כשמטרידים מתים ממנוחתם וחופרים בפצעיהן של משפחות שכולות, יש לזה רק הצדקה אחת: חשיפת האמת כחלק מתהליך חיוני בחברה בריאה. לא הייתי נדרש לפרשת אסון השייטת אלמלא האייטם הצופית־גרנטי בצורת "תחקיר" של אילנה דיין ב"עובדה", וחשיפת הסיבה כביכול לאסון ביומן "שישי" של אילה חסון. זה לא היה מארב כפי שמשתמע מערוץ 2 ולא כשל של מזל"ט בלתי מוצפן כמסופר בערוץ 10. הסיפור הזה התגלגל מצהלת סוסים אבירים להתמוטטות הלומת קרב מצד הלוחמים, ומתיאום עדויות מגומגם של האחראים לאסון עד ליצירת מסכי עשן. הדרך למצוא את הידיים והרגליים בפרשה הזאת היא לחפור בתהליך קבלת ההחלטות על רקע האירועים החיצוניים ולוחות הזמנים של כל המעורבים.
לידיעת מי ששכח או שלא נכלל ב־23% הרייטינג של סיום העונה של אילנה דיין: ב־5 בספטמבר 1997 נהרגו 11 לוחמי שייטת 13 ורופא מכוח החילוץ, בניסיון חיסול של בכיר בארגון אמל, שחטף את רון ארד. בתחקיר הצנוע שלי לא הצלחתי לברר אצל מי שהיה אמור לדעת עד כמה בכיר היה ומה מידת האיום שנשקף ממנו. ללוחמים מכרו איזה סיפור מקושקש, אולם הנכון הוא שהאיש היה חלק מהמערך שהקיז את דמו של צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון מאז הנסיגה מלבנון ב־1985 ועד שנת 2000.
ב־1997 ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. הוא לחוץ מטבעו ולחוץ מטבע האירועים שהתחוללו בראשית כהונתו. כשנבחר סירב להיפגש עם יאסר ערפאת על מנת להשלים את הסכמי אוסלו ולחתום על פינוי חברון. בהמשך פתח את מנהרת הכותל וחולל מרי פלסטיני. בסופו של דבר, ב־15 בינואר 1997 נכנע נתניהו וחתם על ההסכם. עד שנכנע, התעלול הזה גבה את חייהם של 17 חיילי צה"ל ושל כ־100 פלסטינים.
אלא שהמתח בשטחים לא פסק. פיגוע רדף פיגוע. טבח בנהריים, 16 הרוגים בשוק מחנה יהודה, רצח נהג מונית, אסון המסוקים, ובערב המבצע עצמו נהרגו 5 יהודים כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו במדרחוב מחנה יהודה. ברצועת הביטחון בדרום לבנון נמשך ציד הברווזים מצד חיזבאללה כאשר צה"ל מתבוסס בפקודת הדרג הפוליטי בבוץ הלבנוני עם ממוצע שנתי של 26 הרוגים ו־88 פצועים בשנים 1993–1997.
ריח כבד של אי־אמון בממשלה החל מתפשט באוויר הציבורי. ממשלה וראש ממשלה שפיגועי השטחים ודרום לבנון ונפגעיהם מוטלים לפתחם, מחפשים כל דרך כדי להבטיח את ביטחונם של האזרחים והחיילים ואת אמונם בממשלה. הדרך המדינית, כלומר נסיגה מדרום לבנון (זה קרה שלוש שנים אחר כך) והסדר עם הפלסטינים, לא הייתה באג'נדה של ממשלת נתניהו ולכן גם לא בקלפים של צה"ל. הפתרון היה חיסולים אישיים שנועדו לרצות את דעת הקהל, אף שהיה ברור שזה לא ישנה את המאזן האסטרטגי.
