ש"י עגנון היה רגוע. "אני מאמין כי המשבר יחלוף ויבוא שלום", אמר הסופר בן ה־79, חתן פרס נובל לספרות שנה קודם לכן, אבל הילדה ארנה אדלברג מהמושב שאר ישוב חששה. "אני מפחדת אבל מקווה שהכל ייגמר בטוב", אמרה ל"מעריב" וסיכמה את מה שחשו ישראלים רבים במהלך תקופת ההמתנה - שלושת השבועות בין יום העצמאות 67' לפרוץ מלחמת ששת הימים.
ב־15 במאי, בחגיגות יום העצמאות ה־19, החל נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר לקדם כוחות צבא לסיני. את הידיעה על כך קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין במצעד הצבאי בגבעת רם. על פי הוראתו של ראש הממשלה לוי אשכול, המצעד נערך בירושלים במתכונת מצומצמת בשל המתיחות עם סוריה ומצרים ושורה של פיגועים ותקריות בחודשים שקדמו ליום העצמאות. החשש מהתלקחות באזור היה כה כבד עד שמשקיפים של האו"ם ספרו את כלי הרכב ואת החיילים שהשתתפו במצעד. בספרו "1967 - והארץ שינתה את פניה", כותב תום שגב כי מזכ"ל האו"ם, או תאנט, העריך "שהמצעד יצר את הדינמיקה אשר הובילה למלחמת ששת הימים".
רבין עדכן מיד את אשכול, שהשקיף על האצטדיון ממשרדו. שגב מצטט את מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ישראל ליאור: "אשכול הופתע, אך לא נראה מודאג: חרף ספקות אינסטינקטיביים, הסכים עם הערכת הצבא שמצרים לא תיזום מלחמה לפני 1970".
לפי עדויות אחרות, החשש ניכר באשכול. בערב יום העצמאות, בקבלת פנים בבית שרובר בירושלים, כשברקע האיומים הגוברים של מדינות ערב, הטיח ברוגז ברעייתו מרים, שתהתה מדוע הוא נראה כה מוטרד, "את לא מבינה שהולכת להיות מלחמה". מיכאל אורן, שמביא את הסיפור בספרו "שישה ימים של מלחמה", מציין שלמחרת, לאחר קבלת העדכון על ההתפתחויות בסיני, עדיין סירב אשכול לאשר גיוס כוחות מילואים, אבל הסכים לשלוח כמה פלוגות שריון לדרום. מצרים בינתיים הגבירה את הזרמת הכוחות לסיני והכריזה על האזור כשטח צבאי סגור לגורמים זרים, כולל האו"ם.
מאז המהלך המצרי ועד פרוץ המלחמה נקלעו הישראלים למצב של המתנה דרוכה ומורטת עצבים להכרעה כלשהי, מדינית או צבאית. האווירה הציבורית הייתה קשה. הפוליטיקאים שידרו פאניקה, מתקוטטים ביניהם בניסיון להכריע בין המתנה למתקפה ערבית לבין תקיפה, כפי שדרשה דעת הקהל. גם המטכ"ל היה רחוק מלהיות שקט: חלק מאנשי הצבא הבכירים לחצו בכל כוחם להנחית מכה מקדימה על מצרים, חלקם העדיפו להמתין, ואילו רבין לקה בהתמוטטות עצבים.
הופעותיו הציבוריות של אשכול, כמו גם התבטאויותיו בישיבות סגורות שונות והתנהלותו המהוססת, היו בין הגורמים העיקריים ליצירת הפאניקה. בתקופת ההמתנה שב ראש הממשלה והביע חרדה לקראת העלול להתרחש. "המצב חמור הרבה יותר מכפי שהוא נראה על פני השטח", אמר לוועדה המדינית של מפלגת העבודה שהתכנסה כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. כמה ימים אחר כך אמר שהוא מתפלל שהמצרים לא יפתחו במתקפה כוללת, והביע תקווה שישראל תצליח להשמיד את חיל האוויר המצרי.
חלק משרי הממשלה הצטרפו והתעלו על תיאורי החרדה של אשכול. "אנו שוקלים את גורל קיומנו", אמר שר האוצר פנחס ספיר, והוסיף, כפי שמפרט שגב בספרו, ש"להשיג מדינה היה קשה מאוד, לאבד אותה - קל מאוד". יעקב שמשון שפירא, שר המשפטים, היה בטוח שמלחמה תסכן את קיומה של ישראל, ואילו שר הפנים חיים משה שפירא תהה איך תוכל ישראל לעמוד מול כל מדינות ערב. חיים גבתי, שר החקלאות, כתב אחרי ביקור בקיבוץ להבות הבשן ש"רעדה אוחזת בי לרעיון שייתכן כי בתוך כמה ימים ייהפך המשק לעיי חרבות".
דוד בן־גוריון, אז חבר כנסת ומתנגדו הבולט של אשכול, התנגד למלחמה, סבר שהמצב מעמיד מבחן קשה שלא היה כמותו והזכיר את השואה. גם שמעון פרס, אז חבר כנסת מהאופוזיציה, השתמש באיומי שואה וטען במליאה כי ישראל אינה מוכנה למלחמה ונמצאת במצב הגרוע ביותר מאז הקמתה. מנחם בגין, גם הוא מהאופוזיציה, חשש כי המלחמה תהויה שפיכות דמים ש"כמוה לא הייתה עוד". אחד החששות העיקריים היה שהמצרים עומדים להפציץ את הכור בדימונה.
"איש אינו יודע מה יקרה"
לא כל ההתבטאויות של הפוליטיקאים ושל אנשי הצבא נחשפו באותה עת לציבור, אבל הרוח הכללית חלחלה: אסון גדול עלול להתרגש על המדינה. אומנם, על פי הסקרים, רק 10% מהציבור דיווחו על חרדה עמוקה, אבל גם כך התחושה של רבים הייתה קשה.
בשבוע הראשון לתקופת ההמתנה, בין יום העצמאות לסגירת מיצרי טיראן, תחושת הבהילות הייתה עדיין מרוככת. למחרת יום העצמאות דיווחה התקשורת על כניסת הכוחות המצריים לסיני, אבל הדגישה את הערכת האמריקאים שהסיכויים למלחמה נמוכים. לצד התיאורים על תנועת הכוחות ועל הניסיון למימוש הסכם הגנה בין מצרים לסוריה יצא לדרך היו בעיתונים גם דיווחים שגרתיים על חגיגות יום העצמאות. "בנתניה עלו ריחות צלי מפיקניק המוני בגנים המשקיפים אל הים", נכתב ב"מעריב".
ביום חמישי 18 במאי, שלושה ימים לאחר יום העצמאות, הייתה תחושה שהרוחות נרגעות. אומנם, כוחות מצריים הגיעו לגבול עם ישראל, אבל נאצר הצהיר כי ארצו אינה רוצה במלחמה. זאת הייתה גם ההערכה בקרב חוגים מדיניים בלונדון: המתיחות מסוכנת, אבל לא צפויה התנגשות. הבורסה התרשמה פחות ורשמה ירידות חדות. מספרם של התיירים שהגיעו לישראל ירד במחצית, והנשיא זלמן שזר יצא לביקור רשמי בקנדה בניסיון לאותת שהחיים נמשכים כרגיל. היטיב לתאר את המצב ד"ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית: "איש אינו יודע מה יקרה", אמר.
בתחילת השבוע השני של תקופת ההמתנה חלחלה ההכרה שמלחמה, כפי הנראה, תהיה בלתי נמנעת. עיתונאים זרים התחילו לנהור לאזור, בהם ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל - נכדו של צ'רצ'יל, שמאוחר יותר פרסם ספר על המלחמה, Six Day War. בישראל גויסו 40 אלף אנשי מילואים שסיפרו לעיתונאים בגאווה כי הגיעו במהירות ליחידותיהם. חלקם כלל לא נקראו ובכל זאת נחפזו למרכזי הגיוס. שיירות של רכבים צבאיים נעו בכבישי הדרום, אבל הסוחרים ברחוב אלנבי בתל אביב אמרו לכתב "מעריב" שהם מוטרדים מהמיתון יותר מאשר סכנת המלחמה.
מפלס החרדה עלה כשהתברר שתיירים חדלו להגיע לישראל ותושבים זרים נמלטים מהמדינה בהמוניהם. מודע לחומרת המצב, הודיע שר המשטרה אליהו ששון כי הוא דוחה את התפטרותו, שעמדה להיכנס לתוקף בשל חילוקי דעות עם המפכ"ל, ואילו בישיבת ממשלה דנו השרים בהשלכותיה של המלחמה, אם תפרוץ. שר המסחר והתעשייה, זאב שרף, הודיע שמלאי המזון יספיק לכמה חודשים, כותב שגב בספרו. הדלק, כך התבשרו השרים, יאזל בתוך שלושה חודשים. ויכוח התפתח ועסק בשאלה אם לבשר לציבור שאין מקום לבהלה. אשכול התנגד מחשש שבשורה כזו דווקא תגביר את הבהלה.
שמונה ימים אחרי יום העצמאות, ביום שלישי 23 במאי, חסם נאצר את מיצרי טיראן. אנו מחכים לישראל, אמר הנשיא המצרי כשביקר את כוחותיו במדבר. יומיים לפני כן אמר שאם הגנרל רבין רוצה לנסות את כוחו במלחמה, "אהלן וסהלן". ההתבטאויות האלה הולידו את אחד משירי ההמתנה המשעשעים שכתב חיים חפר: "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי, שיחכה ולא יזוז. כי יבוא מאה אחוז". היה גם שיר נוסף, אם כי פחות פופולרי, של בני ברמן: "יא חביבי סגרת המיצרים/ יסבלו מזה כל המצרים".
רבין היה משועשע פחות. המתח התגבר בקרבו עם כל יום של המתנה, עד שקרס. מי שנפגש עמו במהלך תקופת ההמתנה דיווח על רמטכ"ל עייף, עצבני ומעשן בשרשרת. נטען כי סבל מתשישות או מהרעלת ניקוטין, אך בספרו "פנקס שירות" כתב רבין על תחושת האשמה שהציקה לו, שלפיה "אני גררתי את ישראל למצוקתה". בניסיון להתעודד נפגש עם דוד בן־גוריון ועם משה דיין. שניהם לא היו אנשי בשורה. בן־גוריון, מסוכסך עמוקות עם אשכול, טען שישראל היא האחראית למשבר ושגיוס עשרות אלפי אנשי מילואים היה בגדר טעות, ואילו דיין העריך שבסופו של דבר תיאלץ ישראל לצאת למתקפה נגד מצרים. עזר ויצמן, שהגיע לבקר את רבין בביתו, מצא אותו "מדוכדך ושבור". לאה רבין הזמינה רופא, כותב שגב בספרו, שנתן לרבין זריקה, "וב־24 השעות הבאות היה מנוטרל". הרמטכ"ל הציע לאשכול לפטרו, אולם זה סירב.
"אם תתקפו, אתם לבד"
במקביל לפעילות המצרית הערה בסיני תגברה סוריה את כוחותיה בגבול עם ישראל. ההמתנה המרוככת החלה ללבוש ממדים של ציפייה דרוכה לקרב. הבורסה הגיבה בחריפות ומניות הבנקים צנחו. בדיון בכנסת פנה אשכול אל המעצמות כדי שיפעילו את השפעתן למניעת התלקחות באזור, וחברי כנסת מימין ומשמאל דרשו למצות מהלכים מדיניים בטרם נפתח במלחמה.
בעורף המשבר כבר הורגש היטב. אספקת החלב צומצמה לאחר שמחלקים רבים גויסו למילואים וצרכנים מודאגים הסתערו על החנויות. הסוכר, השמן והקמח אזלו במהרה. בעלי מכולות התבקשו על ידי משרד המסחר והתעשייה למכור לכל קונה כמויות סבירות, ובכמה חנויות הופקעו מחירים. קצבים מחיפה העבירו בשר לתל אביב ומכרו אותו במחירים גבוהים יותר, למרות האיסור על העברת בשר בין מחוזות. במשרד המסחר והתעשייה הבטיחו להחיש את שינוע המוצרים מהמחסנים לחנויות, אבל איש לא האמין לדברי ההרגעה. כל מוצר שנתפס ככזה שיכול לסייע למשק הבית בעת מלחמה נחטף מהמדפים. ממילא קשה היה לעמוד בהבטחה: כלי רכב רבים גויסו למילואים עם בעליהם, מה שהקשה על העברה של מוצרי מזון אזרחיים. גם חברת אגד צמצמה את שירותיה בעקבות גיוס נהגים למילואים.
בירושלים ביקש ראש העיר טדי קולק מבעלי רכבים פרטיים לאסוף נוסעים בתחנות האוטובוסים. בני נוער מיינו דואר במקום דוורים מגויסים. "גברים בגיל גיוס שלא נקראו לשירות התביישו להיראות ברחוב", כותב שגב בספרו. ברחבי הארץ החלו רשויות מקומיות לבדוק את תקינות המקלטים, בתיאטראות חיפשו בדחיפות מחליפים לשחקנים ולאנשי תחזוקה שגויסו למילואים. בעקבות לחץ בינלאומי הורה משרד התחבורה לחברות התעופה להתיר לתיירים לעזוב ללא דיחוי גם אם אין בידם כרטיסי טיסה מתאימים. במקביל, ראש ממשלת פינלנד קוסטא רפאל פאסיו הגיע לביקור בישראל, בניסיון להעניק תחושה שהכל יהיה בסדר.
ב־25 במאי הודיע מזכ"ל האו"ם, או תאנט, כי נכשל בניסיונו לשכנע את נאצר לפתוח את מיצרי טיראן. שרי הממשלה קבעו כמעט פה אחד שסגירת המיצרים היא הכרזת מלחמה. "אנחנו קרובים להתפוצצות", אמר רבין. ויכוח התפתח מתי יש לפתוח במתקפה, כשהטווח נע בין יומיים לבין שלושה שבועות. במסדרונות הכנסת החלו לדבר על הקמתה של ממשלת חירום לאומית.
החיים בינתיים השתנו מהקצה אל הקצה. התערוכה החקלאית אגרקספו במרכז הירידים ננעלה לאחר שלושה ימים בגלל מיעוט מבקרים, שבוע הספר לא נערך, חתונות שעמדו להיערך בל"ג בעומר נדחו וחגיגות החג במירון בוטלו. רק 400 חוגגים הגיעו בכל זאת להר, לעומת 100 אלף ב־66'. תלמידי בתי ספר בתל אביב התנדבו לעבודות חירום בכל רחבי העיר במקום עובדים שגויסו למילואים.
במוצאי שבת 27 במאי, כשבועיים אחרי כניסת הכוחות המצרים לסיני, שב שר החוץ אבא אבן מסדרה של פגישות בעולם. בין השאר נפגש עם הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון. אבן התריע כי קיימת סכנה לקיומה של ישראל, ודרש מארה"ב לסייע בפתיחת המיצרים. ג'ונסון הביע אהדה - "אתם קורבן של תוקפנות" אמר לשר החוץ, אבל סירב להתחייב לנושא המיצרים ואמר שהנושא ילובן באו"ם. "אם הממשלה שלך תחליט לצאת למתקפה", הבהיר לאבן, "יהיה עליה לעשות זאת לבדה". ניסיון מצרי לגרור את ברה"מ לצדה נתקל בתגובה סובייטית דומה.
