1. בושה אמריקאית: ביום שני ינחת בישראל ברווז צולע בשם דונלד טראמפ. ברווזים צולעים לא מהווים בדרך כלל סיכון אמיתי לסביבתם, אבל טראמפ הוא מקרה מיוחד. ככל שצליעתו תחריף, כך תהיה פגיעתו רעה יותר. הברווז הצולע הזה מצויד בשיניים חדות ובפתיל קצר, ונהנה מסמכויות הפיקוד העליון על המעצמה האדירה בעולם. ככל שתחושת המצור שלו תתגבר, כך יתפוגגו העכבות והמעצורים שעוד נותרו בו.
זה כבר מזמן לא עניין של דמוקרטים נגד רפובליקנים או שמרנים מול ליברלים באמריקה. הדילמה סביב טראמפ חדרה כבר מזמן לעניינים שבנפש, לעצם העובדה שאדם מהסוג הזה הצליח איכשהו להתמקם במשרד החשוב והעוצמתי ביותר בעולם. זה כבר לא ויכוח על מדיניותו של טראמפ, הישגיו או ביצועיו, אלא על העובדה שעצם נוכחותו בבית הלבן ועמידתו בראש האומה מביישים את האמריקאים באשר הם.
הגימיקים שבהם השתמש טראמפ בקמפיין היו טובים לקמפיין. מולו התייצבה מועמדת שנואה, וטראמפ השכיל לפרוט על הבלוטות הרגישות ביותר של המצביע האמריקאי כדי לנצח. הוא בעט בכל הכללים, ריסק את כל המוסכמות, ניפץ את כל מה שידענו על ניהול קמפיין פוליטי ופשוט עשה מה שבא לו. בדילמה בין ליהנות או לנצח, הוא החליט ליהנות. אבל הוא גם ניצח.
זה גרם לו להתנפח לממדי ענק. מה שטוב לניצחון בבחירות, לא לגמרי יעיל כשמקבלים מעצמה לידיים ואת המעמד של המבוגר האחראי הגלובלי. כרגע, טראמפ הוא הדבר המרוחק ביותר ביקום מ"מבוגר אחראי". קשה מאוד היום למצוא בסנאט או בקונגרס רפובליקני שיסכים להביע אמון מלא ביכולתו של דונלד טראמפ להיות נשיא ארצות הברית של אמריקה.
בקושי ארבעה חודשים נשיא והוא כבר הצליח להסתבך עם כולם. הוא פיטר את ראש ה־FBI בעיתוי הכי אומלל ובדרך הכי בריונית, אף על פי שהוא חייב לו את הניצחון בבחירות. הבית הלבן תחתיו הפך למחלקה סגורה. בהשוואה למה שקורה שם, לשכת ראש הממשלה בירושלים, ואפילו מתחם בלפור, הם אי של שפיות, היגיון וטוב טעם. עושה רושם שטראמפ מנסה להמשיך את "המתמחה", תוכנית הריאליטי שהנחה בטלוויזיה, גם בתפקידו החדש. לו היה הסטאז' שלו בבית הלבן נמדד בפרמטרים שבהם הוא מדד את מתחרי "המתמחה", היה טראמפ שומע כבר מזמן את ההצהרה "אתה מפוטר" ומושלך לרחוב. בסוף, זה עוד יכול לקרות.
עכשיו מדברים על פרשת "ווטרגייט" חדשה, בהקשר לניסיונו של טראמפ לשכנע את ראש ה־FBI ג'יימס קומי להפסיק את החקירה נגד מייקל פלין, לשעבר היועץ לביטחון לאומי. זהו שיבוש הליכים, ואם קומי ילך עד הסוף, זה יוכל להיות הסוף. לא מעט סנאטורים רפובליקנים כבר יצאו מהארון שבו הסתתרו מאז הבחירות, והמילה "הדחה" החלה לבצבץ בשבוע האחרון ולצוף מעל פני המים העכורים שבהם מבוסס הבית הלבן מאז כניסתו של המיליארדר התמהוני לחדר הסגלגל. ובאמצע כל זה הוא נוחת כאן אצלנו. אם אכן יגיע, כי אצל טראמפ, כאמור, הכל יכול לקרות, או לא לקרות.
