לא הייתי בארץ כשפורסם בעיתון "הארץ" מאמרו של העיתונאי יוסי קליין. גם אם הייתי, לא הייתי קורא את המאמר בעיתון, ככל הנראה, כי זה שנים מצווה אני מפי הרופאה שלי להקפיד על לחץ הדם, ולצורך כך גם להימנע מקריאת "הארץ". מה שהדהים אותי היה הסערה שהתחוללה בארץ סביב מאמר הנאצה הזה. אפשר היה לחשוב שאסון נורא קרה, שאור גנוז של תורה אלוהית חדשה התגלה ליושבים בציון; שנפל דבר במדינה, ותהיה לו השפעה על עתידה.



לא הבנתי מה החדש והמפתיע בתוכן ובסגנון של מאמר בעיתון שכותבו אינו משתייך למאורות הגולה, שאינו בעל שם עולמי. דעתי הברורה היא שאותו מאמר הוא בחזקת נורמה, שגרה, דבר של יום ביומו בשיח הציבורי שלנו, בתקשורת (אך עם חריגים היוצאים מהכלל) ובדברי הפוליטיקאים שלנו (עם מתי מעט חריגים) מכל צבעי הקשת המפלגתית.



כמה אפיונים, ורק כמה: הראשון, הבולט בעיני, הוא השפה. קשה למצוא כיום כתיבה בסגנון נקי, שקול, חפה מלשון גסה. הקללות, הנאצות, נהפכו לעיקר. לפעמים זה מזכיר לי את סיפורי התנ"ך על כאלו שמקצועם היה לקלל. והשפה היא לב התרבות, והיא, כדברי אחד מפושקי הפה הפוליטיקאים, הלכה לה ל"קיבינימט".



נתניהו. השנאה אליו הפכה למחלה נפשית. צילום: פלאש 90נתניהו. השנאה אליו הפכה למחלה נפשית. צילום: פלאש 90



השני הוא הצגת תמונה מעוותת, אפילו שקרית, של המציאות, בין אם מתוך בורות, בין אם מתוך שכנוע עצמי שכך באמת המציאות, בין אם מתוך כוונת זדון. המונחים המעוותים הרווחים הם "ישראל היא מדינת אפרטהייד" וישראל "כבר אינה דמוקרטית". לא יעזור שאני אמצא עצמי אוכל במסעדה עם ערבי או עושה צרכי לידו במשתנה הציבורית; לא יעזור שישראל זוכה לדברי שבח ב"אקונומיסט" הבריטי (שאינו חובב ציון מושבע) על האיכויות הגבוהות שלה בקטגוריות השונות של מרכיבי הדמוקרטיה, וכך גם בסקרי עומק אחרים. מציגי התמונה המעוותת ימשיכו בשלהם, ושום עובדה לא תשפיע עליהם. אוטיזם מוחלט. או אותם רבנים, המשוכנעים בלהט מפחיד שבת ישראל כשרה הנכנסת לשירות בצה"ל יוצאת ממנו והיא לא יהודייה. אלו רבנייך, ישראל?



ואני רוצה להמחיש את דברי בקטע ממאמר, שפרסם אורי סביר במדור זה ב־6.3.2017, וזו לשונו: "שורר ייאוש בארץ. הימין בבהלה, כי הוא מאמין להפחדות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי ישראל בסכנת חידלון מבחוץ - איראן, דאע"ש והפלסטינים - ומבפנים לנוכח 'בגידות השמאל, התקשורת ובתי המשפט'; השמאל מצדו מדוכא כי הדמוקרטיה נרמסת בידי השלטון הנוכחי. אנחנו הופכים בעצם ימים אלה למדינה דו־לאומית ללא זהות דמוקרטית. מדינת ישראל בנקודת חולשה ומשבר חסרי תקדים, בראש ובראשונה כי אנחנו הופכים למדינה מנודה בעולם של גלובליזציה כלכלית ודיפלומטית". על זה נאמר: לכתוב את השם נוח בשבע שגיאות. הכי תפסה את עיני הקביעה הקטגורית כי ישראל "מנודה". מדוע? כי בתמונת העיוות הנורמטיבית משומשת המילה "מבודדת".



האפיון השלישי הוא השנאה האוכלת כל חלקה טובה בשיח או מבטלת בכלל את השיח. במסגרת הזאת הכי בולטת היא השנאה האישית לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהפכה ממש למחלה נפשית. כנראה זאת מחלה יהודית עתיקת יומין: השנאה הפנימית. כן, גם במרד גטו ורשה, שאותו העלינו על נס השבוע, השנאה מנעה איחוד כוחות יהודי ללחימה נגד הנאצים.