בכ"ח באייר, יום ירושלים שחל היום (רביעי), יצוין גם יום הזיכרון לכ-4,000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. יום זיכרון זה יצוין במגוון תוכניות, ביניהן במערכת החינוך יתקיימו מבחר פעילויות המוקדשות לכך ותנועות בני עקיבא והנוער העובד והלומד יקיימו יום פעילות בנושא. למרות זאת, רבים מיוצאי אתיופיה ובעיקר אלו שבעצמם שרדו את המסע לארץ, חשים שהציבור בארץ לא מודע מספיק ליום זה.
"יש פה תיקונים מאוד גדולים שצריך לעשות, יום הזיכרון הזה שייך לא רק ליהודי אתיופיה אלא לכל הציבור הישראלי שרובו לא יודע עליו", כך אומר זמנה אחיהון, מנהל תוכנית גישור מחוז מרכז בעמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה, שעלה לארץ דרך סודן. "הייתי רוצה שיכירו בסיפור העלייה שלנו כזיכרון קולקטיבי, כחלק מהמכנה המשותף שלנו, כאירוע מכונן. אני חושב שצריך לתת לזה מקום ראוי".
המסע של אחיהון החל בשנת 1984 כילד בן שמונה בכפר אמבובר, בו הייתה קהילה גדולה של יהודים וכל התושבים דיברו על הרצון לעלות לארץ. "ההתארגנות למסע הייתה בסתר, כל משפחה התארגנה ובסוף יצאנו כ-300 משפחות למסע. ביום התחבאנו מאחורי שיחים ועצים ובלילה הלכנו, ככה בערך שלושה שבועות". המסע היה קשה וחלקם עברו אותו כשהם יחפים, מתמודדים עם מזג האוויר ועם הקשיים שהזדמנו להם בדרך, שכללו בין היתר טיפוס על הרים, הליכה מרובה, מפגשים עם שודדים חמושים ואובדן של קרובי משפחה שלא שרדו את הדרך.
בסופו של דבר אחיהון עלה לארץ לבד ובני משפחתו הצטרפו אליו שנה אחרי. "באותן שנים כל מי שעבר דרך סודאן ועבר את כל האירועים הבלתי אנושיים האלה לא יכל לספר על המסע, היה קשה לספר", אבל אחיהון מדגיש כי "אני חושב שבעשר השנים האחרונות יש ניצוצות של תקווה מבחינת ציון היום, חשוב לזכור את המסע ולהטמיע אותו בקרב הציבור".