2 הערת אזהרה: האמת היא שגם נתניהו הוא סוג של ברווז צולע. מהבחינה הזו, במקום בכותל או מצדה, הכי מתאים להם להיפגש באגמון החולה, המקום הראוי להתוועדות ברווזים. ההשוואה לטראמפ עושה עוול לנתניהו. מול הג'ינג'י ההזוי, ביבי הוא מגדלור של אחריות וזהירות.
אף על פי שהוא יודע את חומרת מצבו בחדרי החקירות של להב 433, ראש הממשלה מצליח לשמור על פאסון של מנהיג בלתי מעורער, שאין בלתו. גוליבר בארץ הגמדים. הוא מתעלם מהעובדה שמאחורי גבו נמצאת המערכת הפוליטית בשלבים מתקדמים של היערכות להמלצה המשטרתית על הגשת כתב אישום בתיק 1000 (גם תיק 2000 מתגלה כבעל פוטנציאל ריסוק).
הסיבה לכך שנתניהו מחבק (כמעט) את כולם בשבועות האחרונים היא התקדמות החקירות. הוא צריך שכולם יהיו מרוצים, רגועים, שבעים ונינוחים. מאחורי גבו, הם לא. הרחש־בחש במערכת הפוליטית בולט לעין, וכולם נאבקים על מקום טוב מתחת לסל, לקראת זמן הריבאונד. ההנחה הכללית היא שנתניהו הוא ראש ממשלה עם תאריך תפוגה, אם כי התאריך עצמו לא ברור עדיין. הוא תלוי בנחישות שיגלה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. נכון לעכשיו, נחישות לא מאפיינת אותו.
באמצע כל זה הגיעה ההדלפה. גם לנתניהו יש רקורד מפואר בתחום הזה. החל מ"מסמך שטאובר" שהדליף מעל דוכן הכנסת, דרך פליטות פה ולשון שלו שאסורות עד היום לפרסום על ידי הצנזורה וכלה במצגת לכיבוש עזה שהדליף באמצע ישיבת קבינט בזמן המלחמה. האירוע שבמסגרתו הדליף טראמפ לרוסים מידע מודיעיני רגיש ביותר שהגיע מהישראלים, שייך לסקאלה אחרת לגמרי. יש בו פוטנציאל מכונן המזעזע את מרקם היחסים ושיתוף הפעולה המודיעיני החיוני והרגיש כל כך בין ישראל לארה"ב, בעיתוי שאין רע ממנו.
השיתוף המודיעיני בין ישראל לארה"ב ירד מדרגה בשלבים האחרונים של המו"מ בין איראן למעצמות, כשישראל וארה"ב מצאו את עצמן, לראשונה זה עידנים, משני צדדיו המנוגדים של אותו מתרס. גם אחרי החתימה על ההסכם, המצב לא שב לגמרי לקדמותו. לאחר הסתלקותו של אובמה וכניסתו של טראמפ, זה השתנה. בהשראתו של הנשיא החדש, טיפס שיתוף הפעולה האינטימי בין זרועות המודיעין השונות לגבהים חדשים. אבל הייתה הערת אזהרה. כוכבית צנועה, באדום בוהק, חשאית מאוד, הקשורה לאישיותו של הנשיא. טראמפ לא שולט על קולו או על חשבון הטוויטר שלו. בין בטנו ללשונו אין פילטרים כלשהם.
ציוציו מעבירים אותו על דעתו, ואין בנמצא מישהו שיכול להפסיק אותם. אתה יכול לספר לו על ממצאיו של הסוכן הכי חשוב שלך בדאע"ש ולמצוא את זה למחרת בבוקר מצויץ למיליוני עוקבים בטוויטר. התרחיש הזה נראה דמיוני לגמרי בשבוע שעבר, עד שהפך למציאות השבוע. תרחיש בלהות שהתגשם.
