בשבוע שעבר הופיעה השרה מירי רגב בפסטיבל קאן, וירושלים מעטרת את שולי שמלתה. זה היה אקט פוליטי מתריס, ששום מהות אינה עומדת מאחוריו; ניסיון לתקוע אצבע בעין לאומות סביב ולקרוץ לבייס הפנים-מפלגתי שלה. באירוע הפתיחה לחגיגות היובל לאיחוד ירושלים אמר ראש הממשלה נתניהו בנאומו: “לפני 50 שנה חזרנו ללב ביתנו וארצנו. לא כבשנו, שחררנו”. גם במקרה זה היה זה אקט פוליטי, שנועד בעיקר לחזק את התמיכה בו מהאגף הימני של הליכוד.
הפוליטיקה שלנו כבר מזמן אינה עוסקת במהות. היא תקועה לה אי שם בהררי העלבות אישיות.
המחלוקות החריפות אינן נוגעות לאידיאולוגיה, אלא במקרה הטוב לנוכחותם או היעדרם של חברי כנסת מהקואליציה מהצבעות במליאה. בהמשך לכך גם השיח הפוליטי על ירושלים הפך קלישאה ריקה מתוכן. אף מנהיג אינו אמיץ דיו לעצור רגע ולדון במשמעותה האמיתית עבורנו כיום כיהודים וכישראלים. אף מנהיג אינו מעז להכיר בכך שמספר האזרחים החילונים הגרים בה, חוגגים את יום איחודה או מסיירים בחלקה המזרחי הולך ופוחת. אף מנהיג אינו נותן דעתו על כך שהאיחוד הטריטוריאלי של העיר הביא לפילוג עמוק בעם כולו.
עבור ישראלים רבים השיח על ירושלים מצוי בטווח שבין ימי שלמה המלך במחצית השנייה של המאה ה-10 לפני הספירה לבין מלחמת ששת הימים. כובד ההבטחה האלוהית, הערגה ההיסטורית וקדושת דם הלוחמים שנפלו בקרבות על איחודה של העיר נצרבים יחד לכדי מיתוס שהתנחל בלבבות ומבסס את זהותם הלאומית.
נשיא ארצות הברית בביקורו היטיב להבין זאת. על ראשו כיפה שחורה, הוא ניגש לאבני הכותל ובתמונה עוצמתית ליטף את ציפור הנפש של ישראל. בתו איוונקה הזילה דמעה. יועצו ג’ייסון גרינבלט חזר לכותל באותו ערב כדי להתפלל. פייק או לא, טראמפ קנה כאן לבבות ואף הביא הישג מדיני אמיתי. איש כבר, כנראה, לא יפקפק בריבונות ישראלית על הכותל.
אלא שבצד הרגש הגדול השאיר כאן טראמפ הפרגמטיסט תביעה ברורה להתחלתו של תהליך מדיני בחסות מדינות ערב ובשיתוף פעולה עמן. ביקורו, שנועד לשמן את הצדדים המעורבים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אף סימן במובן מסוים למנהיגים הישראלים את הדרך הנכונה להכשרת לבבות האזרחים. במקום שיח פלגני הוא הציע שיח רגשי. שיח שאינו מתעלם ממרכזיותה של ירושלים לזהות הלאומית היהודית אך בד בבד אינו מוכן להיכנע לחשיבות זו באופן הכובל כל אפשרות לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
ביהדות מקובלת חלוקה בין ירושלים של מטה, העיר הארצית, השסועה ומלאת המתחים, לבין ירושלים של מעלה, עיר רוחנית של סובלנות ושלום. לא מן הנמנע שדווקא טראמפ הריאליסט הוא שיאלץ אותנו לבנות את הגשר בין שני ממדי העיר ולהמיר את השיח הרכושני והקנאי על שטחיה בשיח מהותי על משמעותה הרוחנית וההומנית.