כפר קאסם היא עיר שאינה דומה לשום יישוב ערבי אחר במדינת ישראל, אבל באופן פרדוקסלי, מה שקורה בה בימים אלו מאפיין היטב את המתרחש בכל המגזר הערבי לאורך שנים. ייחודו של היישוב, שהוכרז ב־2008 כעיר, הוא מאפייני אוכלוסייה חריגים מאוד בקרב המגזר הערבי. תושביו הראשונים היו ערבים שהיגרו מאזור הר חברון והתיישבו במקום. בחלקם היו אלה תושבי היישוב מסחה הסמוך. אולם לאורך השנים היגרה אל היישוב אוכלוסייה גדולה מאוד של בדואים מאזור הר הנגב, מה שיצר כבר אז עימותים קשים בין המשפחות והחמולות השונות.
תושבי כפר קאסם נושאים עמם את צלקות הטבח שאירע באוקטובר 1956, עת הרגו חיילי יחידת משמר הגבול כ־47 בני אדם. איש, אישה וילד. אומנם לימים נעשתה סולחה בין מדינת ישראל לתושבים, אולם הזיכרון לא נמחה, והאנדרטה הגדולה במרכז העיר מעידה על כך. בעיר התפתחה לאורך השנים הקצנה דתית של פלגים רבים, ושייח' עבדאללה נימר דרוויש אף ייסד בה את התנועה האסלאמית, שהזדהתה עם עקרונות תנועת האחים המוסלמים במצרים ושללה את זכות קיומה של מדינת ישראל.
מאידך, העיר מקיימת הרמוניה נפלאה עם סביבתה היהודית. תושביה פרגמטיים מאוד ומעורים היטב בתרבות הישראלית. הם מבלים בערים הסמוכות ראש העין, פתח תקווה וכפר סבא, ומקבלים בהן את כל השירותים הרפואיים. סוחרי העיר מקדמים בברכה את הקונים היהודים הרבים המגיעים אליה בכל יום, ואזור התעשייה הגדול מכיל עשרות מפעלים ובתי עסק בבעלות יהודית. מי שמסתובב ברחובות אינו חש מצוקה, עוינות או פחד. גם מייסדי התנועה האסלאמית הפכו מעשיים יותר כשוויתרו על כוונותיהם להשמיד את מדינת ישראל, הכירו במוסדותיה הרשמיים ונפרדו מהפלג הצפוני הקיצוני יותר בראשותו של השייח' ראאד סלאח, שהוצא מאוחר יותר אל מחוץ לחוק.
# # #
אבל בכפר קאסם חלה תופעה זהה לזו המתרחשת בכל המגזר הערבי בישראל כבר לאורך עשורים. מקורה בהתעלמות רבת שנים של הממסד ושלטונות החוק מהמתרחש ברחובות הערים והכפרים. משך שנים רבות כלל לא הוקמו נקודות משטרה ביישובים הערביים בישראל, מה שהביא באופן ישיר לעלייה עצומה בפשיעה המקומית ובעבריינות התנועה בכל המגזר. הנתונים בעניין זה מדברים בעד עצמם. בדוח מיוחד שהוגש לוועדת הפנים בכנסת כבר ב־2010 צוין כי אף ששיעור ערביי ישראל בקרב האוכלוסייה הכללית הוא כחמישית, הרי שנתוני הפשיעה קובעים כי הם מהווים 40% מכלל החשודים בתיקי רצח; 36% מתיקי הניסיון לרצח; 36% מתיקי התקיפה החמורה; 40% מתיקי ההצתה; 36% מתיקי השוד ו־43% מתיקי השוד בנסיבות מחמירות. זהו היקף בלתי מתקבל על הדעת ביחס לחלקם באוכלוסין. כמו כן הדגיש הדוח כי בכל שנה ישנה עלייה בולטת בהיקף הפשיעה במגזר. כולם הנהנו בצער, ספקו כפיים וצקצקו בלשונם. אבל הפשיעה הוסיפה לגאות. נשים המשיכו להירצח על רקע כבוד המשפחה ללא הפרעה, כמויות הנשק העצומות לא זכו לטיפול, ואופי האכיפה בדרכים לא השתנה.