מפקד פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין, חיפש כל דרך כדי לגמור חשבון עם חיזבאללה, וניהל מעקב מודיעיני אחרי מועמדים אטרקטיביים, ביניהם אותו בכיר באמל, שכוח השייטת היה אמור לחסלו במבצע שירת הצפצפה. התוכנית הראשונה דיברה על כוח מוסק שיירד סמוך לכפרו של המועמד, יחדור, יחסל ויחזור למסוקים. חיל האוויר סירב בגלל סיכון המסוקים, והביצוע הוטל על השייטת. הבעיה: באותה שנה הריצו פיקוד הצפון והשייטת כמה מבצעים - וכולם נכשלו בגלל תקלה במנגנון המטען שהיה אמור לחסל את המבוקשים.
יחידת יפת"ח (יחידה לפיתוח אמצעי לחימה) של אט"ל, שמאחוריה עשרות פיתוחי מטענים, פיתחה את המטען שנישא על ידי השייטת והיא נדרשה לתקן את הכשל הטכני שגרם לכשל המבצעי. בתחילת ספטמבר אותה שנה התנהל סבב ראשון של דיונים במבצע המיועד בלשכת לוין בפיקוד הצפון, בהשתתפות מפקד חיל הים אלכס טל. ההנחיה הייתה "לכו על זה, אבל תביאו תוכנית סבירה".
לאורך השבוע הבא נערכו דיונים בחיל הים ובשייטת. מפקד השייטת, אלי גליקמן, העריך שיש היתכנות לביצוע והעלה את תצורת המבצע לדיון בפורום מפקד חיל הים. יאללה הולכים על זה, הייתה התגובה של כולם, פרט לתא"ל שייקה ברוש, ראש מספן המודיעין. ברוש חשב שאין מספיק מודיעין, ולהערכתו (היה מפקד השייטת לפני גליקמן) הלילה קצר מכדי לבצע את מה שהוצע. הוא מצביע על נקודות בעייתיות ומציע לדחות את המבצע בחודשיים־שלושה, לתחילת החורף. לטענתו, יהיו אז יותר זמן לילה, יותר מודיעין, פחות תנועה בשטח ופחות לחץ. דעתו נדחית ובשייטת נערכים לביצוע.
לאורך השבוע מתארגן כוח של 16 לוחמים, נערך מודל, והמבצע מאושר בצוות מו"ג (מבצעים וגיחות) של חיל הים. תהליך האישור עובר לרח"ט המבצעים במטכ"ל, גבי אשכנזי, וגם הוא מאשר. מכאן הולכים נציגי חיל הים וחטיבת המבצעים המטכ"לית לרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ולמו"ג מטכ"לי, וזה מאשר את הביצוע. ומשם - לשר הביטחון ולאישור הקבינט וראש הממשלה.
המכבסה הצה"לית
בליל 5 בספטמבר יוצא הכוח למבצע. שלושה לוחמים נושאים שלושה מטעני נפץ. שניים לצורך החיסול ויחידת פיצוץ שאמורה להפעיל את השניים. במהלך הגישה אל בית המבוקש מתרסק העולם על הלוחמים במכות של אש ברקים ורעמים, והמבצע מתפוצץ לאלף ואחד רסיסים. מכאן ואילך נערך תהליך חילוץ שנמשך שעות. כאשר נחת היסעור בבית החולים בנהריה, התברר גודל הזוועה משרידי החללים והציוד.
השאלה המבעיתה מה בעצם קרה שם, החלה לדמם אצל כל המעורבים. כשנכנס הרמטכ"ל ליפקין־שחק לבור חיל הים לקראת בוקר, הוא אמר - לפי נוכחים במקום - "אני מקווה שזה (הפיצוץ) לא היה מהמטענים שלנו". לגמרי טבעי שליפקין־שחק לא ירצה לשמוע שמה שקרה הוא שהמטענים שהלוחמים נשאו על גבם התפוצצו עליהם. אף אחד לא רוצה לשמוע שהמטענים שהתפוצצו היו שלנו. בייחוד לא הורים שכולים שיגונם וזעמם עשויים להחריב את הקריירות של האחראים למחדל.
