"גם היום אני עדיין מתגעגע להרבה דברים. מאוד אהבתי לרוץ, לרוץ לתוך הגלים. אני עדיין יכול ללכת לים אבל זה לא אותו דבר. אתה לומד להעריך משהו רק כשאתה מאבד אותו או כמעט מאבד אותו, היום אני יודע יותר להעריך וגם יותר ליהנות מהדברים שאני עושה", כך אומר המדליסט האולימפי נועם גרשוני, שלתואר הזה הוסיף בשבוע שעבר זכייה עם שרגא ויינברג במקום השני באליפות האומות (אליפות העולם) בטניס כיסאות גלגלים שהתקיימה באיטליה.
"לפני האולימפיאדה לא הייתי בעד תקשורת, אני לא כל כך אוהב חשיפה", הוא מודה, "אני אוהב את החיים הפרטיים והשקטים שלי, אבל אני יודע, במיוחד בעקבות האולימפיאדה, כמה חשיפה עוזרת לחבר'ה כמוני שנפצעו בצבא ונותרו עם מגבלות. זה נותן להם מוטיבציה לעשות דברים שעשו פעם או לנסות דברים חדשים, נותן להם טיפה תעוזה, פחות בושה ומבוכה. אבל גם לילדים עם מגבלות, שיש להם ילדות הרבה יותר מורכבת ממה שהייתה לי, שחוששים לצאת ולעשות דברים, כי הם נבוכים ומתביישים".
פגיעה חובקת מחלקות
את גרשוני (34) כולנו זוכרים מהטקס המרגש באולימפיאדת לונדון, שבה זכה במדליית זהב. בעת השמעת ההמנון אף אחד לא הצליח להישאר אדיש לסיפור, שנראה שנכתב במוח קודח במיוחד. "מי שכתב את התסריט של החיים שלי הוא אדם די דפוק, משוגע לגמרי", הוא אומר בחיוך. גרשוני, המתגורר כיום בתל אביב, גדל בכפר סבא וחלם לשרת בסיירת מטכ"ל. אולם לצה"ל היו תוכניות משלו, וגרשוני קיבל זימון לקורס טייס, שסיים ב־2003 במגמת מסוקי קרב. את שירותו הצבאי העביר במצפה רמון בטייסת אפאצ'י. "היה שם מדהים, פגשתי בקורס ובטייסת חברים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום", הוא אומר.
שלוש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. "זאת הייתה תקופה אינטנסיבית", הוא משחזר, "כמה שבועות לפני המלחמה היה אירוע החטיפה של גלעד שליט, והתחלנו לבצע הרבה טיסות בעזה ואז היה אירוע חטיפת החיילים בצפון והתחילה המלחמה. טסנו בעזה וגם בלבנון, היו הרבה טיסות מבצעיות. טסים בבוקר, נחים כמה שעות וטסים שוב בלילה. אתה מרגיש שאתה תורם, שבשביל זה אתה שם - כדי לבצע את כל המשימות שנותנים לך. עושים דברים גדולים, מקבלים אחריות על משימות מטורפות, יש לך כוח בידיים, שהוא לא רגיל לבן אדם כל כך צעיר".
בעוד כחודשיים, ב־20 ביולי ימלאו 11 שנים לפציעתו. "טסנו צפונה כדי לסייע לכוחות קרקע שעברו את הגבול", מספר גרשוני, "די קרוב לגבול התנגשנו שני מסוקים. היינו בערך בגובה קילומטר וחצי, איבדנו שליטה על המסוק ואחרי דקה התרסקנו. אני זוכר את ההתחלה של הטיסה, והדבר הבא זה להתעורר בטיפול נמרץ ברמב"ם. לא זוכר את ההתנגשות או את הדרך למטה ולא זוכר שמצאו אותי. כל זה לא קיים".
בבית חולים רמב"ם היה שבועיים וחצי בטיפול נמרץ, מתוכם שבוע הוא היה מחוסר הכרה. לאחר מכן שהה חצי שנה בשיקום בתל השומר ושנה נוספת באשפוז יום. לקח זמן עד שההבנה כי הוא יצא מהשיקום אחר ממה שהכיר חלחלה. "זה לא בא לך מיד. בהתחלה, כשאתה עובר לשיקום, אף אחד לא יוצא בהצהרות אם 'תזיז לא תזיז, תצליח לא תצליח', זה מה שאתה מעכל לבד. זה מאוד תלוי בהתקדמות שלך בשיקום ובגישה, אבל יש גם, כמובן, דברים שלא תלויים בך. יש יום שאתה מבין שלא תהיה אותו דבר, זה יום מאוד מבאס אבל גם מאוד חשוב. שם אתה בעצם מתחיל להשתקם. כשאתה רואה שאתה עדיין שוכב על המיטה, הרגל עדיין לא עובדת, הרגל השנייה כואבת; והפציעה שלי הייתה מורכבת - ידיים, רגליים, חוט שדרה, לסת - ויש לך כל כך הרבה דברים להתעסק בהם מבחינת פיזיותרפיה, צילומים, ניתוחים, CT, אז אתה בכלל לא מעכל מה תצליח לעשות ומה לא תצליח לעשות".
