אני לא מזלזל חלילה בסיפורים, אבל תמיד הם נשמעים אותו דבר ברדיוס איילון-ירקון. וכידוע, אנחנו מעתיקנים בני מעתיקנים והמקוריות ברעיונות ובשירים שואפת לאחוז זניח. אפילו התוכניות שמספרות את הסיפורים עליהם מריצות את אותן מיתולוגיות בלופ. היופי או הבעיה במוזיקה בכלל היא שהיכולת שלה לשוטט בשדות מטא פיזיים מצליחה למחוק לפעמים הקשרים רציונליים ושכל טענה או ברכה שאנחנו מייחסים לה הן בלעדיות לנו. אז כמו באוכל, שתייה, אופנה, ספרות ואמנות – הדעות האישיות שלנו על מוזיקה נובעות מטרנדים, למידה וקשר אסוציאטיבי וכשנגמר החשק חוזרים למקורות. אז מעכשיו, אני שוכח את כל מה שלמדתי מחוץ לשכונה אחרי גיל שמונה עשרה וכל בוקר, מדי קו 531, בדרך מהבית למשרדי המערכת, אני מפנק את עצמי במוזיקת דיכאון-טורקית משובחת. כי אם כבר להעתיק ז'אנרים אז שלפחות לא יסתירו את זה.
קשה שלא לקלוט את אי הנוחות של הנוסעים המזדמנים שמסביבי, הם רוכנים קדימה בחשש וזה כולל את כולם, מכל בארבע כנפות הספסל. עם כל הכבוד לסיליקון שעוטף את אפרכסוני האוזניות, גם הוא לא מצליח להחליש את הצרחות הנעימות של אג'אר וחיים דדון. באי רמת השרון הם מגיבים הכי בולטים, אבל איזה כיף זה. רק לאחרונה ראינו את אביב גפן מקשקש על טקסטים פח בתוכנית תחרות שירה ועל זה שלא צריך לזכות במקום הראשון כדי להיות אמן אמיתי, אלא להגיע לקהלים שלך דרך האמנות. הוא טוען שעל המוזיקה לא להיות רדודה ושלא תיפול למכנה המשותף הנמוך.
הבעיה של מר גפן היא שבאמנות אין נמוך וגבוה. מדידה שלה או הצבה של ז'אנרים על פי איכות היא לא יותר מהרחקה אליטיסטית. דווקא ספיר סבן, הזוכה, ששרה בטורקית את שיר הגמר, הצליחה לבצע מעשה חתרני לכשעצמו במדינה שכל זיקה אזכור או ממדינת איסלאם זוכה לביקורת. סרטון האודישן שלה למשל רץ ביוטיוב וזכה לאלפי צפיות ותגובות אוהדות בטורקיה. על לינט הישראלית שמעתם? גגלו.
אל תתחילו איתי עכשיו בעירוב תרבויות, תמיד יש חזק וחלש. איש חכם אמר פעם: המדינה הזאת מלאה פרדוקסים ומי שיודע להשתחל בין לבן יודע גם לעשות עליה קופה. אז אף פעם לא קניתי או אהבתי שירי מזרח מערב, נכון שיש השפעות הדדיות אבל כשזה מתנגש יחד זה לא יותר מנחמד, אחרי השמעה או שתיים זה הופך למאוס. אני גם יודע שיש אנשים שחוטפים חררה רצינית כשהם שומעים פיור דיכאון או כל שיר שמכיל את הכלים: קאנון, חליל, זורנה, באגלמה ורבעי טון. אני מבין לגמרי מאיפה זה מגיע. מבחינתם זה נחות. זה עוד שיר גנרי "במזרחית". זה שם. כאילו שהרוק והבלוז צמחו בשירותים של ה-"רוקסן". מעניין אם חסידי כרמלה גרוס ואגר מוכנים לקחת תחת חסותם את נתן גושן או שחברי תערובת אסקוט רואים בעצמם את עילי בוטנר וילדי החוץ. אם נעלבתם מההשוואה תבדקו את עצמכם. כי נכון, אין קשר, כמו שאין קשר בין עופר לוי למושיק עפיה. הקשר היחיד ביניהם הוא שהם הודרו. בום.
נכון לרגע זה לא מצאתי את הנסיוב. גם לא דחוף לי למצוא אותו, כמו שלא דחוף לאנשים להפסיק לזקור אוזניים ולמלמל בחמת זעם כשהם שומעים אקורד מסתלסל מהרכב ליד, או כשמישהו במשרד מפעיל, אפילו בטעות איזו תחנת רדיו בערבית. ה-"תעביד את החרא הזה" מאיץ מאפס למאה בשבריר שנייה, בדיוק כמו שקורה לי כשאני שומע את שלומי שבן. נננננן!