לטעמי, אין עניין פוליטי בהחלטה שלא לקיים השנה את אירועי שבוע הספר בפריפריה באופן המסורתי שבו הם התקיימו במשך שנים. אני מאמין שהפריפריה וחלוקת התקציבים באופן שוויוני חשובות הרבה יותר לשרה מירי רגב מאשר לאלה שנהנים להשמיצה. לא בה העניין.



כבר אמרתי או כתבתי מעל בימה זו או אחרת: תעשיית הספרים המודפסים, ובכלל, תעשיית הפרינט, מחשבת את קצה לאחור. עם כל הצער שבדבר, ביחוד עבורנו, אלה שגדלו על המילים המודפסות והכרוכות. האבולוציה של הטכנולוגיה תעלים או תצמצם באופן ניכר את הפלטפורמה המוכרת. הרומנטיקנים בינינו מסרבים להביט במציאות הקורמת עור וגידים מול עינינו. גם לי קשה המחשבה או ההכרה שאוטוטו אצטרך לקרוא ספר חדש בלי להריח את הדפים. להכיל עולם סיפורי קסום יותר או פחות בלי לדפדף, בלי לסמן בלשונית את העמוד האחרון שקראתי לפני השינה. אני לא אומר שהספר הכרוך ייעלם לגמרי מחיינו. כפי שתעשיית החשמל לא לגמרי כיבתה את הנרות שהאירו את חיי הדורות הקדומים, הספר הדיגיטלי לא ימחק לגמרי את השורה על הנייר, אבל יהפוך לפלטפורמה העיקרית של הספרות על כל גווניה.



# # #



החודש השתתפתי בתוכניתה של לוסי אהריש. נושא הדיון היה פרשת מחיקת הפריפריות מאירועי שבוע הספר. לצדי ישבו הסופר רם אורן ומנכ"ל ידיעות ספרים דב איכנולד. כשקיבלתי את רשות הדיבור, טענתי את שאני טוען כאן. הגבות הורמו מולי. דווקא אני, שמזוהה עם הפריפריה, אף על פי שנולדתי בתל אביב, היה זה שלקח באדישות את סופו של שבוע הספר, במתכונתו המוכרת, בערי ובעיירות הפזורה. הוספתי ואמרתי שלא רחוק היום והחגיגות ייעלמו גם מכיכר רבין, הלב הפועם, הסמל של שבוע הספר לאורך עשרות שנים. למר איכנולד דברי צרמו - יותר משצרמו למר אורן. אורן נטה להסכים איתי שהקדמה עשויה לשמוט את הקרקע מתחת להוצאות הספרים המוכרות. איכנולד טען ששום דבר לא ישווה לחוויית קניית הספרים בכיכר. שום דבר לא ישווה לחוויה של לעמוד מול הסופרת או הסופר החביבים עליך ולזכות מהם בהקדשה אישית על ספריהם. הסכמתי עם כל מילה שלו, אבל טענתי שדבריו אינם סותרים את דברי. צריך להביט קדימה, והקדמה כבר כאן. אומנם זוחלת אט־אט אבל בקצב בטוח. להערכתי, בעוד כעשור חגיגות הספר ישנו לגמרי את מתכונתן. קשה לי להאמין שלנצח נראה סופרות וסופרים עומדים בדוכנים וחותמים על ספריהם מול קהל קוראיהם.



מעבר לריגוש שיש במישוש הספר הכרוך, בהסנפת הדפים, מעבר לחגיגה הצבעונית בכיכרות, מעבר למגע הישיר עם הסופרות והסופרים, היה ערך מוסף לשבוע הספר בעשורים הראשונים שלו. זו הייתה חגיגה של קניית ספרים מוזלים. הורים עם ילדיהם נהרו אל הדוכנים וביצעו קניית ספרים מרוכזת לשנה שלמה. אנציקלופדיות, ספרי עיון, ספרי בישול, אלבומים, ספרות יפה ועוד. כולם יצאו אז נשכרים. הן הציבור והן ההוצאות. אך עם השנים ועם התרחבות רשתות הספרים, שמכריזות על מבצעי הנחות גדולים כמעט מדי חודש, הפך שבוע הספר לפחות אטרקטיבי.



גם רם אורן ודב איכנולד הודו כי היקף מכירות הספרים בשבוע הספר ירד באופן משמעותי לעומת שנים עברו. הקהל כבר לא נוהר בהמוניו לכיכרות. החגיגה כבר לא כלכלית כבעבר. אורן אף הודה ביציאה מן האולפן כי הוא אינו פוקד את הכיכר זה שנים. גם אני הפסקתי להגיע. בשנים שבהן כן נכחתי, הרגשתי בירידת כמות הקהל משנה לשנה. חשתי כמו סוחר בשוק שעומד בדוכן ומשווע לקהל הקונים ההולך ומתדלדל.



