ינואר 1991. סדאם חוסיין ממיט אימה על ישראל באמצעות סקאדים שהוא שולח לכיוון גוש דן, וגורם למדינה שלמה להסתגר בחדרים האטומים ובמקלטים מאובקים, עם מסיכות גז על הפנים ונחמן שי, דובר צה"ל שהפך ל"מרגיע הלאומי", באוזניים. אבל בין "נחש צפע" להסברים הנוגעים למזרק האטרופין, החל לחרוך את הרדיו להיט אחד, לא שגרתי ולא צפוי, של להקה מעט אלמונית ודי חדשה. "הכל מבינה", קראו לו, ושם הלהקה הוא "פורטרט".
השיר היה חידוש מרענן בתקופה העגומה הזו. לא עוד רוק טהור אלא תזמורת כלי נשיפה עשירה בסאונד Fאנקי שלא נשמע כמותו מאז דורי בן זאב וימי "עוד להיט" בסבנטיז הזוהרות. די מהר השיר הפך לאחד מלהיטי הענק של אותה שנה, וסימן את עלייתה המטאורית של להקת הFאנק הראשונה בישראל.
שלא תטעו, עוד לפני כן ניסו לעשות בארץ Fאנק בשירים בודדים, אולם לפורטרט היו הטאץ' הנכון, הכישרונות הנכונים והעיתוי הנכון (אומנם שיר שיוצא לרדיו בזמן מלחמה הוא לרוב מועד לכישלון, אבל פה היה מדובר במלחמה שבה מרבית האוכלוסייה האזינה לרדיו בלית ברירה). גם המוזיקה הבלתי שגרתית, שהייתה מעין הכלאה בין להקת אדמה, רוח ואש, ג'יימס בראון וכוורת, הייתה משב רוח מרענן שלא התכתב עם הלך הרוח של התקופה. לכן הצליחה הלהקה לעבור את השוליים ולחדור, בדרך לא דרך, ללב המיינסטרים הישראלי.
לאור הצלחת "הכל מבינה" ברדיו ובטלוויזיה, נכנסה הלהקה לעבודה נמרצת על אלבום הבכורה שלה, שיצא בשנת 1992 ונשא את שם להיט הדגל - "הכל מבינה" (איך לא?). האלבום, שנחשב פורץ דרך באותה תקופה בשל התזמורים המיוחדים, התזמורת העשירה שניגנה באלבום, הטקסטים והלחנים הגרוביים והבלתי שגרתיים שהביאו הסולן רון רוזנפלד וחבריו, זכה להצלחה מסחררת וסיפק מלבד שיר הנושא להיטים כמו "כמה זה מתוק", "כמה את יפה", "דגיצ'י" (שיר שנכתב על הכלב של רון רוזנפלד, כדבריו) וקאבר מוצלח לאחד מלהיטי הFאנק הראשונים בישראל - "ואתם רוקדים" של דורי בן זאב.
ההרכב שהשתתף בהקלטות האלבום כלל את חברי הלהקה בגלגולה הראשון: ליאור בלכר (חצוצרה וחצוצרה פיקולו), דודי חדד (חצוצרה), אמיר פרי (חצוצרה, קולות), נושי פז (תופים, קסילופון וקולות), יוסי עזר (בס וקולות), אלי ניסן (גיטרות וקולות), ערן שרון (קלידים, פסנתר, מכונות וקולות) ורון רוזנפלד (שירה, קולות וטמבורין).
מי שהפיק מוזיקלית את האלבום היה לא אחר מאשר יזהר אשדות, שנחשב באותה תקופה לאחד המפיקים המוזיקליים המבוקשים בארץ ובחו"ל, בעקבות ההצלחה של תיסלם, ההצלחה של עפרה חזה בחו"ל ("גלבי") וההצלחה המסחררת של "אדם" - כולם היו בניו. כשאשדות נאלץ לנסוע לחו"ל לצורך הקלטות, שרביט העיבוד עבר ליהודית רביץ, שתרמה את עיבודיה לשני שירים - "כמה זה מתוק" ו"דגיצ'י".
