אני לא מכיר את מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ, ואין לי מושג מה השקפת העולם שלו, אבל אני כן יודע שכמנהל הטלוויזיה החינוכית הוא יישם עיוות מוחלט של מהות השידור הציבורי. הוא מינה דווקא את יהונתן גפן להגיש תוכנית בשם "אומרים שהיה פה", שסוקרת את תולדות המדינה, טבולה בעמדות האישיות של המגיש. אין לי בעיה כשבתי ענבל לומדת בכיתה ג' את שירי הילדים של גפן, אבל אדם כמוהו, שהכריז כי הציונות סיימה את תפקידה - פסול בעיני מלהגיש תוכנית על תולדות המדינה הציונית בטלוויזיה הממלכתית. ומי שלא מבין את זה התבלבל לחלוטין.



אני כן מכיר את דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. לכן לא הופתעתי כאשר היא נשאה השבוע נאום תוכחה אנטי־ממשלתי במועדון בתל אביב. זילבר פתחה באש לא רק על ההחלטות בענייני התאגיד, אלא על מלוא הקו של הממשלה והשרה הממונה עליה בענייני מערכת המשפט ועוד. היא לא חסכה את בליסטראותיה גם מחקיקה שיטתית של הכנסת ונשאה נבואות אפוקליפטיות לגבי גורל מערכת המשפט והדמוקרטיה הישראלית.



להזכיר, זילבר היא בכירה מאוד במערכת הממשלתית ומקבלת משכורת מאיתנו. נאום התוכחה הפומבי שלה מלמד רק על עומק הנגע בצמרת המנגנון הציבורי. כסיביל סרוונט היא יכולה למתוח ביקורת רק בתוך המשרד או להתפטר. ביקורת חיצונית נגד הדרג הנבחר והמחוקק היא חציית כל גבול. בממשל מתפקד זילבר לא הייתה מרשה לעצמה לבקר פומבית, ולו הייתה נוהגת כך הייתה נאלצת לפרוש.



קו ישיר מחבר בין הטענות המניפולטיביות לגבי קדושת השידור הציבורי לבין מרד השירות הציבורי. בפרוס סאגת התאגיד אנחנו מוצפים באינדוקטרינציית כזב לגבי מהו שידור ציבורי לצד הטענה שרק במתכונתו בתאגיד הוא משקף חופש ביטוי ודמוקרטיה. ורק שוכחים להזכיר שב־40 השנים האחרונות רוב הציבור מצביע בקלפי מה השקפותיו, ולכן בוחר, בדרך כלל, את הקואליציה הנוכחית. אכן, מרבית העיתונאים בוחרים במפלגות ובהשקפות אחרות, וזו זכותם. אבל אין להם זכות לאלץ את הרוב לממן את המשך השליטה שלהם במה שמשודר לנו במימון או בזיכיון ממשלתי.



רק אצלנו כונן יצור מוזר - מנגנון שידור ממשלתי וזיכיוני שממומן מכספי הציבור אבל שוטף את מוחו בניגוד להשקפותיו. הדרישה לשמר את העיוות הזה היא אנטי־דמוקרטית, ובנסיבות הנוכחיות אין כל הכרח להמשיך ולממן מכספי המסים שידורים בתחומי החדשות והאקטואליה. מי שרוצה להביע את עמדותיו יקבל רישיון וישדר בכספו כרצונו.



לא כך לגבי מנגנון השירות הציבורי. צריך גם צריך משנים ליועץ המשפטי לממשלה, אבל אלו אינם יכולים לתפקד כאויבי נציגי רוב הציבור – הממשלה והכנסת. העוז לדרוש שבכיר במנגנון הציבורי יוכל להתבטא בפומבי נגד הממשלה מגלם שיבוש יסודי בתפיסה הדמוקרטית. כי מי שהשקפת העולם שלו לא מאפשרת לו למלא את מדיניות הממשלה והכנסת - יתכבד ויעבוד בשוק הפרטי. שלא יתחזה לנציג שלנו.



המקור של ההפחדות שלא לגעת בפיקציה המכונה "עצמאות השידור הציבורי" ושל החופש שמקנה לעצמה המשנה ליועץ המשפטי לבטא את עמדות האופוזיציה - הנו זהה. זהו טיעון קלאסי של השמאל לדורותיו, שמבחינתו הדמוקרטיה מתקיימת רק כשמגשימים את העמדות שלו עצמו. בין הקו הזה לבין חופש ביטוי ודמוקרטיה אין ולא כלום.