זה היה אמור לקרות עוד קודם. אתמול כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו לראשונה את הקבינט המדיני־ביטחוני, כדי לעדכן את שריו במגעים המתקיימים בין נציגיו ובין ממשל טראמפ בכל הקשור למתן היתרי בנייה לישראלים ביו"ש. הנושא חשוב, והעדכון היה צריך להיעשות מזמן, בעיקר בשל העובדה שרוב הציבור בישראל אינו תומך עוד בהקמת מדינה פלסטינית במסגרת הסדר שלום, ואינו מעוניין שפתרון שתי המדינות יהיה במדיניות הממשלה.

עדות לכך ראינו השבוע, עם פרסום סקר שבוצע על ידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה באמצעות מכון דחף של מינה צמח. הסקר עסק בגישת הציבור היהודי בישראל לנסיגת ישראל מיו"ש ומירושלים. תוצאותיו מראות כי מאז 2005 חלה ירידה של ממש בתמיכת הציבור ביציאה מיו"ש במסגרת הסדר שלום עם הפלסטינים. בעוד שב־2005 עמד שיעור התמיכה בנסיגה על 60%, כיום רק 36% מהציבור היהודי בישראל תומך בה.
נוסף על זה, על פי הסקר עולה כי 77% מתנגדים לנסיגה מלאה, 64% מתנגדים למסירת שטחים בתוך קווי 49' בתמורה להחלת החוק הישראלי על גושי ההתנחלויות כחלק מהסדר שלום, ו־57% מתנגדים לנסיגה מיו"ש, למעט בגושי ההתנחלויות, גם אם לא יימסרו בתמורה שטחים לפלסטינים בתוך ישראל.

השינוי הדרמטי בעמדת הציבור אינו תולדה של שינוי אידיאולוגי. הציבור פוסל את מדיניות השמאל לא משום שהוא אימץ את תפיסת העולם של גוש אמונים - תוצאות הסקר מראות בבירור כי השינוי הוא תוצאה של שיקולי ביטחון. למשל, 76% מהציבור היהודי רוצה כי ישראל תהיה השליטה הביטחונית הבלעדית ביו"ש לצמיתות. 88% אומרים כי על ישראל לשמור על השטחים השולטים על נמל התעופה בן־גוריון, ו־81% סבורים כי על ישראל לשלוט לצמיתות בשטחים השולטים על כביש 443. זה גם אחוז המשיבים שטענו כי על ישראל ליישם את ריבונותה על בקעת הירדן.

ג'ייסון גרינבלט, שליחו של טראמפ, עם ראש הממשלה נתניהו. צילום: לע"מ
נוסף על זה, 55% השיבו כי ישראל אינה יכולה לשמור על ביטחונה ללא שליטה מלאה על בקעת הירדן, ו־69% קבעו כי ישראל אינה יכולה לסמוך על גורמים לא־ישראליים שישמרו על ביטחונה באמצעות הצבת כוחות זרים בבקעת הירדן.
משמעות הנתונים ברורה: זה לא שישראלים מתנגדים אידיאולוגית להקמת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד ישראל ביו"ש. פשוט מאז נסיגת ישראל מרצועת עזה, הגיע הציבור בישראל למסקנה חד־משמעית כי מדיניות הדוגלת בהקמת מדינה כזו - ועל כן דורשת כי ישראל תיסוג משטחים - מסוכנת לביטחון. במילים אחרות, פסילת רעיון שתי המדינות על ידי הציבור נובעת מהבנה כי אין זו הדרך הנכונה לשמור על ביטחון ישראל.
וכיוון שכך, רוב האזרחים מצפים מהממשלה שתיסוג ממדיניות הביטחון המבוססת על הנחת היסוד של תפיסת שתי המדינות; הנחה הגורסת כי נסיגת ישראל מיו"ש, תוך חיזוק שלטון הרשות הפלסטינית באזור, תשפר את ביטחון המדינה. הציבור, למוד הניסיון, אומר כמעט פה אחד: על ממשלת נתניהו לאמץ מדיניות ביטחון ומדינית המנציחה את שליטת ישראל ביו"ש.
עם כל הרצון הטוב
מדיניות ממשל דונלד טראמפ בסוגיית הפלסטינים איננה מפתיעה. במהלך מסע הבחירות הוא הצהיר פעמים מספר כי בזכות כישורי המשא ומתן שלו הוא יוכל להשיג את הסדר השלום המיוחל בין ישראל לפלסטינים שקודמיו בתפקיד לא הצליחו להשיגו.
ואולם, בניגוד לציבור בישראל, אשר למד מניסיונו כי אין אפשרות להגיע להסדר שיבטיח את ביטחון המדינה, לא למד הממסד המדיני בארה"ב דבר. הציבור בישראל הגיע למסקנה כי הסדר כזה בלתי אפשרי משום שהרשות - השותפה ההיפותטית לעסקה - אינה מעוניינת במדינה עצמאית, אלא דבקה במחויבותה לחסל את המדינה היהודית. 
עדות חדשה לכך הגיעה השבוע מפיו של אבו מאזן. בדבריו לפני ועידת הליגה הערבית ביקש יו"ר הרשות מהמדינות החברות לתמוך בדרישתו להתנצלות מטעם בריטניה על הצהרת בלפור מ־1917.
להבדיל מהמצב בישראל, האמריקאים טרם הפנימו את משמעות מעשיהם של הפלסטינים: סירובם להצעת השלום של אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000; סירובם להכריז על עצמאות בעזה בעקבות נסיגת ישראל מהרצועה לפני 12 שנה, והפיכת עזה למעוז ג'יהאד עולמי ולבסיס למתקפות חוזרות ונשנות נגד ישראל מאז; סירובו של אבו מאזן להצעת השלום של אהוד אולמרט ב־2008 ולהצעת השלום של הנשיא לשעבר ברק אובמה ב־2013.
האמריקאים סירבו להבין ולהפנים את משמעות החלטתו של יאסר ערפאת לצאת למלחמת טרור נגד ישראל בשנת 2000, את משמעות הבחירה בחמאס בבחירות הפלסטיניות בשנת 2006 או את משמעות המסע הפלסטיני להביא לדה־לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, בהובלת אבו מאזן מאז נבחר לתפקידו ב־2004.
עדות לעיוורון האמריקאים הייתה השבוע בוועידת איפא"ק בוושינגטון. הלובי הפרו־ישראלי ניהל את דיוניו בססמה: "קולות רבים, משימה אחת". הרעיון היה כי יש דרכים רבות לתמוך בברית בין ארה"ב ובין ישראל, וכל הדרכים לגיטימיות. הבעיה היא כי מבין הקולות הרבים שהושמעו בוועידה הגדולה, לא בא הקול של רוב הציבור הישראלי לידי ביטוי די הצורך. לא הובאו קולות שהבהירו כי עם כל הרצון הטוב של ישראל, אין אפשרות לממש את תפיסת שתי המדינות, משום שאין מוכנות מטעם הפלסטינים להקים מדינה כזאת לצד ישראל.

אבו מאזן. יש להבהיר שהרשות דבקה במחויבותה להקמת מדינת ישראל. צילום: מרק ישראל סלם
לא הושמעה העמדה הישראלית כי הפלסטינים דבקים במחויבותם לחיסול ישראל, ועל כן מדיניות המצווה על ישראל לוותר ויתורי טריטוריה או ויתורים אחרים היא אנטי־ישראלית במהותה גם אם לא בכוונתה. הסיבה שהעמדה הזאת לא הושמעה מפי דוברים אמריקאים היא שאין גורמים בממסד המדיני־ביטחוני האמריקאי, בצד הדמוקרטי והרפובליקני, המבינים אותה.
אומנם תהום אידיאולוגית פעורה בין אליוט אברמס, האחראי לתיק הפלסטיני במועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש, ובין ג'ון קרי ואנשיו, אבל בפועל  עמדותיהם דומות: כולם מתייחסים לרעיון שעל ישראל לסגת מכל שטחי יו"ש או מרובם כאל דבר מובן מאליו.
העניין הוא לא יישוב חדש ביו"ש בעבור מפוני עמונה, למרות חשיבותו ברמה הפוליטית וההומניטרית; העניין הוא לא הבנייה - מעולם היא לא הייתה העניין. הלחץ של ממשל טראמפ על ישראל להקפיא את הבנייה ביו"ש או להגבילה הוא פונקציה של סירוב הממסד המדיני־ביטחוני האמריקאי והקהילה היהודית בארה"ב להפנים את הלקח שכבר הסיקו רוב הישראלים.
כל הדיבורים על הקפאת הבנייה וההעסקות של האמריקאים בשאלת ההתיישבות נובעים מהיעדר המוכנות של האמריקאים להבין כי בבסיס כישלון המאמצים להגיע לידי הסדר שלום עומדת עובדה אחת: הפלסטינים אינם רוצים בשלום עם ישראל. עקב סירובם העיקש להשלים עם קיומה של המדינה היהודית, כל הלחצים שלחצו האמריקאים על ישראל כדי שתבצע ויתורים למען "השלום", אינם אלא לחצים שנועדו להחלישה מול אויבה המר.
התפקיד של נתניהו, ושל הממשלה כולה, איננו לשכנע את הממשל החדש שיסכים לישראל לבנות ביו"ש אלא לבטא את עמדת רוב הציבור ולהבהיר לטראמפ ולאנשיו כי אין טעם לנסות להגיע להסדר. אין זה עניין של כישורים בניהול משא ומתן. אין הסדר - כי אין פרטנר, וכל הניסיונות להגיע להסדר בהיעדר פרטנר הביאו וימשיכו להביא להיחלשות ישראל. וזה דבר שדעת הקהל הישראלית איננה מוכנה לסבול עוד.