פצועים ותיקים מגיעים לעתים למחלקות השיקום שבהן אושפזו, כדי לבקר את הפצועים החדשים ולעודדם. לגרשוני זה היה קשה. "כל השנים לא הלכתי לבקר חיילים שנפצעו, לא הרגשתי נוח עם זה, בעיקר בגלל שלי היו התנאים הכי טובים - משפחה מדהימה, חברים, צבא, היה לי כביכול הכי 'קל' להשתקם, ולא הרגשתי מספיק נוח להגיד לחבר'ה 'החיים ממשיכים' ו'אפשר ליהנות מהחיים גם עם מגבלות'", הוא אומר. "זה היה לי לא טבעי. אני חושב שצוק איתן שינה הרבה דברים במדינה וגם אצלי. הרגשתי שהגיע הזמן בשבילי לבוא לבקר חיילים. לשמחתי ולצערי, הפגיעה שלי הייתה חובקת מחלקות, אז הרבה חבר'ה יכלו להתחבר לפחות לחלק מהפגיעות שלי - אורטופדיות, נוירולוגיות, לסת, ניתוחי בטן, כיסא גלגלים, קביים".
לפתח את הרעב
לגרשוני, שעסק כל חייו בספורט וכילד שיחק כדורגל, כדורסל, כדורעף וטניס, היה חשוב לחזור להתאמן כשיצא מבית החולים. הוא החליט לנסות ולחזור לטניס. "קשה ליהנות מזה בהתחלה", הוא מספר, "לוקח זמן לעשות התאמה בין המשחק בעמידה לזה שבישיבה. לא שהייתי מקצוען בעמידה, אבל היה לי הבסיס. אתה לומד לנסוע על כיסא ספורט, להתחזק כדי להיות מסוגל לנסוע מהר, קואורדינציה. לוקח זמן, אבל באופן כללי כשיצאתי מבית החולים קיבלתי החלטה שאני אחזור לעשות את אותם הדברים שעשיתי לפני. אני אותו אדם, ולא אגיד לא לדברים לפני שאנסה כמה פעמים ואראה אם זה מתאים לי או לא. טניס זה פשוט כיף. התחלתי לשחק טניס בסוף 2007, זה היה שיקומי לגמרי, בשביל הכיף, חובבני. השתתפתי קצת בתחרויות בארץ ובאחת הפעמים נסעתי לתחרות בצ'כיה מטעם בית הלוחם. תחרות לא גדולה עם שחקנים לא כל כך גדולים אבל עדיין תחרות בינלאומית, יותר מחייב, יותר מלחיץ. שם נולד הרעיון להפוך את זה למשהו שהוא יותר מקצועי. השתתפתי אחרי זה בשלוש תחרויות בארצות הברית ובתחרות הכי גדולה שם ניצחתי את אחד השחקנים הכי טובים - דיוויד וגנר. זו הייתה הפתעה לכולם. טניס זה משחק מדהים, תמיד אפשר לנצח, משחק של מומנטומים, הרבה פסיכולוגיה, לא רמה נטו. השחקן הזה היה יותר טוב ממני אז וגם היום, הוא גם זה שניצחתי בגמר של האולימפיאדה לימים".
בעקבות הניצחון בתחרות, החל גרשוני להסתובב ברחבי העולם ולהשתתף בתחרויות רבות, כדי לצבור נקודות דירוג, לעלות בדירוג העולמי ולנסות לעשות את הקריטריון לאולימפיאדת לונדון 2012. הוא השיג אותו לבסוף מספר חודשים לפני התחרות עצמה.
מה היו התחושות אחרי שנתיים אינטנסיביות של תחרויות, כשידעת שתגיע לאולימפיאדה?
"אתה מפתח רעב כל פעם, ידענו שאני כנראה אעשה את הקריטריון האולימפי, אבל אז נהיה שאם כבר עשיתי את הקריטריון אז אני אגיע מדורג גבוה, כדי שבאולימפיאדה עצמה תהיה לי הגרלה יותר טובה, סיכוי יותר טוב, יותר ניסיון מול כמה שיותר שחקנים, זה מעין כדור שלג. כל פעם להגדיר מיני מטרה חדשה, בסופו של דבר המטרה של כל ספורטאי זה להגיע לאולימפיאדה ולתת שם את ה־100% שלו".