תכירו את טמירה
פורטרט הוקמה ב–1989 על ידי רון רוזנפלד, שאז ניסה את מזלו כמתופף בלהקות שוליים של "גל חדש". הוא גייס כמה מחבריו מהלהקות הקודמות - הנשפנים אמיר פרי וליאור בלכר, הגיטריסט ברוך רבה, הבסיסט עמיר (ג'נגו) רוסיאנו, הקלידן ערן שרון והמתופף נושי פז.
"תמיד רציתי לעשות מוזיקה גרובית וFאנקית ואפילו לא ידעתי שככה קוראים לזה", מספר רוזנפלד, היום בן 54. רון רוזנפלד, סולן הלהקה, "אם אני יכול לזקק את שני האלבומים שהכי השפיעו עלי, אלה 'Song Of The Key' של סטיבי וונדר ו'סיפורי פוגי' של כוורת. אז בטקסטים הגיבור שלי זה דני סנדרסון והלחנים המהממים שלו ושל שאר חברי כוורת, ובמוזיקה הלועזית זה היה סטיבי וונדר וחבורתו: ג'יימס בראון, אדמה רוח ואש, בארי ווייט וכו'".
איך הגעתם אל השם "פורטרט"?
"האמת? אני הולך לשבור לך מיתוס. כשהחלטנו לקרוא לעצמנו 'פורטרט', בכלל לא ידענו מה פירוש המילה. רק אחרי זה גילינו שהמשמעות היא 'דיוקן עצמי'. פשוט בסוף 1988, כשהיינו ילדים טובים, היינו אמורים לחמם את פורטיס או את סיאם במועדון 'הפינגווין', שהיה אז בשיאו, וישבנו כמה דקות לפני ההופעה מחוץ למועדון כשעדיין לא היה לנו שם, ואז במקרה בסיסט הלהקה זרק 'פורטרט'. אף אחד מאיתנו לא באמת ידע מה זה, שאלנו מישהו, גילינו את הפירוש ואמרנו לעצמנו 'וואללה, זה נשמע חשוב. יאללה נקרא לעצמנו "פורטרט"', וכך נולד שם הלהקה".
לאחר אותה הופעה מכוננת ב"פינגווין", הלהקה שחררה לרדיו את סינגל הבכורה שלה - "שרה שרה שיר שמח", שכתב רוזנפלד והלחין יחד עם ברוך רבה. "הקלטנו את הסינגל הראשון על חשבוננו, ולמען האמת, הוא היה טיפשי ומטומטם ברמות", מעיד רוזנפלד בגילוי לב, "אבל הוא היה מאוד גרובי ולא שגרתי ואיכשהו התגלגלנו להגיע לתוכנית הטלוויזיה של גבי גזית - 'סופסופ'".
את אותה הופעת בכורה טלוויזיונית של הלהקה הצעירה ראתה המפיקה טמירה ירדני, שזיהתה את הפוטנציאל הרב הגלום ברוזנפלד ובחבריו והזמינה את חברי הלהקה לפגישה אצלה במשרד.
נשבור עוד מיתוס
"הגענו אל משרדה 'המפואר' של טמירה, בית רעוע ומט לנפול בשנקין 72 בתל אביב", נזכר רון, "וטמירה הושיבה אותנו וזיהתה את הקטע שלנו כשאנחנו בעצמנו לא ידענו מי אנחנו. טמירה אמרה לנו: 'אתם מדליקים ואני רוצה להתחיל לעבוד איתכם. בשלב הראשון, אני רוצה הקלטות דמו ולהתחיל לרוץ עם זה לחברות התקליטים'. טמירה הכניסה אותנו לחדרי סקיצות וחזרות אפלים והזויים ועשינו דמו של 15 שירים".
מכירת הדמו לחברות התקליטים לא צלחה כל כך: "טמירה הלכה עם הקסטה לכל חברות התקליטים בארץ וכולם נסוגו ואמרו: 'תבואו בשנה הבאה'", משחזר רוזנפלד. ירדני לא ויתרה בכזו קלות על הלהקה, והחליטה ללכת כנגד כל הסיכויים ולהקליט לפורטרט שלושה סינגלים על חשבונה הפרטי - "פתי מאמין", "אש ומים" ו"הכל מבינה".
