קיבוץ מעיין ברוך, שהייתי ממייסדיו ובו אני חי, חוגג בימים אלה את שנת ה־70 להיווסדו. מעולם לא הרגשנו חגיגיות כזאת, גם אם חלק ניכר ממנה לא נועד לזקנים בגילי. מי היה מאמין שאראה בעיני את חגיגות ה־70 למעיין ברוך. את חגיגות המאה לכפר גלעדי. לפני 70 שנה גם ראיתי, גם רעיתי, את הצאן של ההם ושלנו על אדמות חמארה.



באותן עיניים, הרואות רק ראייה היקפית כיום, אני רואה היטב, כמעט מדי לילה בלילה, גם את ראשה ופניה של חנה רעייתי, שהלכה לעולמה במרץ 2016 לאחר מאבק באלצהיימר, במלואן ובפרטי פרטים, בגודל טבעי. אולי אני משלה את עצמי, אבל בלילות, נים ולא נים, אני מצליח גם לקרוא. מה יותר חלומי לעיוור מאשר לקרוא שורות קצרות אהובות, וגם מתוך שינה אני מופתע איך זה יכול להיות.



חגיגותיו של הקיבוץ משיבות אלי זיכרונות והרהורים. רבים מהם עוסקים בדמותה האהובה של חנה, שכרוכה בדמותו של הקיבוץ. ביום השנה הראשון למותה, ב־15 במרץ שעבר, התכנסה חבורת חברים לציין את יום השנה ליד הקבר ובמועדון. עברו מאז כבר כמה לילות, ואני יודע ובטוח שפגישותינו, מדי לילה בלילה, נמשכות ויימשכו בחלומות ובהזיות ובתחושות פיזיות מדהימות, גם אם יישארו בינינו.



מזמן מהדהד בראשי המשפט המפורסם של שייקספיר: Beware the Ides of March. כך הזהיר מגיד העתידות את יוליוס קיסר. מרץ היה חודש חורפי קשה, אך בהתכנסות סביב הקבר המוקף פרחים, השמש זרחה, ספק מחממת ספק משתתפת. רק היום אני מבין את היתרון הפיזי והנפשי של קבורת בן זוג בתוך היישוב הקיבוצי, סמוך לבית.




אמנון יוצא למרעה בגליל 1949



הלילות עדיין מפתיעים אותי. אין לילה בלי חנה, בצורות המגוונות והמוזרות ביותר, שלא ניתן להעלותן על הדעת. ובוודאי לא על הכתב. זה ממשיך את השנים האחרונות שבהן חיינו, לא רק זה ליד זה, אלא זה בתוך זה וזה למען זה. לפחות נפשית. מאז הפטירה התווסף לחלומות ולהזיות הלילה מעין מפגש ערטילאי באווירה מיסטית הכוללת מגעים פיזיים שגורמים ליקיצה מופתעת הזורמת אל תוך ההנאה, נדהמת ורגועה. מציאות חלומית שונה מכל חלום שהכרתי עד עתה. מעניין שגם פגישות הלילה עם אמא שלי התרבו בשנה האחרונה. לפעמים התמונות שלהן מתערבבות או מחליפות זו את זו. החלומות ארוכים, מפורטים ומרתקים. מרענן לפגוש את חנה ללא אלצהיימר, ומפתיעה לא פחות היעלמות העיוורון שלי. אני קורא, לא בקלות, אבל קורא. הוא שנאמר “זה קורה". אנסה לרשום או להקליט מה שנשאר מן החלומות אחר היקיצה. חנה כפסיכולוגית עשתה זאת הרבה ובהצלחה. אני סירבתי לנסות. עניין אותי, עד עתה, היום שלאחר היקיצה. הגעתי לימים הרבה פחות מעניינים. המוגבלויות הפיזיות מצמצמות את האופקים. והזיכרון הצולע מצמצם את החשיבה.



בימים אני יוצא עם ההליכון של חנה לטייל בשמש ומנהל מונולוגים ארוכים איתה, כשאני יושב על המרפסת לספוג שמש ותכלת. אני מרגיש את מצחה צמוד אל מצחי. הכתיבה הפכה אצלי לצורך יומיומי כמו אכילה, וגם להרגל שבלעדיו חסר לי משהו. רק לא לאבד את תאבון הכתיבה.



