תוכנית הבנייה בקלקיליה שנחשפה השבוע סיפקה הזדמנות מצוינת להבין מה הסיפור של המינהל האזרחי, ואיך בדיוק הגענו למצב ההזוי הזה, שבו צה"ל מחזיק קצינים וחיילים במדים שעסוקים בקידום תוכניות בנייה פלסטיניות על אדמות שבשליטה ישראלית.



לקלקיליה נגיע אחר כך, קודם כל סיפור. בשלהי 2008 נכנס דוד אלחייני לתפקידו כראש המועצה האזורית בקעת הירדן. כמה שבועות לפני כן, נחת במועצה מכתבו של "עוזר ראש תחום תשתיות במינהל האזרחי", שביקש לעדכן את המועצה בדבר תוכנית שמקדם המינהל להקמת יישוב פלסטיני על אדמות המצויות בתוך תוכנית המתאר של מושב תומר. לא סתם מקדם, אלא אישר אותן כבר להפקדה. מושב תומר, דיווח קצין המינהל, ייאלץ להיפרד מחלק מהאדמות שלו לטובת היישוב הפלסטיני החדש.



אלחייני התקשה להאמין. את השטח הוא מכיר היטב. גם את הפלסטינים, שעבורם הוכנה התוכנית החדשה. בשנות ה־90, כשהם התיישבו בשטח שעל אדמות תומר, המועצה צעקה שמישהו יאכוף עליהם את החוק. כשאף אחד לא עשה כלום, הם הבינו את הרמז. היום נמצאים שם מאות מבנים ובית ספר וכביש ומה לא. אלחייני שיגר מכתב חריף לשר הביטחון, אהוד ברק. "אם הדברים לא היו מועברים לנו בכתב ובאופן רשמי", כתב, "לא היינו מאמינים שמישהו היה מעלה רעיון הזוי שכזה: צבא ההגנה לישראל רוצה לקחת שטחים ריבוניים של יישובים ישראליים ולהעבירם לידי פלסטינים, שיקימו יישוב נוסף בלב ההתיישבות הישראלית?". עשרה ימים עברו לפני שקיבל תשובה מדהימה מעוזרת שר הביטחון, רות בר. "מדובר ביוזמת המינהל האזרחי".



אלחייני חשב שהוא לא קורא נכון, ושלח מכתב נוסף. "האם המינהל האזרחי הוא גוף אוטונומי?", שאל.



ובכן, מסתבר שהתשובה חיובית. המינהל האזרחי מקדם בעצמו וביוזמתו תוכניות בנייה לפלסטינים בשטחי C. עשרות תוכניות כאלה נמצאות בקנה. כל תוכנית כזו וקצב ההתקדמות שלה. כל תוכנית כזו, לו תתממש, תקים עוד יישוב פלסטיני או שכונה פלסטינית על קרקע שנמצאת היום בשליטה ישראלית.


השבוע התראיין דוד אלחייני ברשת ב' והתבטא בנושא בחריפות. "המינהל האזרחי והמתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים - ק"ל) מנצלים את העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון עסוקים, ומקדמים אג'נדה פרטית", אמר. "הם מקדמים תוכניות מאחורי גבה של הממשלה. מתחוללת כאן הפיכה צבאית שקטה. מדינה בתוך מדינה".



במינהל האזרחי לא אהבו את ההתבטאויות הללו, אבל אלחייני מגובה בדוגמאות. לפני שלוש שנים הוא גילה שבמינהל אישרו להפקדה בתחום המועצה שלו שבע תוכניות בנייה לפלסטינים על אדמות שבשליטה ישראלית אזרחית וביטחונית, תוכניות שמקדמות בניית 2,000 יחידות דיור לפלסטינים. אלחייני מיהר ללשכת ראש הממשלה, הניח את הניירת על שולחנו של מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, וכשביקש לדעת מי אישר את התוכניות הללו, גילה למרבה התדהמה שגם למזכיר הממשלה הסיפור הזה חדש.



מנדלבליט הוציא מכתב דחוף וחריג בניסוחו למתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב פולי מרדכי. "הובא לידיעתי כי בתאריך 11.6.14 אושרו להפקדה (על ידי המינהל האזרחי - ק"ל) שבע תוכניות מתאר במגזר הפלסטיני. כידוע, כלל ההליכים הסטטוטוריים הנוגעים לתוכניות מתאר למגזר היהודי באיו"ש מובאים טרם קידומם לאישור הדרג המדיני. על דעת ראש הממשלה, אבקש להודיעך כי כך יש לפעול גם ביחס לתוכניות מתאר במגזר הפלסטיני".