באותה תקופה הרכב הלהקה השתנה והחל להתגבש. במקום ג'נגו הצטרף הבסיסט יוסי עזר, ובמקום ברוך רבה הצטרף הגיטריסט אלי ניסן.
"תחילה שחררנו לרדיו את 'פתי מאמין', שהיה גם שיר די מטומטם אבל די גרובי, אבל בדיוק אז פרצה מלחמת המפרץ וכל המדינה נכנסה לפאניקה והסינגל נשרף", נזכר רוזנפלד. "ואז, בזמן מלחמת המפרץ לקחנו שוב הימור ושחררנו את 'הכל מבינה'. באותה תקופה אברי גלעד וארז טל, שהיו שני שדרנים צעירים בתוכנית 'מה יש' בגלי צה"ל, נדלקו על הסינגל והשמיעו אותו נון סטופ עד שהוא שרף את הרדיו, והשאר היסטוריה". הצלחת השיר הובילה את הלהקה להשתתף בתחרות פסטיגל 1991 עם השיר "לנסות ולשיר", שבו ביצעה בהופעת בכורה טלוויזיונית גם את "הכל מבינה".
איך נולד "הכל מבינה"?
"'הכל מבינה' היה שיר שכתבתי בגיל 17 כשעזבתי את מערכת התופים של להקת 'תינוק', להקה שהקמתי עם חברי תיכון לפני הצבא. יום אחד, באחת ההופעות של הלהקה, הסולן לא הגיע אז עליתי לשיר במקומו ונדלקתי על הקטע של להיות בפרונט של הבמה ולא מאחור עם התופים, וכך, בתוך אבולוציית ההרכבים שלי כנער מתבגר, החלטתי לנטוש את התופים ולהתחיל לכתוב שירים ובדיוק באותה תקופה נולד 'הכל מבינה'. השיר הזה הלך איתי לכל ההרכבים שקדמו לפורטרט, עד שבסוף זה קרה והוא הוקלט. השיר היה ועודנו חלק ממני, ופורטרט ביצעו אותו כמו שצריך והכל היה בתזמון מושלם".
את האלבום הוצאתם כשנה אחרי "הכל מבינה" והוא נחשב, בדיעבד, לאלבום מופת. איך הוא התקבל בזמן אמת?
"שוב אני נאלץ לשבור לך מיתוס שגור והוא שהצלחת האלבום ממש לא הייתה מיידית: כש'הכל מבינה' היה ברדיו, היו לנו עוד שני סינגלים בתנור אך לא היה אלבום. לקח לנו שנה לסיים את ההקלטות ורק אחרי כמה שנים הוא הגיע למעמד של אלבום זהב. בזמן אמת הוא מכר קרוב ל–15 אלף עותקים בלבד, ולמעשה הפסקנו לספור כי היינו עסוקים מאוד בלעשות את האלבום השני והשלישי. זה לקח שנה וחצי־שנתיים, כדי שהאלבום הראשון יקבל את ההכרה הראויה. בהתחלה אף אחד לא הבין מה אנחנו מנגנים. כולם בארץ עשו רוק, ואנחנו עשינו Fאנק. אנשים בארץ לא הבינו מה זה. הקדמנו את זמננו בלפחות 15 שנה".
בדרך כלל כשיש הרכבים של צמדים או שלישיות, יש מריבות ומלחמות. אתם הייתם תזמורת שלמה. איך מסתדרים כלהקה?
"בכללי הייתה כימיה טובה, אבל היו מלחמות אגו כי כל אחד מחברי הלהקה רצה להביא שירים משלו, ואני מודה שאני כותב דברים שהם מאוד מאופיינים בצורה מסוימת שלי יהיה נוח לשיר אותם, וכשאני מקבל דברים מבחוץ, אני נורא משתתק וקשה לי להתחבר אליהם. זה היה בלתי אפשרי וזה יצר מלחמות אגו בין חברי הלהקה. מזל שאני הייתי אחראי על הטקסטים".
זוכר חוויה מסוימת מהעבודה באולפנים?
