אם יש משהו שלא יכולתי לסבול בניינטיז הוא הניינטיז עצמן. אני לא מאותם אנשים שמתרפקים על העבר היחסית קרוב שלהם על אף שחלפו יותר מ־20 שנה. מעדיפה לזכור את שנות ה־80 והילדות מאשר את תקופת התיכון המזוויעה בתחילת שנות ה־90. לא יכולה לשים את האצבע על שנה אחת בעשור המשוקץ הזה שאני רוצה לחזור אליה. עזבו שנה, אין יום אחד בין 1991 ל–1995, אז סיימתי בדיוק י"ב, שהיה לי בו כיף, שיכולתי לומר שאני מאושרת או לחלופין שחשתי את רוח הנעורים שלי ממצה את עצמה במסיבות עם מלא חברים וחולצות של נירוונה.

האמת היא שבקושי היו לי חברים. היו קצת חברות אבל הן לא היו משהו. אנחנו היום לא בקשר, אבל בכל זאת, אם מישהי מכן קוראת ומזהה אותי, אל תיקחי את זה אישית, את יודעת שאני צודקת. להסתובב עם ה"לא מקובלות" אולי עוזר לך לעבור את תקופת התיכון לא גלמודה לחלוטין, אבל לא תורם להילה החברתית שקמלה סביבך. שלא לדבר על בחורים.  

בכל שכבה בית ספרית, וזה קורה בכל עשור ובכל עידן, ישנה קבוצת המוקצים, שאותה יוצרת נשורת של בני נוער שלא מצליחים להתחבר למיינסטרים השכבתי. בדרך כלל הם מתכנסים באיזושהי נקודה אפופת עשן במחששה בחצר ומלהגים על העולם עם פס שחור של דיכאון מתחת לעיניים, במקרה הטוב יש ברקע גם מוזיקה טובה. במקרה הרע מנהיגי השכבה מעיפים עלייך ניירות, ביצים וקליפות של קלמנטינה כשאת יושבת במחששה ולמרבה האימה ממש לא מעשנת.

בין שלכת קלמנטינה לפריחת התפוז על ראשי, מוזיקה טובה תמיד ליוותה אותי בחיי, גם אם ברוב הזמן הייתי צריכה לצרוך אותה לבדי. אני זוכרת את עצמי קורעת מטפורית ג'ינסים בהופעות של דני רובס וגוררת את שתי החברות הטובות שלי מקבוצת המוקצות הלא מקובלות של השכבה להופעות של גידי גוב ודני סנדרסון בסתר. בתחילת שנות ה־90 זה לא היה “מגניב" בכלל.

מכיוון שהייתי טובה מאוד בספרות, להלן, מקצוע שאיש לא מקדיש לו תשומת לב, והייתי ידועה בקרב חברי לכיתה כ"זו שבאמת קוראת את הספר ולא רק את התקציר", לקראת הבגרות בכיתה י"א אומצתי על ידי חבורת הקוליים של מגמת ספרות, ויחדיו היינו מתכנסים לערבי ניתוח שירים, אמלק למחזות (איך לא השתמשנו במילה הזו פעם), ובתמורה הם היו מחמיאים לי: “את דווקא די סבבה של ילדה", ומוציאים אותי לבילויים הלא סטנדרטיים שלהם.

כך מצאתי את עצמי כמה פעמים ב"רוקסן", פעם אחת בזרועותיו של מישהו שמעולם לא פגשתי שניסה לגרור אותי בכוח לשירותים ב"לולה", ופעם אחרת בהופעה של איפה הילד, ששינתה את חיי ונגמרה כשהקאתי את נשמתי אחרי שבפעם הראשונה והאחרונה בחיי אכלתי עוגיית הפתעות קטלנית במיוחד, בלי לדעת מה יהיו ההשלכות.

אבל העניין האמיתי הוא שמאז כיתה י"ב לא הלכתי יותר להופעות של להקות משנות ה־90, שהזכירו לי את התקופה האיומה ההיא של סוף התיכון והשנים הראשונות אחריו, עם קריסתה הסופית של ילדותי. לפני שבועיים סימס לי חבר שיש לו כרטיסים להופעה של איפה הילד ושאל אם אני רוצה להצטרף. אני מתה עליהם באוזניות, אבל מסיבת זיכרונות מהניינטיז זה לא בשבילי אמרתי בלב, ואז אמרתי לו שאין מצב.

מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש הוא שלא משנה עד כמה תצליחי בחיים, כמה יהיה לך טוב ובת כמה את, מספיק שיר אחד קטן לא במקום והנה את שוב חוזרת להיות ילדה בת 16 שזורקים עליה קלמנטינות.

אלא שכחלק מרפורמת הבריאות הנפשית שאימצתי לעצמי בהשראת "אובמה קייר" בגרסה המנטלית, החלטתי שעד גיל 40 אני סוגרת את כל המעגלים מפעם ומתחילה הכל מחדש. אז הלכתי להופעה והרגשתי כמו בת ה־16 שתמיד רציתי להיות אבל אף פעם לא הייתי. לא הידיד שדאג להשקות אותי בבירות והאמת שגם רוב חברי לא יודעים באמת מהם החשבונות הלא סגורים שיש לי עם הלהקה הזאת ובכלל עם תל אביב התחתית של הניינטיז.

אני מניחה שיש מקרים בחיים שהשתיקה יפה להם, ואם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה זה שלא משנה מה קרה לך בעבר, מה שהיית פעם חייב להפסיק לרדוף אותך כמו שד, אחרת לעולם לא תוכלי להיות מה שאת רוצה להיות. “אז אם תסלחי לי אי־פעם", שאלת אותי אז ולא ממש עניתי. ואז שאלת שוב וגם אז התעלמתי. הפעם נדמה לי שסוף־סוף סלחתי.