אבן הגיע אל ישיבת החירום של הממשלה במוצאי שבת היישר משדה התעופה. הוא צידד בתקופת המתנה של כמה שבועות, שבסופה תספק ארה"ב ליווי ימי למתקפה. יגאל אלון, שר העבודה וסגן ראש הממשלה, הציע לא להמתין, וקיבל את תמיכתם של רבין ועזר ויצמן, אז ראש אגף מבצעים במטכ"ל. "נוכל להכות בערבים כי אנחנו פשוט מאוד טובים יותר", אמר ויצמן. כמה שרים, כמו שר הדתות זרח ורהפטיג ושר החינוך זלמן ארן, תמכו בעמדה האמריקאית. אשכול הציע שהשרים ייפגשו למחרת בבוקר כדי לגבש החלטה בכוחות רעננים. בישיבה ביום ראשון התברר שתשעה שרים תומכים במתקפה מקדימה לעומת תשעה שרים אחרים, בהם אשכול, המתנגדים לה. הישיבה הסתיימה בהחלטה להמתין שלושה שבועות לפחות, "כדי לנצל את הזמן הזה לגיוס אהדה בינלאומית, לאיסוף כספים ולרכישת נשק", כותב אורן בספרו. "קציני המטה קיבלו את ההחלטה כמהלומה", רשם ביומנו שר החקלאות גבתי.
עוד באותו יום גמגם אשכול בנאום ברדיו וחיזק את החשש כי המדינה נמצאת בסכנה. השיא היה כשנתקל במילה ששינה אחד מעוזריו. אשכול חדל לקרוא, התייעץ עם עוזריו, מלמל ונשמע מבולבל. למשמע הנאום, "תחושה של אסון אחזה במרים אשכול" כותב שגב בספרו, "מיד הבינה שזה משהו איום".
הנאום הגביר את זעמם של בכירי הצבא שקראו למכה מקדימה. בדיון שנערך במטכ"ל עם ראש הממשלה מאוחר יותר באותו יום, התריע אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש כי "מחר זו ההזדמנות האחרונה". אברהם יפה, מפקד אוגדת מילואים, הזהיר מפני הססנות מדינית ואמר כי "אנחנו צועדים לקראת שואה", ואילו אריאל שרון, מפקד אוגדה 38 בגזרה הדרום, הטיח באשכול כי "הססנותך תעלה לנו באלפי קורבנות". אשכול הצליח לעמוד בלחץ, ודרש מהקצינים "נשימה ארוכה".
הבריחה הגדולה
בינתיים, העולם היהודי געש. בניו יורק נערך מצעד סולידריות, ברומא נערכה עצרת תמיכה בישראל, יהודי בריטניה ערכו מבצעי התרמה וערב תפילה המוני. עשרות אקדמאים זרים בארץ הביעו נכונות להתגייס לכל תפקיד. "אני אפילו מוכן להיות נהג משאית", הכריז רופא אמריקאי במכון ויצמן.
שבוע לפני המלחמה החרדה הייתה כה גדולה עד שנישומים הקדימו לשלם את התשלומים למס הכנסה כדי להעביר כסף לקופת המדינה. עורך דין תל אביבי העביר לאוצר רבע מיליון לירות, 50 אלף על חשבון מס הכנסה והשאר כהלוואה. ממילא לא היו הרבה דברים טובים יותר לעשות עם הכסף. חופי הים היו ריקים, כך גם השווקים ואחדות מחנויות המזון שמדפיהן התרוקנו לגמרי. הקרקס ההונגרי מיהר להסתלק מישראל, כמו גם המנצח אריך ליינסדורף, הלימודים התנהלו במתכונת מצומצמת בהיעדר מורים שגויסו למילואים, חגיגות בר מצווה בוטלו, נבחרת דנמרק בכדוריד דחתה את בואה לארץ, מסיבת גן בבית ראש עיריית רמת גן נדחתה לזמנים רגועים יותר. גם קונצרט של מקהלת צדיקוב בהיכל התרבות נדחה, מועדון "זורבה" בתל אביב נסגר עד להודעה חדשה, ואפילו הוועידה הארצית של איגוד בתי הכנסת נדחתה.
