לא מעט חובבי מוזיקה, בכל רחבי העולם, נשמו לרווחה ב–5 ביוני 1989, אחרי האזנה ראשונה לאלבומו החדש של פול מקרטני, "FLOWERS IN THE DIRT". זה לא היה אלבום מופת. לבטח לא בסטנדרטים ביטלסיים. אבל אחרי הרבה שנים שחונות של החיפושית המהוללת, שהפכו אותו למוזיקאי כמעט לא רלוונטי, ולא פעם אפילו מביך, האלבום הזה החזיר את מקרטני לעניינים. בצירוף סיבוב ההופעות העולמי שהגיע בעקבותיו, לראשונה מאז 1976, הוא הזכיר לעולם שמדובר עדיין באחד מכותבי השירים הגדולים מכולם, שמסוגל ליצור שלוש דקות של כיף טהור שכובשות אותך בבת אחת ומאז לא מרפות.
החודש יצאה מהדורה מחודשת של האלבום המיוחד הזה, עתירת בונוסים וחומרים נדירים, בפיקוחו האישי של מקרטני עצמו. זו הזדמנות מצוינת להיזכר ברגע שהחזיר אותו לעניינים. אם זה היה תסריט, הרי שהאירוע המחולל, זה שגורם לגיבור להתנער מהשגרה ולצאת למלחמה, היה יציאת אלבומו הקודם של מקרטני, "PRESS TO PLAY", שהניב מכירות דלות וביקורות גרועות. גיבורנו הבין שהוא חייב ליצור מהלומה מוזיקלית שתזכיר שהוא פאקינג פול מקרטני. התוצאה: עבודה מאומצת שנמשכה יותר משנתיים באולפן הביתי שלו בסאסקס, עם מגוון רחב של מפיקים מוזיקליים (כולל מיטשל פרום וטרוור הורן) וחיבור נדיר למוזיקאי־על אחר, שהיה אז בשיאו. אלביס קוסטלו המלך.
מקרטני יצר איתו כמה שירים משותפים, מתוכם נכנסו לאלבום ארבעה, שליש מסך כל השירים, כולל הלהיט הגדול "MY BRACE FACE" והדואט שלהם "YOU WANT HER TOO". מקרטני נהנה מאוד משיתוף הפעולה עם קוסטלו, ואפילו אמר שהוא מזהה קווי אופי משותפים בינו ובין ג'ון לנון. בין היתר, הציניות החריפה והחספוס של המוזיקאי שגדל גם הוא בליברפול. לקוסטלו הייתה תרומה נוספת לאלבום, בעיקר סמלית, אבל חשובה מאוד. הוא שכנע את מקרטני לשוב ולהשתמש בהופנר שלו, גיטרת הבס המיתולוגית מימי הביטלס, שאותה נטש מזמן.
"זו הייתה בקשה יוצאת דופן", משחזר היום מקרטני, "כי פחות או יותר נפרדתי ממנה. הרגשתי שהיא שייכת לעבר. התחלתי לנגן בה שוב, ומעולם לא הסתכלתי לאחור. זה נפלא שאלביס שכנע אותי לחזור אליה", השיבה להופנר סימלה חזרה לערכים ביטלסיים, של הקפדה על עיבודים, ובכלל על אלמנטים בסיסיים של כתיבה. מקרטני, שתכנן מראש את האלבום כמהלך ראשון בדרך לסיבוב הופעות עולמי, גיבש סביבו את חבר הנגנים המוצלח ביותר בקריירה שלו, לטעמי: רובי מקינטוש, שהיה אז הגיטריסט של הפריטנדרס, המתופף כריס וויטן (דייר סטרייטס) והאמיש סטיוארט.
הוא הודיע להם מראש שייצאו לסיבוב רק אם יאהב באמת את האלבום החדש. היום הוא נזכר: "אתה תמיד אומר ‘בוא נקליט שירים חדשים וניקח אותם לטור', ואז מקווה שהם באמת יעבדו על הבמה. אבל אתה לא יכול לדעת. שיר כמו "MY BRAVE FACE" הוא בדיוק מסוג השירים שאף אחד לא הכיר בתחילת הסיבוב וכולם הכירו בסוף שלו. הוא הפך למוקד של כל הופעה".