למחרת, במסיבת העיתונאים, אמר ליפקין־שחק שלא הייתה תקלה במטענים וכי השאר בתהליך חקירה.
בדיווחים בתקשורת דובר על היתקלות במטען עוין ובמארב חיזבאללה. בסבב התחקירים הפנימיים ביחידות הרלוונטיות התברר שהמטענים יצאו לדרך כשמישהו, אי־שם במהלך אישור התקינות שלהם, עיגל פינות. הקצין האחראי לבטיחות ביפת"ח לא הסכים לחתום על תקינות המטענים אפילו אחרי התדרוך האחרון שהיה יום לפני המבצע (לא בגלל בעיות בטיחות אלא בגלל החשש שהמטען לא יפעל). למחרת הוא חתם, ובשום ועדה לא נשאל מה גרם לו לשנות את דעתו. אלה היו אותם מטענים שלא פעלו במבצעים הקודמים, והתקנתם מחדש התבססה על אלתור שהוא בעייתי אפילו ממבטו של מי שעבר קורס חבלה בסיסי.
סגן איתי ברקאי מהיחידה לסילוק פצצות היה הראשון שטיפל בגופות ובציוד שהגיע במסוק החילוץ בנהריה. הוא נטרל את היחפ"ץ (יחידת הפיצוץ שאמורה להפעיל את שני המטענים הגדולים) והבין מיד שהמטענים שהתפוצצו היו שלנו. בסיכום שלו כתב: "כמומחה חבלה צבאי אני יכול לומר כי המטען שהוכן עבור מבצע זה אינו מתאים להובלה על גבם של חיילים, והוא בנוי בצורה לא מקצועית, המסכנת את נושאי המטען". להפתעתו של ברקאי הוא לא זומן לשום ועדה שעסקה בנושא.
היו בעיות טכניות נוספות הקשורות בביטחון המפעיל ובתזמון הוצאת הנצרה, שלא לדבר על כך שהלוחמים הלכו עם מטענים חמושים במקום לחמש אותם בנקודת החמשה לפני היעד. אחת הסיבות המקשות על זיהוי המטענים היא לא רק הכשל של מנגנון המטען, אלא הבעייתיות של תוכן המטען, שהקשה על הוועדות החוקרות להסיק מסקנות אמת. למטענים המיוחדים שהתפוצצו היה ערך מוסף - נכנה אותו "פוליטי". הרעיון עצמו מגוחך ואינו מחזיק מים, אולי דם נקיים, אבל צה"ל ומקבלי ההחלטות הפוליטיים חיסלו את היכולת לחקור לעומק את סיבת הפיצוץ באמצעות צנזורה עקב "ההשלכות הבינלאומיות". עניין מטופש כשלעצמו.
מכאן ואילך החלה לעבוד המכבסה הצה"לית כדי להוכיח שאלה לא המטענים שלנו. חמש ועדות חקירה עסקו בניסיון לפצח את תעלומת הפיצוץ. ליפקין־שחק מינה את האלוף גבי אופיר לעמוד בראש ועדת החקירה הראשונה. "הדוח", כפי שאמר חבר ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון שקיבל אותו בימים ההם, "שטחי וממש לא רציני".
אבל גם אותה תת־ועדה לא הלכה עד הסוף. הדבר החשוב ביותר שעשתה אותה ועדה חשאית היה להוריד מסדר היום את פסיקתו של חבר הוועדה רחבעם זאבי, גנדי, שטען כי הכוח נתקל במארב בגלל תַשמוֹע חיזבאללה שהיה על החוף. חבר בוועדה אמר לו שהג'וב שלהם הוא לעסוק בעובדות ובהוכחות ולא בהערכת מצב פרטית. מסקנת תת־הוועדה, אגב, הייתה שיש לחקור לעומק את בעיית המטענים; חקירה שמעולם לא נעשתה.
היו גם ועדת דני יתום, שביססה את מסקנותיה על דוח אופיר, ועדת תא"ל גדי זוהר וועדת אל"ם קובי אגמון בחיל הים. הג'וב שלהן היה למשוך זמן כדי לשכך את המכה. הוועדות האלה זימנו עדים, הסתייעו בתחקירים הצה"ליים, אבל לא הניחו את האצבע על כשל המטענים. איש מהמעורבים לא התנדב לכרוך סביב צווארו שלו את החבל. קשה לשאת באחריות למחדל שגרם למותם של 12 חיילים, שלא לדבר על כתם החרפה המבצעית שלא ניתן להתנקות ממנו.
המארב של נסראללה
איני יודע לומר עד כמה היה הכסת"ח הברור הזה מתוזמר מלמעלה. המקדמה של כל חקירה הייתה שהלב הלך אחרי כל עדות שתוכיח שאלה לא המטענים שלנו. בצילומי 9700, יחידת החוזי של צה"ל, יש שני מוקדי פיצוץ שגרמו לאסון - ושניהם במרכז הכוח שהמתין מעבר לשביל. כבר בליל האירוע דיווח אמ"ן כי נראו באזור עשרות מוקדים תרמיים שהיו יכולים להעיד על עשרות מארבי חיזבאללה. למחרת, בגיחת צילום נוספת, התברר שמדובר בערימות גזם שנשרפו במהלך יום העבודה בפרדס שאותו חצו הלוחמים בלילה.
ההערכות שרצו אז היו או מארב מתוכנן או מטען אויב אקראי. הלוחמים שנותרו בחיים העידו שירו עליהם ומישהו אפילו ראה "דמות עם כיפה". עם כל הצער והכאב, עדות הלוחמים, גם זו שב"עובדה", לא מחזיקה מים. קולות הירי ששמעה החוליה הקדמית היו פיצוצי המשנה של הכוח העיקרי שהיה מאחוריהם ונשא את המטענים שהתפוצצו. המחסניות והרימונים שהיו באפודי חיילי הכוח העיקרי נדמו להם כאילו יורים עליהם, והרופא שנהרג נורה בסבירות גבוהה על ידי כוח החילוץ שהגיע עם המסוק.
המסוק עצמו חנה לידם במשך למעלה משעה בלי שנורתה לעברו ירייה אחת, והוא עדות לכך שהשטח כולו היה אפל ודומם למעט מכונית עם זוג שיצא לשוח מהכפר ונמלט לאחר שמפקד הכוח שנשאר בחיים ירה לעברם. חילוץ הפצועים ואיסוף הגוויות והציוד התנהלו ללא כל הפרעה. ההיגיון אומר שאם אי־מי בחיזבאללה היה יודע שיש באזור ברווזי מטווח, הוא היה מנצל את ההזדמנות במהלך הקרב. ביירוטי תשדורות שפוענחו ב־8200 דווח על כך שאנשי חיזבאללה שאלו זה את זה מה קורה בדיוק, אבל שום פעילות מבצעית לא אותרה. גם המסק"רים (מסוקי הקרב) שהיו בשטח דיווחו על שטח נקי, כך שלא היה מארב, לא נורו יריות.
13 שנה אחר כך קיבל הסיפור תפנית חדשה. נסראללה הציג סרטון מזל"ט שצילם את השטח וטען שיירוט הסרטון לפני התקיפה מוכיח שחיזבאללה ידע על התוכנית ונקט אמצעים, דהיינו מארב או מטען שחיסלו את הכוח. המזל"ט הזה לא היה מוצפן, וזו כבר סיבה לחגוג על דרישה לחקור מדוע לא הייתה הצפנה, וזו ההוכחה שאכן לחיזבאללה היה מידע מוקדם והם הכינו את ההפתעה שלהם. מי שתמך בטיעון היה סא"ל בני לביא, ראש לשכת הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין־שחק, שהופיע לפני שבוע ב"שישי" של אילה חסון וייצג את האינטרס של מפקדו.