יחד עם אלפי הזרים שמיהרו לעזוב את ישראל, בהם רוב נשות הדיפלומטים וילדיהם, נטשו גם ישראלים רבים. חלקם לחוץ לארץ, רבים אחרים חיפשו מקומות שנחשבו לבטוחים יותר בארץ. אלפים עזבו את אילת מחשש שמתקפה מצרית או ירדנית תנתק את העיר. אמנים ישראלים, בהם אורי זוהר, חנה מרון, יונה עטרי, סשה ארגוב, מרים גבריאלי, אורנה פורת, רפאל קלצ'קין ואחרים, החלו להופיע בפני חיילי צה"ל, כשחלקם מקדימים את שובם מסיבובי הופעות בחוץ לארץ.
הספורט הלאומי היה חפירת שוחות, שנחפרו בכל רחבי הארץ מחשש למתקפות אוויריות. ארכיאולוגים ירושלמים התנדבו לעבודות חפירה בדימונה, נערים מכלא תל מונד חפרו שוחות באבן יהודה. בתים רבים הוקפו בשקי חול, ובעקבות הפקעת מחירי השקים החלו לפעול בתל אביב תחנות חלוקה מיוחדות לשקים, במחירים של בין 40 ל־70 אגורות לשק. התורים היו ארוכים.
התקשורת עסקה בעיקר בהמתנה למלחמה. סיפוריהם של מתנדבים הובלטו, כמו זוג קשישים מבת ים שתרמו לצבא את קצבת הזקנה שלהם, ותיקי ההגנה הודיעו שישרתו כשוטרים מתנדבים בחיפה, פועלי נמל חיפה תרמו שני ימי חופשה לצה"ל, בסניפי הדואר בכל רחבי הארץ עבדו כ־2,000 מתנדבים במיון וחלוקה. העיתונים היו מלאים בהודעות של חברות שונות שתמכו במגויסים. "כיום נוצר טיפוס אדם חדש, הוא הישראלי המבליג המנומס", נכתב ב"מעריב" ב־28 במאי. "אין קללות בין נהגים, אוספים כל חייל טרמפיסט. נהג שעוקף אותך עוצר, מחייך ומבקש סליחה. הבריות נעשו סובלניות יותר, מתחשבות יותר, מאופקות. שכנים מסוכסכים משלימים כדי להכין יחד את המקלט".
******
בתחילת יוני, לאחר תקופה ארוכה ואמוציונלית של בחישות, שמועות וחשבונאות פוליטית, הוקמה ממשלת אחדות לאומית. משה דיין התמנה לשר הביטחון, מנחם בגין ויוסף ספיר הצטרפו לממשלה, חיים בר־לב מונה לסגן הרמטכ"ל. הכיוון היה ברור ובבוקר יום ראשון, 4 ביוני, התקבלה ההחלטה הרשמית. כשהשתכנע כי חיל האוויר מאבד את עליונותו עם כל יום של המתנה ובלחץ דיין והמטכ"ל, אמר אשכול בישיבת הממשלה כי אם ישראל לא תפעל, צפויה "שחיטה".
בבוקר יום שני 5 ביוני, בשעה 7:30, המריאו 200 מטוסי חיל אוויר מבסיסים שונים לכיוון מצרים. בתוך שעות ספורות החלו תקריות ירי בגבול בירושלים ומיגים סורים הועלו לאוויר. אזעקות בכל רחבי הארץ הניסו את הישראלים למקלטים. גם חברי הכנסת הצטופפו במקלט בירושלים, ובמקלט אחר קיבלו השרים סקירה על המצב. "נגד חולשה קח פלוויטון", הכריזה באותו יום ב"מעריב" מודעה של חברת סם און.
תקופת ההמתנה הסתיימה, המלחמה החלה. כללי המשחק השתנו, ואיתם גם ההיסטוריה הישראלית.