לצורך הטאץ' הסופי הוזעקו לאולפן דיוויד גילמור, שניגן סולו גיטרה בשני שירים, וג'ורג' מרטין הגדול, שהיה אחראי לעיבוד המיתרים בשיר "PUT IT THERE", שהתקבל יפה, גם ביקורתית וגם בנתוני המכירות, והזניק את סיבוב ההופעות העולמי שהיה מצליח במיוחד. אפשר לקבוע בזהירות שהוא סידר למקרטני עוד 20 שנות קריירה. לצד "MY BRAVE FACE" הוא הניב עוד כמה להיטים, כמו "THIS ONE" ו"DISTRACTIONS" האקוסטי והיפה, שמתכתב עם אין ספור שירים מהקריירה של מקרטני, שהונחו על פס הייצור של "BLACKBIRD".
רצועות טריות
עכשיו, כאמור, יוצאת גרסה מחודשת של האלבום, בפורמטים שונים. המפואר שבהם מכיל גם DVD ובו קליפים וסרטי דוקו קצרים המתעדים את העבודה על האלבום וקטעים מתוך סיבוב ההופעות. הגרסה הבסיסית היא דיסק כפול, שבצדו האחד שירי האלבום המקורי שעברו רי–מסטרינג. אבל הבונוס האמיתי הוא הדיסק השני, הכולל את תשעת הדמואים המשותפים של מקרטני וקוסטלו, שרק ארבעה מהם הפכו בסופו של דבר לשירים שנכללו באלבום. חלק מהדמואים האלה כבר דלפו בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שהם יוצאים באופן רשמי.
מקרטני מספר: "מה שיפה ברצועות האלו זה שהן ממש טריות. הן נכתבו רגע לפני שהוקלטו, ואת תחושת המיידיות הזו אי אפשר לשחזר. לכן רציתי לכלול אותן במארז. לא שמעתי אותן עידנים, וברגע ששמעתי ידעתי שאני רוצה להשתמש בהן. הכנו מהן אוסף ושלחנו לאלביס, שגם מאוד התלהב. דיברנו מזמן על להפוך אותן ל–EP, והנה הרגע הגיע".
מקרטני צודק, כרגיל. יש משהו מרגש במיוחד בדמואים האלה, כי הם לוכדים התלהבות אמיתית של שני ענקי מוזיקה, שגילו את הכימיה ביניהם ונהנים ממנה בעליל. ויותר מזה: השירים מבוצעים בצוותא, כולל קולות שניים, בליווי מינימליסטי. לפרקים הם ממש מזכירים את הרגעים הישנים והטובים של לנון ומקרטני הצעירים. "THE LOVERS THAT NEVER WERE" הוא שיר בלוז אדיר, שהוקלט בהמשך לאלבום של מקרטני, "OFF THE GROUND" (1993); "TWENTY FINE FINGERS" הוא קטע רוקבילי מענג; "SO LIKE CANDY" הוא שיר יפהפה, שקוסטלו הקליט בסופו של דבר בעצמו, בגרסה נהדרת, לאלבום "SPIKE" שיצא באותה תקופה (וכלל את הלהיט "VERONICA", שכתב יחד עם מקרטני); גם "PLAYBOY TO A MAN" הפך ברבות הזמן לשיר של קוסטלו, ואני מעדיף בהרבה את הגרסה המינימליסטית כאן, בלווי פסנתר בלבד.
מרתק לשמוע את הגרסאות המוקדמות לארבעת השירים שכן נכללו באלבום - "THAT DAY IS DONE", "YOU WANT HER TOO", "DON'T BE CARELESS LOVE" והלהיט "MY BRAVE FACE" - כדי להבין את החשיבות של הפקה מוזיקלית, שיכולה לרומם שיר או להפיל אותו לגמרי. במקרה הזה, התוצאה לדעתי מעורבת. חלק מהשירים הרוויחו מהמעבר להפקה מהוקצעת, אחרים פחות. בכל מקרה, הדמואים האלה מענגים, וגם מותירים סימן שאלה: מדוע שיתוף הפעולה הזה, שהוכיח את עצמו גם ברמה המסחרית, עבור שני הצדדים, לא נמשך? בשעתו היה תכנון מפורש של אלבום משותף מלא של קוסטלו ומקרטני, שלא צלח. אולי עכשיו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי?