בשנות ה־90 עדיין לא היה מגניב לאהוב ללמוד, במיוחד בתקופת התיכון. כדי לשוות לעצמך תדמית של טינאייג׳רית מן המניין, היה עליך לפלוט מין אנחה מאוסה לחלל הכיתה בכל כמה דקות כדי להוכיח את מורת הרוח שלך והשעמום. ממש כמו מטהרי האוויר האלה שיש עכשיו בכל מיני מקומות ציבוריים שנושפים עליך ריח של שירותים בתדירות מוגזמת. כל מטלה היא הפרעה, כל מבחן הוא דרמה, כל שינון הוא מכה. ככה לימדו אותנו בסדרות האמריקאיות - ישנם המגניבים שבדרך כלל משחקים פוטבול או המעודדות של אלה שמשחקים פוטבול, וישנם החנונים שמתעקשים להרכיב משקפיים גדולים ועבים מדי, ללבוש את המכנסיים גבוה מדי, לצחוק באופן משונה ולא להבין סיטואציות חברתיות. מזל שלא הייתה לנו קבוצת פוטבול בתיכון, אז הכללים לא לגמרי תפסו אצלנו.



אני קצת אהבתי ללמוד. אהבתי לשמוע את שמחי מנתח יצירות ספרותיות, להבין איך המדינה עובדת בשיעורי אזרחות עם אדוה, להקשיב לוורדינה כשהיא מסבירה שפה תנ"כית, אפילו את השיעורים עם גוטהלף שזרק עלינו גירים והעביר לנו בחודש אחד בלבד את כל החומר המתמטי של השנה כדי להספיק ללמד אותנו דברים שעניינו אותו באמת. אני מספרת לעצמי שאהבתי ללמוד, אבל אם לומר את האמת, רוב הזמן הייתי בצופים. לא למדתי מחשבים, צרפתית הייתה שפת הבחירה שלי, כאילו האימפריאליזם עדיין כאן וערבית לא חשובה כמה מאות מונים ממנה וכך, הסיכוי הטוב ביותר שלי לאקזיט, יחידת מודיעין מוצלחת - חמק לי מבין האצבעות. גם ככה הרכבתי משקפיים מכיתה ד׳, אז לא הרגשתי צורך לסגור את הבסטה החברתית עם תחביב כמו תכנות.


האבולוציה האמיתית של האנושות היא ההבנה שידע הוא כוח. דורות על גבי דורות של מבוגרים ניסו לשכנע צעירים שירסנו לרגע את ההורמונים וילמדו קצת לטובת העתיד שלהם. ״אחר כך קשה יותר״, הם אמרו, ואנחנו, כמו אלה שלפנינו, סירבנו להקשיב והתעסקנו יותר בתככים ובאינטריגות של כיתה ט׳6. היום נראה, יותר מתמיד, שהמסר הופנם.





זה רשמי: החנונים שולטים



לפני שבוע וחצי גיליתי שהחנונים, סופית ורשמית, שולטים. 900 ילדים, בני נוער, ישבו בשורות ארוכות של כיסאות בבנייני האומה וצרחו את נשמתם כשרק הוזכר שמו של המרכז האקדמי שהם חוקרים במעבדותיו. בגיל 14. קוראים להם ״מדעני העתיד״, וכמו כל מפעל טוב הם התחילו כקומץ, בקושי עשרה במסגרת אחת שנועדה בעיקר להעשיר את עולמם של מי שלא מסתפקים רק בתוכנית הלימודים המוגדרת לגילם. היום כבר כולם מנסים לתפוס מקום באחת מתוכניות המרכז עם שמות כמו ״אלפא״, ״אודיסיאה״ או ״אידיאה״. שמישהו רק ינסה לקרוא להם "חנונים", "יורמים", "לפלפים" - בחרו את שם הגנאי לפי שנת הלידה שלכם. הם יחייכו בגאווה, כי הנה הם קיבלו עוד אישור לכך שהם בדרך הנכונה וגם כי הם ידמיינו את היום המתקרב שבו אותו מישהו יבקש לעבוד אצלם.



איזה כיף זה לראות 900 בני נוער שמתרגשים ממחקר ומלימודים. למצוא עניין זה איכשהו כבר לא דבר של מה בכך, ולראות את זה פתאום בעוצמה כזאת מול העיניים זה מרגש ומרחיב את הלב. 900 מתוקים שמבלים את זמנם הפנוי בתנועות נוער אבל גם בחקר המוח, בשיעור גיטרה וגם בכיתות של האוניברסיטה העברית, כאלה ששומעים סטטיק ובן־אל ויודעים מה זה בוזון היגס (עכשיו, אחרי שאחד מהם גילה לי מה זה, אני משתדלת לשתול את המושג באגביות בשיחות כדי ליצור רושם עילאי ומתנשא. נסו ותיהנו).



ביום שאחרי הכנס אני פוגשת שני בני נוער אחרים שזכו במקום הראשון והשני בבייג׳ינג אחרי שהמציאו תוכנית לימוד מתמטיקה לפעוטות וטכנולוגיה שמאפשרת להבין רגשות של אוטיסטים. מה אני אגיד לכם? הרי עוד שלושה חודשים נשמע רק על בני נוער שמשתכרים במסיבות גראז׳ ודוקרים בחופש הגדול, על ההתמכרות למסכים ועל עוד רשת חברתית שאימצה את עקרון ה״סטורי״. זה מה שאנחנו יודעים או רוצים לדעת על דור ה־z. אל תבלבלו אותנו עם ילדים מוצלחים שמשנים את העולם ומחזקים את הסטיגמה של ״הראש היהודי״. כאילו כל דור לא מסוגל להתמודד עם הקידמה שמביא איתו הדור הבא עד שהוא מספר לעצמו שמשהו דפוק בהם בצורה שאינה בת תיקון.



יכול להיות שהם דפוקים. אבל הדפוקים האלה שאני נתקלתי בהם בשבוע שעבר גרמו לי לרצות לדפוק את כל העולם כך שיהיה קצת יותר כמוהם. עם ניצוץ בעיניים, שכל בין האוזניים ולב עדין. לפחות זה הרושם שהם עשו.



הנה, נשארו עוד ארבעה ימים לחופש הגדול־קטן שסידר לנו פסח. די, הם כבר ראו מספיק שעות טלוויזיה ובילו מספיק זמן בקניונים. המצטיינים באמת יצאו לטיולים בטבע. עכשיו קחו אותם ללונדע בבאר שבע או למוזיאוני המדע בירושלים או בחיפה. זרקו להם פיתיונות לחיפוש משמעותי בגוגל או שפשוט תפתו אותם לשאול שאלות. מדע זה כיף וגם פילוסופיה והיסטוריה ולימודים בכלל. ספרו להם שהיום כולם בכלל רוצים להיות חנונים, לא מגניבים (במלעיל, כמובן), ושאם זה המצב אנחנו בעד קונפורמיזם.