בכל הקשור למודיעין ברמה הזו, רב הנסתר על הגלוי. האינפורמציה מוגבלת, משחקי ה"הפוך על הפוך" רבים, המניפולציות מסתחררות זו בזו. בטור הזה ננסה להתמקד בעובדות בדוקות: ישראל תלויה במודיעין אמריקאי יותר מאשר אמריקה תלויה במודיעין ישראלי. לנו יש יתרון נקודתי בתחומים מסוימים (סוריה, איראן), ובעיקר בתחומי היומינט (מודיעין שמקורו בסוכני אנוש). להם יש יתרון עצום בטכנולוגיה ובאמצעים שרק למעצמה יש. מערך הלוויינות וההאזנות האמריקאי אדיר, ואין לו אח ורע בעולם. לכן אין לישראל אופציה "להעניש" את האמריקאים על חוסר אחריותו של הנשיא. ועוד לא דיברנו על כל שאר הדברים שישראל דורשת ומקבלת מארה"ב.
יחד עם זאת, אסור להקל ראש באיכותו של המודיעין הישראלי, בעיקר בכל הקשור לג'ונגל המזרח תיכוני בדגש על המלחמה בסוריה. בתחום הזה, ישראל מובילה את העולם כולו. "אנחנו מקבלים מכם יותר מודיעין מכפי שמספקות לנו כל בעלות הברית שלנו בעולם גם יחד", אומרים בכירים אמריקאים לעמיתים ישראלים במפגשים התכופים ביניהם.
בשנים האחרונות ישראל סיפקה לארה"ב בהזדמנויות רבות מודיעין חיוני שלא היה בידי האמריקאים. אפשר גם לקבוע בוודאות שמודיעין ישראלי הציל לא מעט חיים של חיילים ואזרחים אמריקאים וסיכל לא מעט טרור. בתחום הזה, נוצר "חוב" אמריקאי לישראל, שבו מכירים שני הצדדים. הבעיה של זרועות המודיעין האמריקאיות היא שאין להן שליטה על פיו של המפקד, כלומר הנשיא. בעיה נוספת היא האופי האמריקאי, המרובעות הממסדית בוושינגטון, שלא מאפשרת לראשי הזרועות "לגנוב סוסים" עם עמיתיהם הישראלים ולצנזר פרטים חיוניים לפני שמתדרכים את הג'ינג'י בחדר הסגלגל. האמריקאים עובדים לפי הספר. כולם, חוץ מהנשיא.
ישראל חולקת מודיעין גם עם מדינות נוספות. אגב, גם עם הרוסים. אבל רק עם האמריקאים מדובר בפתיחות מלאה, רק מול האמריקאים מדובר במודיעין גולמי, רק מול האמריקאים מדובר, במקרים לא מעטים, גם בגילוי מקורות. האמריקאים הם חובבים גדולים של מקורות מודיעין ומפעילים על ישראל לחץ לא פשוט במאמץ לברר "מאיפה הגיע החומר". אפיון המקורות מסייע למשתמש הקצה של המודיעין לקבוע את רמת אמינותו. זוהי הנקודה שבה תצטרך המערכת הישראלית לאתחל את עצמה מחדש בזמן הקרוב. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לאבד סוכנים בגלל פטפטנותו של נשיא ארה"ב.
בתחום הזה נצטרך לקבל כמה החלטות קשות. ככל שהדבר יהיה תלוי בראשי הזרועות בישראל, יש מצב שגילוי המקורות ייפסק, או יירד קומה. אבל את ההחלטה יקבלו בירושלים. שם, הנושא נמדד מזוויות אחרות לחלוטין. ראש ממשלה צריך לשקול את המכלול המלא של התמונה, זה שנמצא מעבר למודיעין. ולפיכך, בינתיים נתניהו שותק, ואילו אביגדור ליברמן מנמיך את הלהבות. ביבי ינסה עכשיו להוון את המחדל האמריקאי לטובת נכסים מדיניים. ספק אם יצליח. ליברמן, בתפקיד המבוגר האחראי, שמכיר את יחסי הכוחות מקרוב, מעדיף לסגור עניין ולא לעשות סיפור. "אפשר להכיל את הסיפור הזה", הוא אומר בשיחות סגורות. השאלה היא, אם יש לנו ברירה אחרת. התשובה כנראה שלילית.
3 קינת הסמוטריצ'ים: ועוד לא אמרנו כלום על הכאוס סביב הביקור הנשיאותי בשבוע הבא. המאמץ הפתטי של נתניהו להיגרר אחרי דש חליפתו של טראמפ לכל מקום ואתר, וההתנערות של טראמפ ממנו. רבע השעה המבזה ב"יד ושם". הגמגום וההתחמקות סביב הגדרת הריבונות על הכותל המערבי. הקריסה המוחלטת והסופית של הגדרתו של דונלד טראמפ כמשיח בן דוד של הימין הישראלי. התפוגגות ההבטחות השונות, ובראשן ההכרזה על העברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים. מותה הטרגי, בטרם עת, של ההכרזה על תום עידן "פתרון שתי המדינות". נפיחתו של "עידן הסיפוח".
בעיתון הזה הופיעה כבר לפני שבועות ארוכים ההערכה שלפיה השגרירות האמריקאית לא תעבור לירושלים. זה לא הפריע לעיתונאי הימין להמשיך לחלום את החלום, לפזר אופטימיות משיחית ולהכין את השופרות לקראת הגעת המשיח. ובכן, משיח לא בא. נתניהו כבר מזמן מתגעגע לאובמה, ואם לא לאובמה אז לפחות להילרי קלינטון, שאיתה הוא היה יודע בדיוק מה כן ומה לא. אצל נשיאים אמריקאים מן המניין (ולא חשוב מאיזו מפלגה) יש גבולות גזרה ברורים, יש מערכת איזונים ובלמים, יש איפא"ק ויש ארגז כלים מוגדר שמאפשר לנהל יחסים או אפילו סכסוך, כפי שנוהל בתקופת אובמה. אצל טראמפ אין כלום, חוץ מציוצים מופרכים בטוויטר, פליטות פה אסוניות והבטחות שאינן מקוימות. לכן, כשבצלאל סמוטריץ' קונן השבוע על העליצות של השמאלנים בטוויטר אל מול התפוגגותו של המשיח טראמפ, הוא נבח על העץ הלא נכון. סמוטריץ', כמו שאר צווחני הימין ונביאיו, סיפר לעצמו סיפור והאמין בו. אני לא יכול לדבר בשם השמאל (כי אני לא שם), אבל אני כן יכול להגיד שכל מי שמכיר את המערכת האמריקאית והבינלאומית יודע את האמת, וכל מי שחשב אחרת ניסה לאנוס את המפה.
המציאות היא זו: אין נשיא אמריקאי שיהפוך את מדיניותה הנצחית של ארה"ב באשר ליהודה ושומרון וההתנחלויות. אין חיה כזו. ככל שהזמן יעבור, הסיכוי שתהיה חיה כזו בכל זאת, נעלם והולך. השפעת היהודים באמריקה לא גוברת, אלא נחלשת. אם זה לא יהיה טראמפ, זה כבר לא יהיה אף אחד. זאת, ועוד: הנשיא טראמפ הוא בשורה רעה לא רק לימין, אלא גם לשמאל ולמרכז בישראל. "אמריקה תשרוד את טראמפ", אמר לי השבוע מישהו שעבד מול המערכת הביטחונית האמריקאית בעצימות גבוהה וברמות הבכירות ביותר, "אמריקה היא מעצמה ויש לה טווח ביטחון ומרחב טעות ענק. השאלה היא אם אנחנו נשרוד אותו".
גם לנתניהו משימת הישרדות לא פשוטה מול טראמפ. מכיוון שברור שלא יהיה אפשר להביא את "הדיל האולטימטיבי" בין ישראל לפלסטינים, הרי שמהר מאוד נגיע למשחק ההאשמות (blame game), שבו ינסו ישראל והפלסטינים להטיל את האחריות לכישלון אלה על אלה, כדי להתחמק מזעמו של טראמפ. המשחק הזה מסוכן. כדי לנצח בו, יצטרך נתניהו להוכיח שהוא היה מוכן לתת וללכת לקראת אבו מאזן ולהתגמש, אבל הפלסטינים ברחו כהרגלם. אם אכן יעשה את זה, נפתלי בנט יטפס עליו מימין. אם לא יעשה את זה, טראמפ יחסל אותו משמאל. זה או שיגידו שהוא מסתכסך עם כל נשיא אמריקאי באשר הוא, או שהוא מאבד את הבייס שלו. זו הסיבה לכך שאף על פי שנתניהו מתנהג לאחרונה כאילו הבחירות יתקיימו במועדן, זה רחוק מלהיות המצב. בניגוד לספין שהופץ, שלפיו הוא הורה לאגף התקציבים להכין את תקציב 2019, בדיקה באגף מוכיחה שאין הוראה ואין הכנה ו־2019, נכון לעכשיו, נמצאת מעבר להררי חושך.
אחרי כל זה, חובה להוסיף: אם טראמפ ישנה את המדיניות האמריקאית מול איראן (במעשים, לא רק בדיבורים), דיינו. זה חשוב יותר מכל הממבו־ג'מבו של הבנייה בהתנחלויות, שנמצאת בינתיים בהקפאה עמוקה (כפי שנחשף ב"מעריב" לפני שבועות). אם טראמפ ימשיך בנקיטת יד צבאית חזקה מול הטירוף במזרח התיכון, דוגמת מתקפת הטומאהוקים על אסד, דיינו. הבעיה עם טראמפ היא שאתה לא יודע אף פעם אם ימשיך את מה שהתחיל, או יתחיל את מה שהמשיך. חוסר הוודאות מוחלט לא רק בקרב בעלות בריתה של אמריקה, אלא גם בין אנשיו הקרובים ביותר. אלה שכבר פוטרו, ואלה שעוד לא.
4 הערכים של גלנט: אפרופו פיטורים: לא אפול מהכיסא אם שר האוצר ויו"ר כולנו משה כחלון יפטר את השר יואב גלנט בזמן הקרוב. מבחינתו של כחלון הגיעו מים מעופשים עד נפש, והוא יסכים לשלם את המחיר הלא פשוט הנגזר ממהלך כזה. כחלון הבין מה נפל עליו חודשים ספורים לאחר הקמת הממשלה, אבל עושה רושם שגם הסבלנות הכחלונית המפורסמת עומדת לפקוע. על כחלון עובר עכשיו מה שעבר על המטה הכללי של צה"ל בראשית העשור ומה שעובר על כל מי שנתקל בתופעה חסרת המעצורים והבושה המכהנת כעת כשר הבינוי והשיכון.
השבוע פנו אלי כמה לוחמים וקצינים לשעבר משייטת 13. בשבוע שעבר פרסם אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" סוג של תחקיר בעניין אסון השייטת באנצריה שאירע בשנת 1997, האסון הגדול בתולדותיה של יחידת העילית הזו, שבו נפלו 12 לוחמים, כולל מפקד הכוח יוסי קורקין, ונפצעו עוד ארבעה. לא ברור מה התחקיר הזה חידש בתחום העובדתי (נסיבות הכישלון לא פוענחו עד היום) ואין לי כוונה להידחק אל בין הממצאים השונים והמנוגדים שדווח עליהם בשורת כתבות שפורסמו לאחרונה, במלאת 20 שנה לאירוע הכואב הזה.
גלנט, לשעבר מפקד השייטת, מנסה עכשיו למנף את האירוע הטראומטי הזה ולהפוך את עצמו לנביא הזעם ושומר המוסר הלאומי. האיש, שמנסה לברוא את עצמו עכשיו כשר הביטחון הבא (וראש הממשלה אחר כך) לא בוחל באמצעים. הוא התראיין ארוכות לאותה כתבה, מה שהעיר לא מעט שדים מרבצם והכאיב לרבים אחרים. "הייתי ועדת חקירה של איש אחד", העיד גלנט על עצמו, "אני מסתובב כבר שנים עם האמת הזו בבטן, כבר אז התבהרו אצלי דברים שפורסמו באופן רשמי על ידי ועדת החקירה שנים רבות אחר כך... המסקנה שלי הייתה נכונה אז והיא נכונה גם היום... רק בתחום אחד לא הופקו לקחים: התחום הערכי של תחקירי אמת".
כך, בהבל פיו, מלכלך גלנט את תרבות התחקיר הצה"לי, את העושים במלאכה, את המפקדים ואת הפקודים ואת מי לא. קבלו אותו, שומר "התחום הערכי של תחקירי אמת". אז בואו נתחיל מביצועיו של גלנט עצמו כמפקד שייטת: הוא היה בתפקיד קצת יותר משנתיים. בזמן הזה, תחת פיקודו, נהרגו שלושה לוחמי שייטת בתאונות אימונים. אני לא נוקב כאן בשמות כדי לא להכאיב ליותר מדי אנשים.
