ראוי לקרוא את יומניה יוצאי הדופן של חייקה קלינגר למען הפיכחון ושיפור המודעות העצמית. מדובר במסמך חריף, שנכתב בידי אישה שהיטיבה להתבונן בעצמה ובאחרים, בנסיבות שבהן אין שהות להרהר במשמעות האירועים ההווים. העדות של קלינגר מציגה מפה רחבה ומורכבת יותר מפרקי זיכרונות מתקופת השואה. הדוח שלה מעיד שככל העמים הוא העם היהודי, וודאי שאינו עם סגולה. אין ספק שכתביה של קלינגר מציעים שדה להתבוננות חוקרת בטרגדיה היהודית של המאה ה–20. התיעוד המדייק, שנכתב בעצם ימי חיסול גטו בנדין (1943), מערער את התפיסה הקורבנית ביחס לשואה, כמו גם את הגישות המיתולוגית וההירואית.
בנה של קלינגר, פרופ' אביהו רונן, היסטוריון ולוגיקן, הוא שהביא עתה לפרסום היומנים המלאים. כתב היד ראה אור בגרסה מצונזרת ב–1959, שנה לאחר שקלינגר התאבדה. היא הייתה חברת קיבוץ העוגן, נשואה ואם לשלושה ילדים, ומיומניה עולה כי התקשתה להתמודד עם בדידותה של מי שנידונה לחיים.
ביומניה של קלינגר, ילידת בנדין, פולין (1917), משמשים בערבוביה רגשות רבים, אך לצדם שוררת חשיבה קרה, נטולת אשליות. סגנון הכתיבה שלה ענייני, מתייחס לעיקר ומציג לוחמת ריאליסטית ומשכילה, שיודעת לוותר על האידיאל כשאינו רלוונטי עוד. היא הצטרפה לקן "השומר הצעיר" והייתה לדמות מובילה בגיבוש הדור הצעיר והכנתו לעלייה לארץ. עם פרוץ המלחמה שינתה כיוון ודגלה בהתארגנות מחתרת "הגנה". קלינגר התמסרה כולה לתפיסה שאין לברוח אלא יש למות בכבוד, תוך הסבת אבידות לאויב. יומניה מפרטים באופן מוחשי את ההצטיידות העלובה בנשק, חפירת הבונקרים המחניקים, ומפגש מרגש עם מרדכי אנילביץ'. אוזלת יד גדולה ניכרת מדוח ההתארגנות של המחתרת בבנדין. החברים לא היו מאומנים לקרב או לחבירה לפרטיזנים, והם ניצודו ונרצחו בקלות.
בלב הטקסט האותנטי נשפך זעמה הנורא של קלינגר על המלשינים, על הנהגת היודנראט, על הנהגת "השומר הצעיר" ועל היישוב היהודי בישראל, כמו גם על קלות הדעת של יהודיות צעירות במחנה החיסול, ועל יושבי צריף המגורשים המתעלמים מתחנוני אנשי המחתרת שנתפסו. "אנו יושבים כל הזמן, כמו אתמול, על האדמה. דבר לא בא אל פינו. אנו מבקשים את היהודים מהצריפים - תנו לנו קצת מים. הם עוברים על ידנו, יכולים להגיש לנו קצת מים בלי משים, ובעצם הגרמני הוא טוב. אני מכירה זאת לפי פניו ויחסו ליהודים. ואולם שיהודים יגישו לך דבר - שְכח, אחא. (...) מפחדים מגירוש - חה, חה - אלה, הנידונים למוות, אשר אולי בעוד שעה לא יישאר מהם זכר - כמה שאני בזה להם, שונאת אותם - עמך זה, אשר למענו רצית למות (...) כה קשה ועצוב".
רונן הבן מציין כי במהדורה הראשונה של הספר "מיומן בגיטו", הושמטו השורות האחרונות. קטעים רבים מהיומנים צונזרו אז, והבן נוטה להבין את העריכה המגמתית בישראל הצעירה. רונן פרסם ב–2012 את ספרו האוטוביוגרפי "נידונה לחיים". הוא אמר אז לבועז כהן ב"הארץ": "אני מאמין שאם הרגש חזק מדי, זה מתחיל להשפיע על המחשבה הרציונלית. זה בדיוק מה שקורה עם הוראת השואה בארץ, שמעורר בי כעס ורתיעה. צעירים נוסעים למחנות ריכוז, ושם הדמעות באות, וזה בסדר גמור, אבל כל האופן שבו מלמדים ישראלים על הנאציזם והשואה הוא לקוי, בגלל הנימה הרגשנית, המתלהמת, הלאומנית, ההיסטרית. (...) אני רוצה שיחשבו, שיתעמקו בניתוח. רק ככה אפשר לצמוח".
קלינגר הייתה מוכת יגון אך מפוכחת במשך חמש שנות המלחמה. "אינני מאמינה במה שנקרא בשפה העממית: חיים שלאחר הקרון". היא איבדה את כל משפחתה, את בעלה שזה אך נישאה לו ואת כל חבריה למחתרת. האחרונים לחצו עליה להישאר בחיים כדי להעיד, והיא התייסרה על שנותרה בחיים. על החיים האלה אני משתוקקת לקרוא עכשיו בספרו של רונן (הוצ' אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים).
מהיומנים עולה אישה בעלת עוצמות נפשיות אדירות, רגשותיה עזים אך מחשבתה צלולה ומעמיקה. אכזבתה הגדולה הייתה מבני עמה. היא התקשתה לפגוש תופעות אנושיות "קטנוניות" בקרב "ההמון". במיוחד התקוממה נגד "ההליכה כצאן לטבח". "לתוך האוטומובילים, לקרונות, נכנסים בשקט גמור". וכך סיכמה בתחילת ספטמבר 1943: "דבר לא יעזור לנו - (...) העם היהודי הוא עם עבדים".
ספרים נוספים בהוצאת יד ושם:
"חיי בלול תרנגולות", מקס עמיחי הֶפּנֵר, 127 עמ': המחבר היה ילד בן 8, כשמשפחתו נמלטה מאמסטרדם והתחבאה בלול תרנגולות. תיאורים קאמריים מלווים בציורים של הילד מקס כפי שצייר את חוות המחבוא.
"אהבת הגורל", אָבֶּל י' הרצברג, 103 עמ': "אנו זוכרים את העבר בתמונות תקריב. הנה למשל סמל גרמני החוצה על אופניו שדה גופות כחושות ועירומות, וצוחק".
"בממלכת התיל", יומן משוחזר, 1942–1945, מיכאל קראוס, 120 עמ': "כמה מאיתנו שרדו? אנו, הצ'כים הצעירים - היינו אולי עשרה (...) מי יודע? היינו מעטים ממש".
"חששנו פן נתפוגג", צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ', 159 עמ': "לא טבעי היה להישאר שפוי במצב הזה".