בכל הקשור למערכת היחסים בין הישראלים לפלסטינים, הממשל האמריקאי החדש הצליח בינתיים במקום שבו כולם נכשלו: הוא הצליח לשמר את הרוח החדשה והאופטימית, ולהכניס לשיח את המילה שלום. לא פחות מזה הוא הצליח לשמר את העמימות המוחלטת סביב השאלה איזה שלום הם רוצים. התשובה הפשוטה היא שהאמריקאים לא יודעים בדיוק. לא יודעים איזה שלום ובאיזה מחיר, מה המתווה והיעד המדיני הריאלי.



דונלד טראמפ הצליח להחזיר את המילה הטעונה והנתונה לפרשנות אישית למקום שאליו הוא מתחבר: שלום של מלכות יופי. הקלישאה שכל מועמדת לתואר "מיס יוניברס" - תחרות שהנשיא מכיר אישית כמי שהיה שותף ומממן שלה בעבר - אומרת שאחרי זכייתה היא תפעל לקדם שלום עולמי, הפכה להיות תוכנית השלום של הממשל האמריקאי.



הנשיא האמריקאי רוצה שלום. הוא רוצה עסקה. אנשיו, שהגיעו השבוע לישראל, לא הסבירו ולו ברמז איזה שלום רוצה טראמפ. טוב להם עם שלום כמושג וכמותג בלי הפרעות ולכלוכים. הם גם רוצים להבין מה רוצים הצדדים. לכן ביקשו מסמך דרישות מבנימין נתניהו ומאבו מאזן, שדרכו יבינו לאן ראש הממשלה וראש הרשות מכוונים ומה יכולת התמרון שלהם.



במקביל, מאותתים מקורבים לטראמפ שנפתלי בנט מסומן. הוא נתפס בעיניהם כגורם שלילי, מפריע, מזיק ומסוכן. האמת היא שאנשי הממשל צריכים לעשות עבודה מעמיקה יותר ולהבין שבאופן מוזר, אף על פי שבנט הוא רק שר החינוך, ורק ראש מפלגה קטנה בקואליציה שלה 8 מנדטים, הוא מכתיב באופן פתלתל את המדיניות של ממשלת ישראל. הבעיה היא לא בנט אלא נתניהו.



נתניהו ובנט אוחזים זה בזה. אוחזים ומתעמתים על אחוזים. מתחרים על אחוזי התמיכה בימין ומנהלים מערכה על האחוזים של שטח השליטה הישראלי ביהודה ושומרון. הפוליטיקה מכתיבה את המדיניות. האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו היא לאחוז בבנט חזק ולא לאפשר לו לברוח ימינה, ולהשאיר מרווח תמרון לפירוק הממשלה על רקע מהלכי הימין.



ההסבר הרגשי־תדמיתי הוא פשוט: נתניהו לא מוכן שיעשו לו את מה שהוא עושה לכ־ו־ל־ם כבר שני עשורים. הוא לא מוכן שמישהו יכתים אותו בתואר "סמולן". ההסבר הפוליטי־אסטרטגי מורכב ומעניין יותר. ראש הממשלה מנהל קרב פוליטי על יעד אחד בלבד: מיהו "מלך הימין", מנהיג הימין בישראל. מי עומד בראש המחנה הלאומי, וגם לאומני זה לא כל כך נורא. נתניהו לא מבזבז אנרגיה על קרבות עם שמאלנים, רק כשבא לו או "מתלבש" לו, וגם זה בעיקר כדי לחזק את תדמיתו כימני החובט בשמאלנים. הוא לא מתעמת עם יאיר לפיד ומסתפק בירידה העקבית של יש עתיד בסקרים, הוא עסוק רק בימין.



האסטרטגיה הזו מבוססת על ההערכה המושכלת והנכונה שלימין יש רוב בציבור בישראל ומי שיעמוד בראש גוש הימין יהיה ראש ממשלה. נתניהו החל באסטרטגיה הזו עוד לפני הבחירות האחרונות בעסקה חשאית עם בנט. הוא הבטיח למנות את יו"ר הבית היהודי לשר הביטחון בתנאי שהוא לא יתקוף אותו מימין וידגיש את הבידול של המפלגה מנתניהו. בנט הסכים. נתניהו "שתה" לו 4 מנדטים ונתן לו את תיק החינוך.



מאז עושה ראש הממשלה כל שהוא יכול כדי לאחוז את בנט קרוב, עד כדי כך שבמערכת הפוליטית כבר יודעים שהנוהל הוא שהתגובות של נתניהו לכל מהלך תלויות בטון של התגובות שמפרסם בנט. בנוהל הזה נתניהו לא מהסס לזגזג, להתהפך ולשנות את עמדתו, כדי לא למצוא את עצמו בעמדת השמאלן. הדוגמה הבולטת הייתה בפרשת אלאור אזריה, והנוהל הזה חזר על עצמו גם בפרשת הבנייה בקלקיליה שחשפתי בערוץ 2.




