בשנת 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון והכריז על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו; זכות שהוכרה גם בשנת 1917 בהצהרת בלפור, שהכירה בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ואף התגלגלה 31 שנים מאוחר יותר למגילת העצמאות, שבה נקבע כי “זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית”.



אותה מגילה אף בחרה להדגיש את זכותם של היהודים לעלות לארץ, חזרה על כך פעמיים והוסיפה הנמקות. כל ההצהרות הללו ניתנו לפני 120, 100 ו־69 שנה והפכו את השאלה אם ליהודים מגיעה מדינה ללא רלוונטית. חוק הלאום בניסוחו של ח”כ אברהם דיכטר (ליכוד), שעבר בשבוע שעבר בוועידת השרים לענייני חקיקה, החזיר שאלה זו אל השיח הציבורי. הפעם מטעמים פופוליסטיים, שנועדו בעיקר לצורך חיזוק הבייס של הליכוד.



מגילת העצמאות אינה חוקה או חוק מחייב, אך קיימת הסכמה רחבה בדבר חשיבות הכרזת העצמאות כמסמך בעל חשיבות ערכית ומשפטית. בהמשך לכך היא משמשת כבסיס לפעולותיהם של הכנסת בבואה לחוקק חוקים, של הממשלה במדיניותה ושל בתי המשפט בבואם לפסוק. שני פסקי דין מפורסמים שניתנו ממחישים את כוחה של המגילה ככלי פרשני משפטי, שהיה יעיל בהגנה הן על אופייה הדמוקרטי והן על אופייה היהודי של המדינה: בג”ץ קול העם, פסק דין משנת 1953, שבו נבחנו גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור; ופסק הדין בפרשת ירדור, שקבע מהי זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמעוניין לפגוע בעצם קיומה של המדינה, ומהו האיזון בין החופש להיבחר לבין הרצון לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.



זאת ועוד, לאורך השנים הכנסת דאגה לחוקק חוקים שונים הנובעים ישירות מעקרונותיה של המגילה, ובהם חוק השבות, חוק השמירה על המקומות הקדושים וחוק יסודות המשפט, הקובע כי אם בית המשפט לא מצא תשובה לשאלה משפטית, “יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל”. חוקים שונים, שהם השלמה למגילה, כגון חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, חוק יסוד ירושלים כבירת ישראל, חוק יום הזיכרון ויום העצמאות, נוספו אף הם.



מי שיעבור על סעיפי חוק הלאום יגלה כי קיימים בו למעשה שני חידושים בלבד: שינוי במעמדה של השפה הערבית, שהופכת להיות שפה במעמד מיוחד במקום שפה רשמית, וכן סעיף המאפשר התיישבות נפרדת לכל קהילה שתבחר בכך. אלו שני חידושים שיש בהם כדי להחריף את השסעים המדממים ממילא בחברה הישראלית.



אלו שני חידושים העומדים בניגוד מוחלט להצהרת המגילה, שלפיה מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. אם חוק הלאום יתקבל, הרי הפגיעה בכבודה של הערבית תהיה יריקה בפניהם של 20% מתושביה הכלליים של מדינת ישראל ו־50% מתושביה היהודים, שזוהי שפת אמם. בנוסף, הקבוצות החזקות של החברה הישראלית יקבלו זריקת עידוד להקמתם של יישובים נפרדים תוך הפניית עורף לקבוצותיה המוחלשות.



חוק הלאום לא יהיה הגורם שישקם את הקשר של ישראל עם יהדות התפוצות. באותה מידה מגוחך לחשוב שהוא יהיה מה שיסייע לנו להתגונן ממתקפות ה־BDS. יש להתבונן בו כתולדה של ממשלה ימנית מפוחדת, שאינה מסוגלת לממש את מדיניותה. במקום לפעול על מנת לרצות את בוחריה היא ממשיכה לזעוק ש”הערבים נוהרים לקלפיות”.