לא אוהב לקרוא ספרים. לא גאה בזה אבל גם לא מתבייש. זה לא אומר שלא קראתי כמה אבל עקרונית – לא מחבב ספריות, לא ארבע במאה ולא יד שנייה. אף פעם לא הוקסמתי מריחו של קלף הכריכה או מניחוחו של מדף רעוע המחזיק את הקומדיה האלוהית של דנטה. ספרים מעייפים אותי, הם מחוללי פזילה משובחים ומג'נני מוח מעולים. ועדיין, אני מבין למה חשוב שהאופציה לקרוא אותם תהיה נגישה לכל איש, אישה וילד.
כמו בכל סיפור טוב זה התחיל עוד בבית הספר, בתפילות. באותו רגע שפתחתי את הסידור וקראתי את תפילת שחרית, היא נמאסה עליי שלושה משפטים אחרי "מודה אני". זה המשיך בשיעורים עם שינון דפי הגמרא ונגמר בקיצור שולחן ערוך לקראת סיום יום לימודים, שהסתכם בדקלום משניות ואכילת חומשים. יש לשלול הפרעת קשב וריכוז, אף פעם לא הובחנתי כאחד כזה – ההיפך, אני סובל מריכוז יתר, אני כל כך שקוע במילה הכתובה עד שהיא בולעת אותי וגורמת לי להישאר בבטנה עד שגורם חיצוני אחר מושך אותי החוצה. זה רק ספרים ימ"ש, רק הם.
בשביל להשלים את לימודיי הצטרכתי לקרוא באופן מאסיבי כמה שנחשבים טובים, זה לא שהתנתקתי מהם לגמרי, קורא ולא אוהב. סרטים אני אוהב ואני יכול להבין אם ייוולדו צאצאים חדשים שלא יאהבו סרטים, גם הם עוד חוליה מקשרת לדבר הבא באמנות. גם הם יעייפו בתצורתם הראשונית, כי ככל שהם מתפתחים הם מסקרנים יותר, בתנאי שהאיכות תעלה ותחדש.