מעודד מהיציע



נתניהו נתן גיבוי למהלך הבנייה שאושר בשתי ישיבות קבינט, תקף את שרי הימין שמשנים את דעתם בסימן הראשון של לחץ או ביקורת, ואז ביום ראשון בפליק פלאק מרהיב אפשר דיון מחודש בקבינט, שטרם התקיים, ונצמד לנתון של 14 אלף יחידות דיור שמתוכננות לבנייה בעיר תוך טענה שהוא לא זוכר מספר כזה.



בכירים בימין טוענים כי ההוראה לוועדה המחוזית בירושלים, להגיש מחדש את כל תוכניות הבנייה עד 6,000 יחידות דיור, נעשתה בתגובה ליוזמת בנט לקבוע בחוק שחלוקת ירושלים תדרוש רוב מיוחד בכנסת. אחרי הפרסום התפתחה קטטה מילולית בין הליכוד לבית היהודי. בנט בירך את נתניהו על ביצוע הצעדים שהוא קורא ליישומם, ובליכוד ענו מיד שבנט מעודד מהיציע כי הוא לא מעורב בהחלטות ובכלל, ראש הממשלה לא זקוק לעצותיו. נתניהו באמת לא מערב את בנט, אבל הוא מעורב. זאת משום שראש הממשלה בפועל מבצע את מה שיכתיר אותו כראש המחנה. זה מאפשר מהלכים כמו מהלך קלקיליה.




בנייה בהתנחלויות. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
בנייה בהתנחלויות. צילום: נתי שוחט, פלאש 90





אחת השאלות שג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, השליחים מטעם טראמפ צריכים לשאול את עצמם, היא מה כל כך הדליק את הימין בענייני קלקיליה. הרי מדובר בשטח C שצמוד לעיר הבנויה. שטח בשליטה ישראלית מלאה לכאורה, כי מעולם לא ביקר שם ישראלי. הרוב אדמות פרטיות, והכל מוקף בחומה או בגדר. התשובה היא ההסבר הפוליטי שתואר כאן, אבל גם מאבק אחר על אחוזים. המאבק על שטח C.



ההערכה בימין היא שכלום לא יקרה, עם כל הכבוד לטראמפ. היחיד שיש לו אומץ לומר לאמריקאים את האמת הקשה בפנים הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן, "אבי" תוכנית קלקיליה במסגרת ה"מקלות והגזרים". השבוע אמר ליברמן לקושנר שהפלסטינים מעולם לא היו כה רחוקים מהסדר עם ישראל וכי הדרך המעשית היחידה היא הסדר ביניים ארוך טווח. הפלסטינים דוחים את הרעיון. האמריקאים אומרים שהם קודם ינסו להשיג עסקה ואם זו לא תצלח, הסדר ארוך טווח הוא בהחלט אפשרות. המשמעות של תוכנית ליברמן היא הקפאת המצב. שימור במסגרת הסכם. וכאן נכנס המאבק על שטח C.



בנט טוען שהפלסטינים עובדים על פי מתווה פיאד: קביעת עובדות בשטח ויצירת מציאות של מדינה. הם למדו את זה מהשכנים שלהם המתנחלים בהצלחה חלקית, וממדינת ישראל בהצלחה מלאה. למשל הבקשה לאזור תעשייה בתרקומיה ליד חברון שכולה בשטח C, או בית החולים שדמה ליד בית לחם. “הם רוצים לנגוס", אומר בכיר בימין, "ואנחנו חייבים לבלום". מצד שני, גם במסגרת הקפאת המצב הפלסטינים צריכים לגור איפה שהוא, הם זקוקים להרחבות, התפתחות, מגורים. אז מה הבעיה? הבעיה היא בכמות, בעיתוי ובמקום.



"למה קלקיליה?", שואל שר בכיר, "יש להם הרי את רוואבי. שיבנו עוד אחת במקום לתפוס עוד שטח על כביש 6 עם נוף לכפר סבא". ההערכה היא שהתוכנית תקוצץ, תוגבל ולבסוף תאושר. בנט יתנגד כי הוא מבין שזה לא תלוי בהצבעה שלו וככה הוא יוצא עקבי. השאלה היא איך יצביע נתניהו. בקלקיליה תיבחן מידת האחיזה של ראש הממשלה בשר החינוך שלו.




הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2



[email protected]