"התקופה של גלנט כמפקד השייטת", אמר לי השבוע אחד מפקודיו, "הייתה אחת החשוכות שידעה היחידה מאז ומעולם. לפני הכל, גלנט חתום על ההישג המפוקפק שאף מפקד שייטת, לא לפניו ולא אחריו, תודה לאל, לא הצליח להשיג: שלושה חיילים הרוגים בתאונות אימונים. שלושתם נהרגו בתאונות שהמכנה המשותף שלהן היה ביטחון עצמי מופרז, חוסר משמעת, תחושת 'אני ואפסי עוד'. תאר לעצמך מה היה קורה היום למח"ט גולני או מפקד סיירת מטכ"ל אם היה מאבד שלושה חיילים בתקופה קצרה, בשני אירועים נפרדים של תאונות אימונים. גלנט הצליח לחמוק מהאירועים הללו ללא שריטה, תוך שהוא מגלגל למטה את האחריות".
לוחמי שייטת לשעבר מדברים על תרבות ארגונית קלוקלת שהייתה נהוגה בימי גלנט, תרבות שאותה ירש מפקד השייטת שהחליף אותו שבעה חודשים לפני האסון באנצריה. "אפשר לכתוב ספר על מעלליו", אמר לי אחד הלוחמים, על כשלים בתפקוד, על פעולות שלא יצאו לפועל בגלל מחדלים ועל דברים נוספים".
נדמה לי שאין צורך. מספיק להיזכר בעובדה שגלנט היה מפקד פיקוד הדרום כשגלעד שליט נחטף מעזה, למרות התרעה מדויקת מאין כמוה של השב"כ. ועכשיו הגענו, סוף־סוף, לפרשת הקרקעות שנחשפה בעיתון הזה על ידי עמיתי קלמן ליבסקינד, וחשפה את גלנט כשודד קרקעות דורסני, שניצל את מעמדו כמזכיר צבאי של ראש הממשלה כדי לתמרן את אנשי מינהל מקרקעי ישראל ולא החזיר את עשרות הדונמים שגזל מהמדינה עד רגע זה. "ישנו ספק אם ראוי מבחינה ערכית להותיר בעינה את ההחלטה בדבר מינוי גלנט לרמטכ"ל", זו הייתה תשובת המדינה לבג"ץ בעתירה לפסילת מינויו. העיקר שהוא מדבר עכשיו על "התחום הערכי של תחקירי אמת".
היו כמה תחקירי אמת בעניין שלך, מר גלנט. התעלמת מהם, ניסית לטאטא אותם, סירבת להגיב עליהם והדחת את מי שעשה אותם (ליבסקינד) משירות מילואים. אתה האיש שמבקר המדינה קבע שהגיש תצהיר שקרי לבית המשפט בנוגע לסיפוח הקרקעות לאותה טירה במושב עמיקם, אתה האיש שהיועץ המשפטי לממשלה פסל לתפקיד הרמטכ"ל, אתה הרמטכ"ל הראשון בהיסטוריה שמונה לתפקיד והודח בטרם נכנס אליו, ואתה בן התמותה היחיד שהצליח ליצור קונצנזוס חד־פעמי בהחלט בין האדונים מיכה לינדנשטראוס ויהודה וינשטיין. אתה עכשיו מטיף מוסר לצה"ל ומפקדיו על תחקירי אמת.
5 הקרב על עבאדי: המהומה הפוליטית המובילה השבוע היא כוונתו של ראש הממשלה נתניהו למנות את מיכל עבאדי־בויאנג'ו לתפקיד נציבת שירות המדינה. עבאדי־בויאנג'ו (שתכונה להלן עבאדי לצורך הקיצור) הייתה החשבת הכללית עד לא מזמן. היא ליכודניקית, ימנית, אישה, מזרחית ומקורבת לנתניהו. כל אלה לא פוסלים אותה לתפקיד. היא גם מוכשרת, חדה, חכמה, מנוסה ובעלת קבלות.