"כי עם כל הביקורת על המינהל ועל מתאם הפעולות בשטחים, האחריות על מה שהם עושים מוטלת קודם כל על בנימין נתניהו, על אביגדור ליברמן ועל חבריהם לשולחן הממשלה. הם הכתובת".





****


הדיון שעסק השבוע בשאלה אם תוכנית הבנייה המדוברת בקלקיליה כוללת 14,381 יחידות דיור ("קיבולת נומינלית", כהגדרת התוכנית) או רק 6,187 יחידות דיור ("קיבולת ריאלית", כהגדרתה) סייע לבלבל את כולם ולהזיז מהשולחן עניינים עקרוניים חשובים הרבה יותר. הנה כמה נקודות שחייבות לעלות לדיון בעקבות אירועי השבוע:



- בנייה ביו"ש בכלל, ובאזור C בפרט, היא אירוע מדיני. היא לא עוד סיפור נדל"ני. אם זה נכון ככל שמדובר בבנייה לישראלים, זה חייב להיות נכון גם כשמדובר בבנייה לפלסטינים. והעובדה שהקבינט מאשר תוכנית בנייה כזו, וכמה חודשים אחר כך השרים לא זוכרים מה בדיוק היה בישיבה ומה באמת סיפרו להם, מלמדת שמישהו מרח אותם. מישהו העביר להם תוכנית ענק כזו בלי להסביר להם את המשמעויות, בלי לנמק להם איך מעדכנים אותם עליה לראשונה כשהיא מתרוצצת בצנרת כבר ארבע שנים, בלי לצייר להם על המפה איך זה נראה, בלי ללמד אותם שמדובר בתוכנית שהיקפה גדול כמו בערך פעמיים גבעת שמואל, בלי להראות להם שהתוכנית החדשה תביא את קלקיליה למרחק יריקה מיישובים יהודיים סמוכים, הכל על מנת לקבל מהם אישור עקרוני מעורפל ולהשתמש בו כדי לרוץ הלאה בלעדיהם.



- בתוכנית שאושרה להפקדה מסביר המתכנן, פרופ' ראסם חמייסי, את הרקע להכנתה. "האוכלוסייה הקיימת בעיר כיום מונה כ־51 אלף איש, המתפלגים בין כ־10,000 משפחות גרעיניות", כתב, "האוכלוסייה גדלה בגלל ריבוי טבעי והגירה של אוכלוסייה אליה".



בואו נניח שממשלת ישראל החליטה שהיא באה לקראת הפלסטינים ומאשרת להם תוכנית בנייה כדי לפתור את עניין הגידול הטבעי. האם באמת למדינת ישראל יש עניין לקדם ולעודד בנייה בקלקיליה גם לצורך "הגירה טבעית" מהאזור כולו? דווקא אל קלקיליה? דווקא אל העיר שיושבת על הקו הירוק, על כביש 6, מרחק זריקת אבן מכפר סבא, ומכוכב יאיר ומקיבוץ אייל? דווקא לשם יש לנו עניין לייבא פלסטינים? אנחנו באמת רוצים שקלקיליה תהפוך לאבן שואבת לכל השומרון? האם מישהו העלה בכלל את הסוגיה הזו באותה ישיבת קבינט? האם יש לנו עניין להגדיל דווקא את העיר הזו במספרים גדולים כל כך ולהפוך אותה מעיר של כ־50 אלף איש, לעיר של 80 אלף?



- ובכלל, נניח שצריך לאשר בנייה, למה באזור C? הרי השטח הזה נמצא באחריות ביטחונית ואזרחית שלנו. אם יש מחלוקת על עתיד השטח כולו, זו הקרקע שסיכוייה להישאר בשליטתנו הם הגדולים ביותר. אז למה, לעזאזל, יש לנו עניין למלא אותה עכשיו בפלסטינים?



- כאמור, החלטה על בנייה ביו"ש בכלל, ובאזור C בפרט, היא החלטה בעלת משמעויות מדיניות לכל דבר ועניין. השטח הזה נמצא בשליטה מלאה שלנו, ואנחנו לא חייבים לבנות לפלסטינים שם כלום. החלטנו בכל זאת לבנות? מצוין. אבל האם לא כדאי לנסות לקבל תמורת מדינית כלשהי על הנכונות הזו שלנו? הרי שני מטר משם יושבים יישובים יהודיים שכל דחפור שנוסע אצלם ברוורס מביא לתלונה של הפלסטינים ולכינוס של מועצת הביטחון ולתגובה של נשיא ארה"ב. אז אם כבר החלטנו ללכת על זה, לא כדאי כבר להרוויח משהו מדיני על הדרך?