אז אסון גדול לא קרה ולא יקרה מביטול שבוע הספר בפריפריה במתכונתו המסורתית. נכון, נשמע צורם, ששם האירוע ייערך בספריות ובמדינת תל אביב עדיין חוגגים. נכון, זה היה צריך להיות הפוך. אבל כנראה להוצאות הספרים נמאס להפסיד כספים. אם היו מרוויחות כבעבר, הן היו טורחות לשווק את מרכולתן בשבוע הספר בערים ובעיירות הרחוקות מהמרכז. תקציב ממשלתי דל (לפי איכנולד, כ־150 אלף שקל) הוא לא הסיבה לביטול. העניין כבר לא שווה כלכלית, לא להוצאות ובטח לא לסופרים ולסופרות.



# # #



אז איך ייראה שבוע הספר של העתיד? כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה. להערכתי, יהיו יותר מפגשים של סופרים וקוראים באולמות קטנים, או בספריות שעדיין ישרדו את העידן החדש - ולא יהיו הרבה כאלו, עם כל הצער שבדבר. לנו, הבוגרים, שגדלנו על ספרים, יהיה קשה הרבה יותר לעבור לקריאה בטאבלט. לצערי, אין הרבה נחמה בדור ההמשך, בילדים של היום שיהפכו לסופרים ולקוראים בפוטנציה. במסגרת הרצאותי מטעם סל תרבות אני משתנע בין בתי ספר, מדבר בעיקר מול תלמידי כיתות ט'־י"א, אך גם מול תלמידי כיתות נמוכות יותר. רוב הידיים נשארות מטה כשאני שואל מי מהם קורא ספרים או רוצה להיות סופר או סופרת. רוב מוחלט. אולי שתיים־שלוש זרועות מונפות מבין כ־80 ילדים (!).



כילד, אהבתי מאוד לקרוא. שעות ישבתי בחנות עיתונים וספרים הסמוכה לביתי בשכונת התקווה, מעלעל בעיתונים ובספרי ילדים ונוער. המבוגרים קראו לי “עיתונאי" בנימה די מלגלגת ומנמיכה. הייתי הילד שיושב בפינת החנות כשדפי העיתון מסתירים את פניו. ככל שהתבגרתי, הקריאה הפכה לפחות אובססיבית אצלי. במשך שנים רבות הייתי מנוי של שלושת העיתונים הגדולים. את שעות הבוקר המוקדמות שלי העברתי בקריאתם. אט־אט מצאתי את עצמי מתנתק מן ההרגל הזה. חשתי שאני מלעיט את מוחי ביותר מדי אינפורמציה, שלא תמיד הייתה חשובה. ביטלתי את המינויים. לא בבת אחת, בהדרגה. אני מודה שעדיין לא התנסיתי בחוויית קריאת ספרים דיגיטלית. עדיין מאמץ בחום את הספר הכרוך, כמו רבים מבני דורי. לעומת זאת, עיתונים או חדשות התחלתי לקרוא בדיגיטל. לא שזו חוויית קריאה נוחה יותר, פשוט החומרים עכשוויים. עיתון מודפס זה הרי חדשות של אתמול.



למרות הטענות ששטחתי כאן, אני לא רואה את עצמי קורא בעתיד ספרים דיגיטליים. כל עוד הנייר חי, אמשיך לדפדף בו בשתי אצבעות. כמובן, אם ייצאו ספרים חדשים רק במתכונת מקוונת, לא תהיה לי ברירה אלא להתרגל לפלטפורמה החדשה. איך הוצאות הספרים מתכוננות לעתיד? האם חנויות הספרים תשרודנה בעידן החדש? איכנולד ואורן, שבימים אלה הוציא את ספרו ה־38 או ה־39 (הוא לא זוכר בדיוק), שומרים על אופטימיות זהירה.



לפני שנפרדנו דב ביקש ממני להוציא את ספרי הבא בהוצאה שהוא מנהל. איני יודע אם אכתוב עוד ספר בקרוב (החמישה שכתבתי נראים לי די והותר), אבל ברור לי שהיה וכן אכתוב, הוא ייצא במהדורה דיגיטלית, אפילו אם זה יקרה לפני תום עידן הפרינט. וזה לא רק משיקול אקולוגי, אלא גם כלכלי. הפלטפורמה המודרנית חוסכת עלויות ומצמצמת את כמות המתווכים שגוזרים קופון על חשבון הסופרים. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.



חג ספרים שמח לכולם.