ההתחלה באולימפיאדה הייתה קשה. "היה לי מזל רע בלונדון", הוא מספר. "היה נראה שדברים לא הולכים לטובתי. המאמן שלי לא יכול היה להגיע לתחרות, וגם איך שנחתתי גיליתי ששברו את כיסא הטניס שלי; השילדה הייתה עקומה לגמרי, לא יכולתי להתאמן עליו בכלל. ביום הראשון הוא רק היה בתיקונים, ניסו להלחים אותו, וגם כשהצליחו ליישר, הגלגל לא נכנס כמו שצריך, היה שם אלתור מאוד גדול. לא ככה אתה רוצה להתחיל את היום הראשון באולימפיאדה הראשונה שלך. באופן כללי לשחק באולימפיאדה זה לחץ אחר לחלוטין, תחרות של פעם בארבע שנים. אתה משחק לא רק על השם שלך, אתה מייצג את המדינה".
להפתעת כולם, כולל גרשוני עצמו, הוא החל לנצח יריב אחר יריב ולהתקדם בתחרות, מה שגרם לעוד ועוד חברים שלו להזמין כרטיסי טיסה ולהגיע לעודד אותו. "בסופו של דבר במשחק הגמר הייתה קבוצה של משהו כמו 25־30 חבר'ה, קבוצת העידוד שלי", הוא נזכר. בזמן שגרשוני ניסה לעכל את הזכייה, בארץ הרוחות געשו וסערו לנוכח ההישג. "לא הייתי מודע לבאזז הגדול בארץ", הוא נזכר, "אנחנו היינו שם מנותקים, קיבלתי כל מיני הודעות שהרבה אנשים ראו ונחשפו בחדשות, רדיו, עיתונים, וכשנחתנו חזרה בשדה התעופה קבלת הפנים הייתה מטורפת".
רבע טיפול פסיכולוגי
אחרי שסימן וי על המטרה הכי גדולה שהציב לעצמו, החליט, שוב להפתעת כולם, לפרוש. פרט לתחרות אליפות האומות פעם בשנה, הוא אינו מתחרה. על תחרות אליפות האומות הוא אומר: "אני אוהב לשחק בנבחרת, זה כבוד וגם זכות. זו התחרות עם האווירה הכי טובה, תלבושות, דגלים, כיף מאוד גדול. כל פעם שהמאמן מזמן אותי לנבחרת אני מגיע, וגם השנה, לשמחתי, הזמינו אותי, ועשינו הישג מעל למצופה. אני באופן כללי לא אוהב תחרויות. אני אוהב טניס בשביל הכיף, ותחרות זה חלק מהעניין, אבל הסבב העולמי של הטניס תובעני. זה סוג של אורח חיים אינטנסיבי. אי אפשר לעשות את זה בהילוך שני, בטח לא אחרי התחרויות ששיחקתי בהן והמעמדים וגם הציפיות שיש לי מעצמי. ידעתי בכל אופן שאני אקח פסק זמן מבחינת הטניס התחרותי, אבל החיים שלי קיבלו עוד טוויסט".
הטוויסט שעליו מדבר גרשוני הוא כניסתו לעולם ההרצאות. בהרצאות מספר גרשוני בין היתר על הפציעה, תהליך השיקום והזכייה במדליה. "זה משהו שלא חשבתי שתהיה לי נגיעה בו, אני לא מרצה טבעי", הוא מספר, "היו כמה פניות, ואמרתי שאנסה כי אני לא אומר לא לדברים. ניסיתי ואהבתי מאוד ונכנסתי לעסק הזה וזה מה שאני עושה היום. בשבילי לדבר על זה, זה רבע טיפול פסיכולוגי. אומנם אני לא דובר טבעי, אבל יש לי יתרונות אחרים - אני אוהב לדבר פתוח, על דברים קשים, אין לי בעיה לדבר על מקומות נמוכים שהייתי בהם, והראייה שלי יחסית מפוכחת לגבי התהליך שעברתי. אני שואב סיפוק והנאה מזה שהרבה אנשים יכולים להתחבר לסיפור שלי, כל אחד מהמקום שלו. חלק ממקום של משבר, חלק ממקום של צומת דרכים לקראת תהליך גדול או אחרי שינוי גדול. הרבה אנשים אומרים שזה מעניק להם השראה, אבל קשה לי עם המילה הזאת, קשה לי להגיד את זה, כי אלה החיים שלי".
בעוד שלוש שנים מתקיימת אולימפיאדת טוקיו.
"אי אפשר לדעת מה יהיה, אבל אני לא מאמין שאשתתף בה. החיים שלי קיבלו כל כך הרבה טוויסטים: מלהיות טייס אפאצ'י לנכה על כיסא גלגלים, מלהיות ספורטאי פראלימפי למרצה בארץ ובחו"ל, תסריט שהוא די הזיה, אז מי יודע מה יהיה עוד שלוש שנים. אני לא מכוון לשם, אבל אני לא שולל כלום. אני בעיקר נהנה מאוד מהחיים שלי היום, מהדברים שאני עושה. אני יודע ליהנות מהחיים היום הרבה יותר מפעם. יודע להעריך ולקחת דברים בפרופורציה ופשוט לאהוב את מה שאני עושה".
יש יעדים לעתיד שעוד לא סימנת?
"לא, רק שימשיך ככה עוד טיפה כי אני יודע שהדבר הגדול הבא נמצא ממש בפינה".