כאחד המובילים את המאבק בהדתת מערכת החינוך הממלכתי, אני חש סיפוק לא מבוטל כאשר אני רואה את הלחץ שבו מצוי נפתלי בנט ואת ניסיונותיו הקלושים להתמודד מול המאבק שלנו. גם את המאמר האחרון של קלמן ליבסקינד בנושא, אני קושר לניסיון של בנט להתמודד עם המרי האזרחי שאנחנו מפעילים כלפיו וכלפי האג'נדה שהוא מוביל במערכת. אלא שהפעם התגובה מהצד השני הצליחה להעלות לא מעט חיוכים על פניי. זה קורה כל פעם שאני מגלה מולי אדם שלא הוא ולא ילדיו למדו או לומדים במערכת החינוך הממלכתי, ועדיין מרשה לעצמו לחוות דעה על מצב ההדתה במערכת הזו. אבל לזה כבר התרגלתי. הרבה יותר משעשע לקרוא מאמר שמתיימר להציג עובדות כנגד ה"פייק ניוז" של הצד השני בזמן שהוא עצמו מהווה אוסף של סילופים ועוותים: מזמן כבר לא קראתי מאמר שלש ומעקם את העובדות בצורה כה יצירתית; לכאורה מציג את העובדות אך עושה זאת בצורה כה מניפולטיבית ואבסורדית עד שלמי שכמוני מצוי בעובדות לא נותר אלא להתפוצץ מצחוק.