רשות השידור הייתה גוף מסורבל ואטי. אז מה הפלא שסופה מגיע?

ב־1996 התחלתי לשדר בתחנת הרדיו 88 FM (של קול ישראל, רשות השידור). בחודשים הראשונים כל מה שהייתי צריך זה להיות באולפן ולשדר “חלונות". הכוונה היא שהשידור עצמו היה מהצפון, ואני רק קראתי את דיווחי התנועה מתל אביב. ישבתי באולפן, ומולי טכנאי שסימן לי מתי השידור מהצפון עבר אלינו, לידו ישבה מפיקה, שתיאמה בין הטכנאי לביני, בחדר לידנו ישבה עורכת מוזיקה, שערכה מספר שירים למקרה שהשידור מהצפון ייפול ואצטרך ממש לשדר, ואז אנגן שיר שהיא ערכה. במקרה כזה, המפיקה תהיה צריכה לדווח לעורכת המוזיקה שהשיר נכנס, ועל הטכנאי לסמן מתי חוזרים לשדר מהצפון. או בקיצור, למה לשלוח פקס עם דיווחי תנועה, אם אפשר לפרנס ארבעה עובדים.

מעלינו הייתה מנהלת תוכניות, ומעליה, מנהל. סך הכל שישה אנשים, שאגב, יושבים על אחת הקרקעות היקרות במדינה (ליד מתחם שרונה בקריה) ומשדרים “חלונות" למקרה שהשידור האמיתי, מהצפון, שאותו ודאי מתחזקים גם ארבעה עד שישה אנשים, ייפול. בסוף השעה השידור עבר אלינו ושידרתי שיר (שערכה העורכת, והפיקה המפיקה), כי בצפון סיימו את השידור יותר מוקדם, כי כידוע חיפה זה אזור זמן אחר מהמרכז. השיר בכוננות היה שירה הנהדר של אלה פיצג'רלד, “ללביי אוף בירדלנד". נדמה שהיה זול יותר להחזיר אותה לחיים ולהביא אותה לבצע את השיר באולפן, מאשר לתחזק את כל כוח האדם הזה, רק כדי לנגן שיר מדיסק. וזו הייתה רק שעה אחת בתחנה אחת.

כשסיימתי את השעה נסעתי לרדיו תל אביב (תחנה פרטית, הרשות השנייה), שם שידרתי תוכנית מוזיקה במשך שלוש שעות בערב. נכנסתי לתחנה, אספתי את הדיסקים, בעצמי, ישבתי ליד הקונסולה, ותפקדתי כשדר, כטכנאי וכמגיש מוזיקה שנערכה מראש. אותה עיר, אותה שנה, אותו מקרר וגישה כל כך שונה. הייתי עושה את הדרך מהקריה, מעולם מסורבל עם עודף כוח אדם ובירוקרטיה, אל נמל תל אביב, עולם רזה ומצומצם שבו אדם אחד עושה עבודה של ארבעה.

כשאדם עובד בעבודה מיותרת, כולם מרגישים את זה. במיוחד הוא. הטכנאים ברשות תמיד היו הדיוות של המקום. בכל פעם שסימנתי לטכנאי להכניס פרסומות, הוא היה מתרומם בחוסר חשק מופגן מכיסא המנהלים המרווח מדי, לוחץ באטיות בלתי נסבלת על הפליי במחשב, חוזר באותה אטיות ונשען לאחור, אל תוך מסעד הכיסא. במקום פרטי, הכל יעיל יותר, המוח נותן את הפקודה, והיד לוחצת על המתג. ברשות השידור, אחרי שמוח של אחד חשב על פעולה, היא תצטרך לעבור דרך שלושה גופים וארבעה אנשים עד לביצועה בפועל. וזה רק בשעה אחת בתחנה אחת.

פעם שאלתי טכנאי, למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לעשות פעולה פשוטה. הוא אמר לי: "תגיד, אתה אוהב את העבודה שלך?". אמרתי שבשבילי זה יותר מאהבה - זו הגשמת חלום. הוא אמר, “אני שמח בשבילך, כי אני שונא את העבודה שלי". ראו את זה עליו, רואים את זה על רבים אחרים. טכנאים, מהנדסים, מפיקות, שמגיעים ממורמרים לעבודתם המיותרת. וזו בדיוק הטרגדיה, עובדי הרשות המפוטרים, כמו תושבי עמונה המפונים, כמו המנופאים על עגורנים, משלמים מחיר - כי הם קורבנות להחלטות גרועות. ההחלטה להקים יישוב לא חוקי, או ארגון לא־כלכלי היא כמו להציב מנוף לא יציב. בסוף זה נופל למישהו על הראש.

והערה על טקס פרסי הטלוויזיה:

כמו ששמתם לב, בשבוע שעבר חולקו פרסים בטקס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, שבו חצי מהתעשייה נתנה פרסים לחצי השני. בכל מקרה, ברכות לכולם. כדי שבשנה הבאה כולם יזכו, נקבעו מספר קטגוריות חדשות, ואלה הן:

פרס שחקן המשנה לסדרת דרמת נוער יומית.

פרס שחקנית שאינה מצחיקה לסדרה קומית שאינה שבועית.

פרס לתוכנית אקטואליה חדשותית בשעות היום.

פרס למגזין תרבות לילי שמשודר בערוץ מסחרי שאינו ערוץ 2.

פרס לסדרה קומית יומית חינוכית לתוכנית מתוסרטת (אם "אלישע" לא זכתה בקומית הרגילה).

פרס לסדרת הדוקו־ריאליטי שבה מראים לידות אמיתיות.

פרס למגישת מגזין חדשות שמשודר ביום שבת והיא אינה דנה ויס.