הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין יום העצמאות הם ימי חשבון הנפש הלאומי. רבים כורכים את שני התאריכים זה בזה. הם טוענים כי לולא רגשי האשם של מדינות רבות בעולם, לא היה ניתן לגייס את הרוב שנדרש בעצרת הכללית כדי לקבל את החלטת החלוקה, ומדינת ישראל לא הייתה קמה.
היסטוריונים מכובדים נמנעים בדרך כלל מלשאול "מה היה קורה אילו?". אילו לא היו רגשי אשם על שלא נקפו אצבע להציל מיליונים; אילו לא העיקה בעיית מאות אלפי העקורים היהודים באירופה על כלכלת המדינות שזה עתה נחלצו מהמלחמה הנוראה; אילו לא חששו האמריקאים, כפי שאמר שר החוץ הבריטי האנטישמי ארנסט בווין, כי בהיעדר פתרון מדינתי ליהודים ינסו העקורים להגר לארה"ב.
אבל אני, שאינני היסטוריון, ודאי לא היסטוריון מכובד, רשאי ואולי חייב לשאול: מה היה קורה לולא הושג הרוב הדרוש בעצרת האו"ם? לו נציג השמאל הנאור והמתקדם הארץ־ישראלי, נשיא האוניברסיטה העברית בהר הצופים, יהודה לייב מאגנס, היה מצליח בשליחות שהטיל על עצמו, ומשכנע את נציגי המדינות באו"ם להצביע נגד הקמת המדינה?
הבריטים היו עוזבים את הארץ גם בלא החלטה. הרי הדיון באו"ם התקיים כיוון שבריטניה נכשלה במאמציה להשכין שלום בין היהודים והערבים. כיוון שהעול הכלכלי העצום הכרוך באחזקת 100 אלף חיילים בארץ ישראל היה כבד מדי על כתפי האימפריה המתפוררת. כיוון שהאימפריה הבריטית הלכה והתפוררה ואנגליה הבינה כי עליה להסתלק ממושבותיה הרבות שמעבר לימים. כיוון שהציבור הבריטי, שאיבד כחצי מיליון חיילים ואזרחים במלחמת העולם השנייה, לא היה יכול לשאת עוד את מראה ארונות החללים הנשלחים למולדת מארץ ישראל.
כ־1,500 בריטים נהרגו במלחמה ב"פלסטיין" בידי יהודים וערבים. ולפיכך פנתה בריטניה ב־1947 לעצרת האו"ם שתחליט מה צריך להיות גורל הארץ. למעשה, היא החזירה לאו"ם את המנדט על ארץ ישראל שהפקיד בידיה חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי להקים כאן "התיישבות צפופה של יהודים". ואין זו ספקולציה: הבריטים היו יוצאים.
***
ומה היה מתרחש בארץ לאחר יציאת הבריטים? בדיוק מה שאירע עוד לפני יציאתם: מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים. ולאחר פינוי הצבא הבריטי - פלישת צבאות מדינות ערב כדי לכבוש את הארץ. בן־גוריון היה מכריז על הקמת המדינה. אולי בתאריך מוקדם יותר. אולי מאוחר יותר. וגם במקרה כזה היו ודאי אחדים בהנהגת היישוב בארץ שהיו חוששים, מהססים, מנמקים בנימוקים רציונליים את פחדיהם. יהודים גלותיים המנסים למצוא חסות בינלאומית חלופית.
גם מהלכי המלחמה או קווי הסיום שלה לא היו תוצאה של החלטת האו"ם. קווי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס ב־1949 אינם חופפים את קווי החלטת החלוקה של 1947. הנגב והגליל המערבי נכבשו בידי ישראל. מחצית ירושלים סופחה למדינת ישראל (על פי תוכנית החלוקה הייתה ירושלים אמורה להיות "קורפוס ספרטום", שטח בשליטה בינלאומית). הנשק שהגיע ארצה - הגיע בדרכים פתלתלות, למרות האמברגו שהטילה בריטניה.
ומה בדבר ההכרה הבינלאומית? זו הייתה מושגת בהדרגה. עוד ועוד מדינות היו מכירות במדינת ישראל, מקצתן - מיד לאחר השלמת הפינוי הבריטי, מתוך תמיכה בעם היהודי. אחרות - רק לאחר הניצחון במלחמה, ומתוך הכרה במצב שנוצר. מדינה פלסטינית לא הייתה קמה גם אם החלטת החלוקה לא הייתה מתקבלת, מאותן סיבות שלא קמה למרות החלטת האו"ם. ישראל ובית המלוכה ההאשמי בירדן הגיעו להבנות.
