הדיקטטור הוויראלי
המפלצת של גרוזני
שבועת הנקמה
אחד מהחבר'ה
כשהמשחק מסתיים, השעה כבר מאוחרת והעיר ריקה וחשוכה. אסור לשכוח שמדובר במקום מוסלמי נטול חיי לילה. אין איש ברחובות, והמסעדות והחנויות ריקות. את הוואקום ממלאים הצבעים הבוהקים שמרצדים בכל מיני גוונים על גורדי השחקים בסגנון לאס וגאס, והאור העצום העולה מהמסגד הענק שנמצא בסמוך לבית המלון. זהו אחד מהמסגדים הגדולים באירופה. מספר המתפללים שהוא יכול להכיל - 10,000 - עצום, והוא בקלות נכנס גם לרשימת המסגדים היפים ביותר בעולם. התאורה שמאירה אותו בלילה מרהיבה, ומסביבו פארק רחב ושופע פרחים וספסלים. המסגד קרוי על שמו של, ניחשתם נכון, אחמד קדירוב.
אני עומד מחוץ למלון, מעשן סיגריה, כשאורות המסגד מנצנצים ברקע. לפתע אני מבחין בחבורה של בחורים צעירים שעומדים ומדברים. הם נשענים על המכוניות שלהם, מרצדסים בצבע שחור מסדרת S–CLASS היוקרתית. למי שזקוק לתרגום פיננסי - כל רכב כזה הוא מכונה של לפחות מיליון שקל. הם צוחקים ומדברים באנרגיות של מי שהלילה רק החל מבחינתם. אני חושב לעצמי שאם יש מישהו שיודע מה עושים במקום הזה בשעות החשיכה - זה הם.
אין לי מה להפסיד, אני ניגש אליהם. סביבם טבעת של מאבטחים חמושים. הם מסתכלים עלי, אחד המאבטחים שולח את ידו אל עבר האקדח בחגורה, אני מהסס מעט אבל ממשיך לצעוד אליהם בביטחון. שואל אותם אם הם יודעים אנגלית. אחד מהם מחייך אלי, אומר שהוא יודע ושואל מה אני רוצה.
״יש לי שאלה שאני חושב שאתם תוכלו לענות לי עליה״, אני אומר, ״מה עושים כאן בלילה?״. ״אתה מחפש בר לשתות בו?״, הבחור שואל אותי בחיוך.
״לא, לא בהכרח. אני מנסה להבין מה אנשים צעירים כמוכם עושים כאן בלילות״.
הבחור מסתכל עלי ופונה לחבריו ברוסית ומסביר להם מה אני שואל. הם מדסקסים ביניהם ומחייכים זה לזה. ״אתה מכיר את בית הקפה שם?״, הוא מצביע על מקום ליד בית המלון בשם "TRAVELER'S CAFE".״בטח מכיר״, אני משיב. בית הקפה הזה הוא בניחוח אמריקאי, אחד המקומות היחידים כאן שמציע תפריט באנגלית, לכן יצא לי להיות שם כבר כמה וכמה פעמים. הקפה והמיצים הטבעיים במקום, יש לציין, מעולים. ״תפגוש אותנו שם עוד 45 דקות״, אומר לי הבחור. ״מה זאת אומרת״, אני מתפלא, ״בית הקפה כבר סגור״. ״הוא לא, תהיה שם עוד 45 דקות".
45 דקות אחרי