- אביגדור ליברמן מציג את תוכנית קלקיליה כחלק מרעיון "המקלות והגזרים" שלו, שאומר שבכל אזור שבו הפלסטינים יתנהגו יפה, ישראל תתגמל אותם. הרעיון, בבסיסו, נאה. אבל אם תשחקו קצת עם המילה "קלקיליה" בגוגל, תמצאו בקלות ים של אירועי טרור שיצאו משם בשנים האחרונות. מטעני חבלה על חיילי צה"ל, מחבל שבא מהעיר וניסה לתקוף חיילים, ועוד אחד שדקר למוות תייר ביפו ופצע עוד 14, ופעיל חיזבאללה שהונחה על ידי מפעיליו בלבנון להקים חוליית מחבלים ולהתארגן לביצוע פיגוע חטיפה, ומחרטות לייצור אמצעי לחימה, וירי לעבר חיילנו ועוד ועוד. אז זה המקום שהכי ראוי עכשיו לגזר?




חלק מרעיון "המקלות והגזרים", ליברמן. צילום: מרק ישראל סלם
חלק מרעיון "המקלות והגזרים", ליברמן. צילום: מרק ישראל סלם



- ושאלת השאלות. מי בכלל הסמיך את המינהל האזרחי, את אותם קצינים וחיילים במדי צה"ל, לעמול כדי לפתח תוכניות בנייה לפלסטינים על שטחים שלנו?



מסמך שחובר לפני כשנתיים במינהל האזרחי, העלה שהמינהל עסק באותם ימים בקידום 91 תוכניות בנייה פלסטיניות באזור C, כשמהן 71 נולדו ביוזמה פלסטינית, שהמינהל הצטרף אליה. 20 אחרות באו לעולם ביוזמה מלאה של אנשי המינהל האזרחי עצמם. התוכניות הללו ימלאו את אזור C בעוד ועוד פלסטינים, באישורנו, בהסכמתנו ובתכנוננו. חלק מהתוכניות הללו הן כאלה שכדי לקדם אותן יהיה צורך לקחת אדמות מיישובים יהודיים קיימים. האם זה מופרך לצפות שהתוכניות האלה יקבלו אישור ממשלה מוקדם לפני שבמינהל יריצו אותן? האם לא נכון יותר שממשלת ישראל תחליט איפה, אם בכלל, היא רוצה לקדם פרויקטים של בנייה לפלסטינים?



****


סיפור קלקיליה הוא קצה קרחון שמספר סיפור גדול בהרבה. המינהל האזרחי מחזיק אצלו בנק ענקי של תוכניות בנייה לפלסטינים בשטחי C, כששרי ממשלת ישראל לא מודעים לבנק הזה ולא מודעים למה שהוא כולל. שאלה אחת צריך לשאול את עצמו כל חבר ממשלה. האם ממשלת ישראל קיבלה אי־פעם החלטה שקובעת שיש לה אינטרס לקדם בנייה פלסטינית באזורים שבשליטה ביטחונית ואזרחית שלנו? אם לא, מישהו צריך לקום ולדרוש לעצור את הגולם הזה, של המינהל האזרחי, שכבר מזמן קם על יוצרו.



2. לפני כחודשיים פרסם יוסי קליין ב"הארץ" טור שכולו לכלוך וטינופת על הציונות הדתית. "הדתיים הלאומיים מסוכנים", כתב, "מסוכנים יותר מחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים ומילדות עם מספריים. את הערבים אפשר לנטרל, אותם לא". קליין ספג בעקבות הטור הזה ביקורת קשה. ומה עושה מי שמואשם בכך שהוא מתלהם וקיצוני ובוטה, כדי להוכיח שהוא לא כזה? כמובן, מחפש מישהו שהוא יוכל להציג אותו כמתלהם וכקיצוני וכבוטה יותר ממנו.



וכך אסף את עצמו קליין לפני שבוע, ונסע לקדומים שבשומרון כדי לראיין את דניאלה וייס. גם ב"מוסף הארץ", שמרח את הראיון הזה עם שבע תמונות של וייס על השער, ידעו שאין שום הצדקה עיתונאית לקיומו. וייס, כפי שאפילו קליין הזכיר לעצמו בעומק הטקסט, היא "פנסיונרית בת 72, שהורחקה ממוקדי ההחלטה על יהודה ושומרון. דניאלה וייס לא מייצגת איש מלבד את עצמה. היא, שהייתה מזכ"ל גוש אמונים והורחקה ממנו, לא משתתפת יותר בדיונים, רחוקה מהזירה הפוליטית ואיננה חברת מפלגה כלשהי. היא לא מתכננת קאמבק פוליטי".



