הוויכוח מיהו הקורבן במשפט הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה הוא קצת משונה. משונה כי אין פה קורבן. יש שני צדדים שמחזיקים לא מעט כוח בידם ומתעקשים שכל מה שקורה להם אינו באחריותם. נדמה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אומנם התאהב בדמות ה"נרדף" שנלחם ב"רודפיו" המתרבים, אבל במהות הוא ספינולוג מתוחכם, שמשתמש ב"רדיפה" כמפתח אל לב בוחריו. התקשורת העכורה שהוא זוכה לה מן הסתם אינה לרוחה של אשתו, אבל כל אחד יודע שאם רוצים תקשורת טובה, לא מומלץ להילחם בעיתונאים. ככל שתילחם בהם יותר, הם יגבירו את מלחמתם חזרה.
 

ומה בנוגע לסרנה? גם אם הוא עובר תקופה לא קלה, סרנה אינו קורבן. לכל עיתונאי, ובוודאי עיתונאי במעמדו, יש הרבה כוח ביד. בהיבט הזה, עיתונאים בכירים כמוהם כפוליטיקאים בכירים. הפייסבוק והטוויטר שיבשו את דעתם. מי שמחזיק בעמדת כוח ומשכנע את עצמו שהוא נרדף, לא משתמש בכוח שלו באחריות.



כך שהתביעה היא לא סיבה לקחת צד, אלא הזדמנות להתבונן במצב, והוא עגום למדי. מצד אחד, עיתונאים שנגררו אחר חוקי המדיה החברתית הגועשת במקום להיות מגדלור ולנסות להשפיע לטובה על נחלי הרפש שזורמים שם. מצד שני, פוליטיקאים שהרקיבו מציניות, ובמקום לשרת את הציבור משרתים את עצמם.



יגאל סרנה. צילום: פלאש 90
יגאל סרנה. צילום: פלאש 90



יש משהו מבחיל בפוליטיקאי נגזל שזועק על "רדיפת התקשורת". באמת, שינוחו. כשממשרד ראש הממשלה יוצאות תגובות שרומסות שמות טובים על ימין ועל שמאל קיצוני, קצת מגוחך להגיש תביעה כדי להגן על השם הטוב שלו. כמו נתניהו, כך גם מירי רגב, שמעולם לא העליבה איש, אבל תבעה את עלבונה מערוץ 10 ואיזה גולש פייסבוק מזדמן; אורן חזן שתבע את עמית סגל וטאלב א־סאנע שתבע את קלמן ליבסקינד. דוגמאות לא חסרות. כך מתקנים את העולם? באמצעות תביעות דיבה נגד התקשורת הנוראה? אולי הם זקוקים לתזכורת קטנה: נבחרתם לא כדי להגן על שמכם הטוב, אלא כדי לתקן את הנורמות במדינה. זה לא יקרה בבית המשפט, אלא לפי הדרך שבה תתנהלו אתם.




מילים נשלפות בקלות והכפשות הן עניין שבשגרה



כחבר כנסת, ועל אחת כמה וכמה כשר או כראש ממשלה, פוליטיקאים מקבלים חסינות לומר ככל העולה על רוחם בלי להיות חשופים לתביעות לשון הרע ומנצלים אותה לרעה ללא הרף. לכן אולי כדאי שהחסינות תהיה דו־צדדית - שגם מהם תינטל הזכות לתבוע בשם "שמם הטוב". שיגנו על שמם באמצעות הכוח שניתן להם לעשות ולשנות, ובאמצעות אימוץ צורת ביטוי שקולה ומאוזנת, שתהיה השינוי שהם כל כך רוצים לראות בעולם.



לכאורה, זהו מאבק בין שני ערכים: חופש הביטוי נגד שמו הטוב של אדם. אבל מה ערכי בעיתונאי שמפרסם פוסט בלי להצליב מקורות ובלי מתן זכות תגובה או בפוליטיקאי שעסוק עד הצוואר בתדמיתו הקדושה? לא מפתיע שבשנים האחרונות חל זינוק במספר תביעות הדיבה, אך צנחו סכומי הפיצוי. המספרים מצביעים על זילות: מילים נשלפות בקלות, והכפשות הן עניין שבשגרה. הנפגעים האמיתיים הם אזרחים שלא זוכים לכותרות או לפיצוי, ובקרב המכוער שניטש בין הפוליטיקה לעיתונות, אף אחד לא באמת פועל בחוכמה כדי לשנות את האווירה.