נחמד מצדו של נסראללה לעזור לקונספירטורים, אבל מדובר בשטויות. המון מזל"טים הסתובבו וצילמו בלבנון, ואין לחיזבאללה שום דרך להקיש מהסרטון מתי, כיצד והיכן יגיע הכוח ולאיזו מטרה הוא מכוון ולהניח מארב אי־שם דווקא בזמן ובמקום שהכוח חוצה אותו, ואגב התבחבש קצת בניווט. נסראללה הוא מניפולטור תקשורתי ברמה של נתניהו. אם אכן ידע ופעל באותו לילה, הוא כבר היה עושה מזה מפגן שרירים מהדהד מקצה העולם ועד קצהו בזמן אמת ולא מחכה 13 שנה.
20 שנה אחרי כן סיפרו חמשת הנותרים בחיים לצוות "עובדה" על אירועי ליל הבלהות. שום פרט לא נחסך. ההלם, הכאב, הזוועה, חוסר האונים. שום דבר לא דומה לתחושתו של אחד הלוחמים לפני היציאה למבצע: "זה החלום שלנו, בשביל זה אתה מתגייס, זה משהו ששומעים עליו בחדשות ואתה מחייך חיוך קטן כשמדברים על זה".
רע מאוד שחלום החיסול של אותו לוחם התרסק בצורה כה אכזרית, אבל הבעיה היא שהתרסקות אכזרית לא פחות היא מדיניות הממשלה ששיגרה אותו לשם. שלוש שנים אחרי המבצע עזב צה"ל את דרום לבנון. 20 שנה אחרי המבצע, אותה מדיניות גובה קורבנות אחרים.
איפה הם היום
ראש הממשלה נתניהו ממשיך לתעתע מאז ועד היום.
אמנון ליפקין־שחק השתחרר כרמטכ"ל, היה מועמד לראשות הממשלה ונתמנה לשר התחבורה.
גבי אשכנזי, רח"ט המבצעים בזמן המבצע, קודם לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון ולרמטכ"ל.
איציק מרדכי, שר הביטחון ומועמד בעבר לראשות הממשלה.
גבי אופיר, ראש ועדת החקירה שלא מצאה אחראים והסבר, מונה למפקד פיקוד העורף ובהמשך מונה על ידי ליפקין־שחק (כשר התחבורה) לתפקיד מנכ"ל רשות שדות התעופה.
אלי גליקמן, מפקד השייטת, נשלח כנספח לוושינגטון. עד לאחרונה שימש מנכ"ל חברת החשמל וכיום מנכ"ל צים.
ארז צוקרמן, סגן־מפקד השייטת בזמן המבצע - ומי שהיה אחראי מחלקת האמל"ח בשייטת ומחלקת החבלה, שהייתה שותפה עם יפתח להכנת המטענים - קודם לתפקיד מפקד השייטת אחרי גליקמן. בהמשך שימש מפקד אוגדה וכיום הוא סוחר נשק בינלאומי. אלכס טל, מפקד חיל הים בזמן המבצע, פרש מצה"ל בסיום תפקידו.
אלחי בן שושן, מפקד האמל"ח בשייטת בזמן המבצע והממונה על יחידת החבלה בשייטת, קודם ויצא לגמלאות כסא"ל.
הצדיק היחיד בכל שרשרת הפיקוד בצה"ל היה תא"ל שייקה ברוש, שבכל פורום שהשתתף בו התנגד למבצע לפני שיצא אל הפועל והצביע אחרי כן על כשל המטענים כסיבה לאסון. ולא זאת אף זאת, כמו שאומרים במקומותינו, ברוש נחקר באזהרה כראש מספן המודיעין על כך שלא היה מודיעין על מטעני חיזבאללה ועל מארבי חיזבאללה שכלל לא היו שם. לא ברור אם זו הסיבה לכך שהוסרה מועמדותו לסגנות מפקד החיל, אבל ברור שכל שאר המעורבים המשיכו בדרכם, בדרך כלל למעלה.
12 חיילי צה"ל נשארו בדיוק כפי שהיו במקום שנפלו בו. צעירים. יפים. עזי נפש וחפים מכל ידיעה מה קרה להם.