מי שמוביל את נס המרד נגדה הוא שר הבריאות יעקב ליצמן. בפגישה בינו לבין נתניהו ביום רביעי בבוקר, שלף ליצמן מכתב התפטרות חתום. הוא הראה את המכתב לנתניהו, אבל טרם מסר אותו. כרגע משחקים ליצמן ונתניהו "צ'יקן" זה עם זה. נתניהו, שמאוד רוצה להעביר את המינוי, בודק את הגבולות של ליצמן, שמאוד רוצה לסכל אותו, אבל גם מאוד רוצה להישאר שר הבריאות עד נובמבר 2019.
עבאדי שנויה במחלוקת. יש שרים בממשלה שיישבעו ביושרה וביכולותיה. שר האוצר הוא אחד מהם, אף על פי שסביבתו של אותו שר מתעבת אותה. על דבר אחד אין מחלוקת: היא הייתה חשבת מצוינת, בתקופתה מצבה של המדינה השתפר פלאים, היא ניהלה את אגף החשב הכללי ביד רמה והשיגה תוצאות מצוינות. אומרים עליה שהיא כוחנית. אלמלא הייתה אישה, בטח הייתה מקבלת את הביטוי "בולדוזר". אבל כשאישה מגלה תכונות ניהול חדות ונחישות בביצוע, היא כוחנית.
עוד אומרים על עבאדי, שהיא חברה של הגברת נתניהו, שהיא אישרה אישית את הוצאות המעון המלכותי מאז ששלומית ברנע פיזרה את "ועדת השלושה" ושהיא אפילו אישרה את הבקשה לממן את הוצאות המזון של הכלבה קאיה, המוערכות ב־150 שקל בחודש, מקופת המדינה (למען השם, איזו מן משפחה מסוגלת לבקש מהמדינה לממן את הוצאות המזון של הכלבה האהובה שלה?). ובכן, עבאדי אכן טיפלה בגחמותיה של הגברת נתניהו בשנה האחרונה. הבקשה לממן את הבונזו של קאיה לא אושרה. עבאדי מחזיקה מנתניהו ומקורבת אליו. כל זה לא פוסל אותה מקבלת התפקיד, המייחל למישהו משמעותי, בעל גוף, אפילו כוחני שיעשה קצת סדר בשירות המדינה.
הטיעון האחרון נגד עבאדי הוא שהיא העידה לאחרונה בתיק הצוללות וספינות המשמר, חקירה שיכולה ללחך את שולי גלימתו של בנימין נתניהו (הגלבייה של בן דודו דוד שמרון כבר בלהבות). היא הרי אישרה את ההלוואה המפוקפקת שמערכת הביטחון נטלה כדי לממן את עסקת ספינות המשמר הנחקרת. בעניין הזה, היועמ"ש מנדלבליט הכשיר את המינוי. כל מה שנותר לנו, זה לסמוך עליו. ומי ינצח בין ליצמן לנתניהו? נדמה לי שנתניהו לא מספיק נחוש כדי שליצמן יפסיד. אבל הכל אפשרי.
6 לא פחות מנס: תאגיד השידור הישראלי עלה השבוע לשידור. למחרת זרחה השמש. אפילו בבלפור (אם כי שם לא היו משוכנעים בכך). ניסיתי, ללא הצלחה, לזהות את כיסי המחתרת הסמולנית־בוגדנית בתאגיד. במקומם מצאתי את קלמן ליבסקינד ויועז הנדל ולוח שידורים מאוזן אבל טעון שיפור ומחורר למדי. יחסית לתנאים שבהם נערך התאגיד הזה לשידור, מדובר בלא פחות מנס. בתחום הרדיו כמעט לא נגעו, וטוב שכך. בתחום הטלוויזיה השיפור הבולט ביותר נמצא במהדורת "מבט", שגם שיפרה את אחוזי הצפייה בה באופן ניכר.
צריך לקוות שמעכשיו והלאה ייחסכו מהתאגיד הזה גחמותיה של המשפחה בבלפור המתורגמות לעוויתות הסאונד של דוד ביטן. בג"ץ עוד לא אמר את דברו בעניין הפיצול, וצריך להתפלל שיעשה סדר ויבטל את רוע הגזירה. לישראל מגיע שידור ציבורי עצמאי ואיכותי, ולתאגיד יש פוטנציאל להיות כזה, אם רק לא יפריעו לו.