"אני זוכר שכשהקלטנו את השירים הראשונים בהפקתו המוזיקלית של יזהר אשדות המדהים באולפן מתחת לבית ציוני אמריקה, ראינו את החברים של נטאשה שהקליטו לפנינו ישנים על המדרגות כי לא היה להם איפה לישון. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנו שיש אנשים שעושים מוזיקה ואין להם ממה לחיות, שזה לא נוצץ כל כך. לחיות ולמות בשביל המוזיקה בחדרי מדרגות מעופשים."
"עוד אני זוכר שביום שהקלטנו את 'דגיצ'י', שבדיעבד נחשב להיט מצליח מהאלבום, יזהר אשדות, שהיה אמור להפיק את השיר, נאלץ לנסוע לחו"ל לעשות משהו עם עפרה חזה, אז טמירה הביאה את יהודית רביץ להפיק אותנו, ואני זוכר שכשהקלטתי שירה ב'דגיצ'י', הייתי גמור מההופעות הרבות שטמירה שלחה אותנו אליהן ואלו היו טייקים פחות טובים מבחינה ווקאלית, אבל עם המון אנרגיה וחוצפה, ואני זוכר שהיה לי לא נעים מיהודית, שהערצתי אותה מאוד וששמרה עלינו שנבצע את זה כמו שצריך. עד היום, כשאני פוגש את יהודית, יושב לי בורג קטן של 'איזה באסה שלא הקלטנו את זה כמו שצריך'. אבל את הנעשה אי אפשר לשנות".
בדיעבד, היית משנה משהו באלבום הבכורה?
"ברור, הייתי זורק מלא שירים מהאלבום קיבינימט. היינו ילדים ולא ידענו מה אנחנו עושים. היום הייתי עושה את האלבום הרבה יותר טוב".
לפחות ניהלתם אורח חיים פרוע של סקס, סמים ורוק'נרול?
"חד־משמעית כן".
כל הזמן מוזיקה
כאמור, לאחר ההצלחה של "הכל מבינה", הלהקה נכנסה לעבודה אינטנסיבית באולפני ההקלטות ושחררה את אלבומיה: "הפורטרט האחרון" (1993), שכלל להיט ענק נוסף - "עד אלייך", וכן את "פונקי ביזנס" (1995) ו"ארבע על ארבע" (2006), אלבומה האחרון של הלהקה עד כה.
אז רגע, פורטרט התפרקה?
"מעולם לא התפרקנו. זו להקה המורכבת מארבעה אנשים המהווים את הבסיס ואבן היסוד. נכון שב–15 השנים האחרונות לכולנו יש ילדים ומשפחות, אבל עדיין אנחנו ארבעה חברים טובים שאוהבים אחד את השני למרות כל הריבים והכאסח, ולכל אחד מאיתנו יש את העיסוקים שלו ונורא קשה לנו להתגבש כחלקיקים וליצור דבר שלם או סתם להיות להקה יציבה. עכשיו, למשל, אני עושה סוף־סוף אלבום סולו משלי שיוצא עוד מעט".
ויש סיכוי לאלבום חדש של פורטרט?
"תמיד יש סיכוי, אבל תן לי קודם כל לגמור את המסע שלי לבד עם אלבום הסולו שלי. פורטרט מעולם לא הייתה להקה המחויבת לחוקי המשחק של תעשיית המוזיקה".
מה דעתך על מצב המוזיקה כיום?
"גם הרשת וגם הרדיו מוצפים בהרבה חרא, אבל יש גם דברים טובים".
בין לבין, רוזנפלד פנה לעסקים נוספים והקים את מותג הרהיטים "ג'ינג'ר בוקסס" - רהיטים בעיצובו האישי. לגבי המוזיקה הוא מעיד כי "אי אפשר לעזוב את המוזיקה, אפילו כשאתה ישן, אתה חושב על מוזיקה". לדבריו, "בשנים האחרונות אני מלמד פרפורמנס בבית הספר להכשרת זמרים 'אוברטון', ומדי שנה מקים יחד עם ערן מיטלמן תחרות 'כוכב נולד' מקומית בבאר שבע. עכשיו נורא בא לי לעשות את זה כמו שצריך ולחזור לפעילות מלאה ואינטנסיבית במוזיקה".