוא שטראמפ בעד בנימין נתניהו ולא נגדו. זה הפן החיובי. אלא שיש גם פן נוסף שצריך להדאיג, כי יש בו סיכון: טראמפ רוצה הסכם. טיבו של ההסכם משנה לו פחות. איך אמר במסיבת העיתונאים עם נתניהו? מדינה אחת או שתיים, מצדו גם חמש מדינות ובלבד שזה יוביל להסכם.
כמו קודמיו של טראמפ, גם הוא בטוח שיצליח היכן שאחרים נכשלו. בדרך להתמודדות עם עוד משימה בלתי אפשרית הוא מצפה מידידיו שיעזרו לו להצליח. העולם כולו ראה מה מנת חלקו של ידיד שנתפס בעיני טראמפ כאבן נגף. כך מנהיג אוסטרליה וכך נשיא מקסיקו. המינוי של חתנו לקידום הסכם במזרח התיכון, מחווה ידידותית לכאורה, עלול להתגלות כחרב פיפיות; שהרי ממי בדיוק טראמפ מצפה שקושנר יצליח להשיג ויתורים - מהערבים או מהיהודים?
הסיבה לכך שאני מאמין בכל זאת שהתועלת שבהיבחרו של טראמפ גדולה מהסיכון נעוצה בחיבתו וביכולתו לחשוב מחוץ לקופסה. כיום במערכות מורכבות הולכת ומתחזקת הנטייה להפעיל צוותי עבודה של אנשים מדיסציפלינות שונות, כדי ליצור חדשנות. דווקא טראמפ, שלא גדל בערוגות המערכת הפוליטית, יכול להכניס חשיבה רעננה ושונה, עם ראיית־על מפוכחת של המזרח התיכון מזווית מוסרית וצודקת.
טראמפ מאמין שבעיקרון כל סכסוך פתיר. ברור לו גם שהפתרונות שהוצעו עד היום לא סיפקו את הסחורה. צריך משהו חדש. צריך פתרון כולל. פתרון שלא נוסה. מתווה יצירתי, שאסור שיזוהה עם יוזמה ישראלית. כל פתרון שיעלה ממנו אפילו ריח של הצעה ישראלית ייפסל בלי קשר לתוכנו. אין זה אומר שמותר לישראל לשבת בחיבוק ידיים ולתת למחלקת המדינה לבשל לטראמפ תוכנית. כי בהיעדר אלטרנטיבה טראמפ עלול לאמצה, והדרישה מצדו להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון היא איתות לכך. אסור לעלות על המסלול הזה.
צריך לנצל את היתרונות היחסיים העצומים שיש לנו בממשל טראמפ. את הידידות, את ההזדהות ואת התמיכה שישראל זוכה להן לאורך ולרוחב הממשל והעומד בראשו, כדי להוביל להצעה כוללת למזרח התיכון שארה"ב, אולי אפילו בשיתוף עם רוסיה, תגיש למנהיגי האזור.
במסגרת הסדר אזורי ניתן לסייע לאמריקאים לבנות מתווה שיאפשר לכל הגורמים באזור לחיות איתו וליהנות ממנו, אבל קודם כל ולפני הכל צריך להציג לממשל את מפת הסיכונים של ישראל. אותם סיכונים המערערים את עצם קיומנו בין הירדן לים: מדינה פלסטינית, פצצה איראנית, זכות השיבה, מתן אזרחות גורפת לכל יליד בארץ ישראל המערבית, פגיעה בזכות היהודים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, קיום מחנות הפליטים בישראל ובשכנותיה, אי־ההכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי וקיומה של מערכת הסתה משומנת בספרי הלימוד ובאמצעי התקשורת בעולם הערבי, המרעילים את הדורות הבאים בשנאת ישראל וברעב למלחמה.