הפגישה הראשונה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה התקיימה בנהריים ב־17 בנובמבר 1947, 12 יום לפני החלטת האו"ם. במגעים ביניהם הובהרו ההבנות כי האויב המשותף הוא הפלסטינים, ושני הצדדים עשו הכל כדי למנוע מהם להקים מדינה. כזכור, חלק מאותן הבנות היה ההסכם כי בתום המלחמה יכירו שני הצדדים בקווי סיום הלחימה ויחתמו על הסכם שלום.
עבדאללה לא מיהר ליישם את ההסכם בתום המלחמה, וב־1950 סיפח את "הגדה המערבית". אין לדעת היום אם ראה בהחלטת האו"ם מניעה או גורם מעכב ביישום ההסכם וחתימת הסכם שלום. על כל פנים - הוא נרצח בידי פלסטיני על הר הבית שנה לאחר הסיפוח.
ולפיכך - לא הודות להחלטת האו"ם קמה מדינת ישראל. לא הודות להחלטה הזאת יצאה מכאן בריטניה. וגם - ישראל לא קמה בעקבות השמדת שליש מבני העם היהודי, אלא למרות ההשמדה. אף על פי שאיבדנו כוחות עצומים, מאגר דמוגרפי אדיר שהיה יכול לשנות כבר בתש"ח את ההחלטה שלא לכבוש את יהודה ושומרון. להשמדה קשר ישיר ל"בעיה הדמוגרפית" שאנו שקועים בה היום, מה שד"ר מיכה גודמן בספרו החדש מגדיר כ"מלכוד 67" - מלכוד בין הגיאורפיה והדמוגרפיה. בין ריבונות ישראל בכל ארץ ישראל המערבית למדינה עם רוב יהודי גדול.
אבל ההשמדה יצרה לכידות, תחושה לאומית של שותפות גורל. על בסיס לקחי ההשמדה, ומול הים הערבי המקיף, הפולש, המאיים מבית ומחוץ להשמיד את האחיזה במולדת - התלכד העם היהודי, ברובו לפחות. כך התלכד גם היישוב בארץ, רובו לפחות, כדי להילחם על חייו ועל מולדתו.
***
הניתוח הזה הוא רציונלי. אף ששיבת ציון והקמת מדינה יהודית עצמאית אחרי גלות של כמעט אלפיים שנה, והשמדת שליש מהעם שנים אחדות לפני הולדת המדינה - הן מהלך היסטורי לא הגיוני. הציונות כולה הייתה חזון לא רציונלי. חזון שאינו נסמך על המציאות אלא בא לשנותה. הציונות הייתה תנועת שחרור לאומי חריגה בהשוואה לתנועות השחרור הלאומיות שהכיר העולם מאמצע המאה ה-19. כל העמים הכבושים היו צריכים רק לגרש את המעצמה הזרה ששלטה בהם ולהכריז על עצמאותם. הציונות הייתה צריכה להוציא תחילה את בני העם הגולים בעולם ולהביאם למולדתם, ורק אז להילחם על העצמאות.
בדרך כמעט נשכח הערך של שחרור המולדת כולה. הזרמים העיקריים בציונות פיתחו אל ארץ ישראל יחס אינסטרומנטלי, ארץ ישראל נדרשה כמכשיר להצלת העם היהודי, "מקלט בטוח". ואם ארץ ישראל היא מכשיר ולא ערך מקודש, כפי שמתייחסים למולדתם כל העמים בעולם, ניתן להסתפק במכשיר קטן יותר. לא מקלט גדול, המספיק לכל 15 מיליוני בני העם בעולם, אלא ממ"ד קטן שדי בו למאות האלפים שהיו בארץ בתש"ח, או למיליונים החיים בה כעת. והכל בשם הרציונליות. המציאות. הדמוגרפיה.
הקמת מדינת ישראל לא הייתה פרי החלטת האו"ם וגם לא תוצאה של תהליך היסטורי מחויב המציאות ולכן צפוי, אלא פרי אמונה אדירה בצורך, בזכות ובאפשרות לגאול את עם ישראל. אל תיבהלו מהמושג ה"דתי" הזה, גאולה. הציונות הייתה תנועה שמחולליה וחייליה הונעו בידי אמונה גדולה. ב־1937, על רקע הצעת החלוקה של ועדת פיל, אמר דוד בן־גוריון: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית".
חג שמח, יהודים.