רק בעשור האחרון החלו להיפתח נקודות ותחנות משטרה בתוך יישובים ערביים דוגמת אום אל־פחם, סח'נין, כפר קאסם ורבים נוספים. במרץ 2016 החליטה המשטרה על פתיחת נקודות כאלו בחלק מהיישובים, ואילו במרץ 2017 התקבלה החלטת ממשלה על תגבור היישובים הערביים בתחנות משטרה, כולל גיוס כוח אדם מקומי לצורך העצמת האכיפה ותחושת הביטחון של התושבים. אך היה זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, והתרבות שהתפתחה דמתה לזו של המערב הפרוע. אין דין ואין דיין, אין חוק ואין אכיפה. איש הישר בעיניו יעשה בתחומי הבנייה והנהיגה, וגם בתחומי הפשיעה, חיסולי החשבונות והרצח על רקע כבוד המשפחה.
יש להבין שהמצב הזה התפתח על קרקע פורייה של תחושת קיפוח ארוכת שנים ומוצדקת ברובה, המקננת בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. היא נובעת משנים על גבי שנים של הזנחה, היעדר פיתוח אזורי, תעשייה ותשתיות, היעדר מוסדות בריאות וחינוך, וכמובן - אכיפה חוקית חסרה ולקויה. כל אלו יצרו מצב שבו גם בערים וביישובים שבהם מתגוררת אוכלוסייה נורמטיבית, הרואה עצמה ישראלית לכל דבר ועניין, החיים עדיין מתנהלים כאוטונומיה נפרדת המנותקת מהמציאות הישראלית ואינה כפופה לכל חוק.
מה שקורה בכפר קאסם הוא תוצאה ישירה של כל האמור לעיל. שילוב של רציחות בשל הגנה על כבוד המשפחה, חיסולי חשבונות ויריבויות משפחתיות ארוכות שנים שמעולם לא טופלו. נוצרה אווירת עבריינות כדבר שבשגרה מחד והיעדר מעורבות משטרתית, איסוף מודיעיני ואכיפה מאידך.
התגובה למצב הזה ברורה וטבעית. יש להחיל את החוק ואת מדיניות האכיפה הישראלית בכל יישובי המגזר הערבי באופן זהה לנהוג במגזר היהודי: הקמת תחנות משטרה גדולות שדגל ישראל מתנוסס בראשן בכל יישוב ערבי משמעותי, הצבת כמות ניכרת של שוטרים בערים ובכפרים, אכיפת תנועה מוגברת, מעצרים, חקירות והעמדה לדין - כולל ענישה מרתיעה בבתי המשפט - והגברת הפיקוח והאכיפה בנושא חריגות הבנייה והחקלאות. מן העבר השני יש לדאוג לפיתוח אזורי תעשייה ומסחר החסרים מאוד במגזר, לפיתוח תשתיות ולהקמת שכונות מודרניות הכוללות בניינים רבי־קומות. נוסף על כך יש לפתח את מוסדות החינוך ולהרחיבם ולהדק את הפיקוח על תוכני הלימוד. יש לחייב את האוכלוסייה בגיוס לשירות לאומי מקומי ועירוני לטובת הכלל ועוד ועוד.
האוכלוסייה הערבית בישראל עוברת לאורך השנים תהליך מואץ מאוד של התמערבות והיטמעות בחברה הישראלית, ומאמצת גינוני תרבות והתנהגות מודרניים רבים. אולם אלו נבלמים בגלל המגבלות שפורטו כאן. הסרת החסמים הללו - בשילוב השקעה כספית וחתירה להטמעה ולמיזוג של האוכלוסייה והגברת האכיפה - תביא לשינוי דרמטי.