אם וייס הייתה אומרת בראיון הזה משהו שלא אמרה בעבר, ניחא. אבל את אותם טקסטים בדיוק ששמע קליין, שמע מווייס כל עיתונאי שפגש אותה ב־40 השנים האחרונות. זה, כאמור, לא הפריע לקליין וגם לא לעיתון שלו, שכאמור הבליט את הראיון הזה ככל שרק היה יכול. ראיון, אמרנו? אז זהו, שקליין, עיתונאי ותיק ומייסד ועורך עיתון "חדשות" המנוח, לא באמת נסע לקדומים כדי לראיין את וייס. נכון יותר יהיה לומר שהוא הטריח את עצמו לביתה כדי להגיד לה מה הוא חושב עליה.



הנה כמה פנינים, לטובת מי שפספס. "מתנחלת ותיקה, מדור המייסדים, כאלו שידעו לעטוף מעשים אלימים בדיבורים רכים", "האלימות של וייס עטופה במוך מילולי רך ונעים כדבש מוקצף", "היא מאמינה שרחם מיומן יוכל להילחם בגבורה נגד העליונות המספרית של המוסלמים וייצר מיליוני סמוטריצ'ים קטנים שבגופם יחסמו את החור בסכר הדמוגרפי", "אם מקלפים מהרעיונות שלה את המילים היפות, מגלים עולם אכזרי", "היא גם אשה נעימה ומארחת אדיבה שהשקפת עולמה מחרידה... וייס עונה לכל הגדרות הימין המטורף", "שפה מניפולטיבית ולא תמיד ברורה... שפה שמטרתה להצדיק התפרצות אלימה לביתם של זרים מכוחה של הבטחה עתיקה שניתנה לאבותיהם".



אפילו על מה שווייס לא אומרת, יש לקליין ניתוח מדויק. "מפיה לא תשמע את המשפט: 'צריך לפוצץ את אל־אקצא'. את דניאלה וייס לא צריך ללמד שלא הכל צריך להגיד".




"ראיון אנטי-עיתונאי", דניאלה וייס. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
"ראיון אנטי-עיתונאי", דניאלה וייס. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



יודעים מה? עזבו מילים. בואו נדבר במספרים. 2,089 מילים מחזיק ה"ראיון" הזה של יוסי קליין. 1,924 מהן מילים שלו, שבהן הוא משמיץ אותה ומנתח אותה ועושה פרפרזות על עמדותיה. רק 165 מילים שלה. ראיונות רבים ראיתי, כזה עוד לא. אין לי מושג למה הייתה דניאלה וייס מוכנה ללכת על המיזם האנטי־עיתונאי הזה. נדמה לי שיש לי מושג למה "הארץ" הלך עליו.



3. ביום שני נערך באוניברסיטת תל אביב כנס גדול תחת הכותרת "חופש הביטוי באמנות ובאקדמיה". היה שם רב שיח של "אמנים פלסטינים אזרחי ישראל", והיה עוד רב שיח שעסק ב"איומים והתנכלות לחופש הביטוי בישראל", והיה גם דיון על "מגדר ואמנות: צנזורה, הדרה ופעולת התנגדות של נשים יוצרות", ועוד ועוד. בין הדוברים היו אמנים ויוצרים ואנשי אקדמיה ועיתונאים. אה, וגם מופעים היו שם. באחד מהם, "פרשת הקקי - תגובה למעצר" שמו, כיכבה נטלי וקסברג־כהן, מי שזכתה לתהילת עולם כשעשתה את צרכיה על דגל ישראל.



בפינת "בילוי היום" בגל"צ העבירה כתבת התחנה דיווח מהכנס. היא סיפרה כיצד נשבעו כל הדוברים אמונים לחופש הביטוי, וגם השמיעה שניים מהם. האחד, המשורר הפלסטיני מרואן מחו'ל. השנייה, השחקנית עינת ויצמן, שהצגתה "אסירי הכיבוש" הייתה אמורה להיות מוצגת בפסטיבל עכו ובוטלה. "כפי שאת שומעת", התנצלה הכתבת בפני מגישת התוכנית באולפן, "קולותיהם של השניים האלה לקוחים מהבמה, כיוון ששניהם, כמו גם משתתפים נוספים, סירבו לשוחח עם חיילי צה"ל".



אז נכון שאין חוק שמחייב לשוחח עם חיילי צה"ל, אבל בינינו, אחרי שעינת ויצמן הפכה אצל רבים לקורבן של סתימת פיות ולסוג של גיבורה שנאבקת להשמיע את קולה, לא היה ראוי שהעובדה שהיא מסרבת לשוחח עם חיילי צה"ל - ולא רק היא, אלא "גם משתתפים נוספים" בכנס שארגנה אוניברסיטת תל אביב - תזכה לביטוי קצת יותר משמעותי מאזכור אגבי בהערה בתוכנית התרבות ברבע לחמש אחר הצהריים?



[email protected]