במקביל לחגיגות הקיבוץ, הציעו לי לערוך ערב חגיגי לרגל צאתו לאור של ספרי האחרון “מכתבים לחנה", שבו תסוכם כל היצירה שלי. השאלה הפתוחה עדיין היא אם להזמין אישיות מבחוץ או שזה יהיה ערב “פנימי בהחלט". הרעיון נראה לי יפה. נראה מה ילד יום. אני מתלבט ודוחה שוב ושוב את ההחלטה אם ספרי הבא יהיה לקט מתוך כל מה שכתבתי, שאולי גם ייקרא “מבחר". אני מכין בשלבים את האפשרות הזאת, בלי להיות בטוח שהיא הדבר הנכון לעשותו.



בעודני מתלבט ומתחבט, האביב הגלילי התפרץ בעיצומו ובמלוא תפארתו. ריחות הפרחים השונים לאורך המדרכות משכרים, גם את היונים ואת הציפורים המגיבות בציוצים מרנינים. השמש מחממת ומזהירה מפני הבאות.



נה ואמנון בבגרותם
נה ואמנון בבגרותם



השנים שחלפו הותירו את חותמן לא רק על קיבוצי, אלא גם עלי. תופעה חדשה, מדאיגה, ממלאת את לילותי. מתוך שינה אני שומע צלצול טלפון. אני מרים, אבל אין תשובה. חשבתי לתומי שאולי מישהו מתנכל לי. זה חזר על עצמו עשרות פעמים. עד שבשבוע שעבר המטפלת הייתה בחדר השני כשישנתי את שנת הצהריים. שמעתי את הטלפון מצלצל והרמתי אותו, כועס על מי שצלצל. אז המטפלת אמרה לי: “לא היה שום צלצול". אז הבנתי שמשהו במוחי השתבש.



תופעה שנייה חיזקה את ההרגשה שהזקנה “בלבלה לי את המוח", פשוטו כמשמעו. מתוך שנת הצהריים שמעתי בבהירות את המטפלת אומרת לי: “עוד מעט באים לקרוא לך. קום מהר". קמתי, התלבשתי, ורק אז הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה שתיים ולא חמש, ושלא הייתה שום מטפלת והיא לא אמרה לי מילה. הכל מתרחש רק במוח העייף והמזדקן. אני מחכה לתגובתו של רופא.



אפרופו רופא, הוא אסר עלי ליפול. הלוואי ויכולתי להישמע לעצתו. אתמול שוב נפלתי בעת ניסיון להיכנס למכונית. המטפל הזמני עצר מעט את הנפילה, אבל המרפק שתת דם, והעצמות כאבו וכואבות פה ושם. כבר מזמן הצעתי לקרוא לשנות ה־80 וה־90 של מאריכי הימים “גיל הנפילה", כהמשך ל"גיל העמידה". אין שבוע שאינני שומע על נפילה ושבר עצמות של בני גילי באשר הם.


התחברתי אל ההליכון. כיסא הגלגלים עדיין מקופל, אבל עומד הכן. שיעמוד.



העיסוק בזמן שחלף מאז שקיבוצי קם על רגליו מעורר בי גם מחשבות לגבי ימינו אנו ולגבי העתיד. להפתעתי הגדולה, לאחר שכתבתי אין ספור ספרים על העבר, יש גם הווה מרענן ומעורר תיאבון לעוד קצת זקנה, על אף תלאותיה. כבר סיפרתי כאן בעבר על קשר אינטרנטי שהפך לנפשי ומתמשך עם אישה צעירה ערבייה מוסלמית סוּפית, שנולדה בערב הסעודית וכעת חיה בארצות הברית שם עשתה דוקטורט בספרות ערבית. היא מתעתדת לכתוב ספרים ובעיקר על העיר חלב, עיר נעוריה וחלומותיה. מכאן נוצר הקשר אלי והבקשה לשלוח לה סיפורים שלי על עיר ילדותי ההרוסה והמדממת. הקשר בינינו זורם ומהנה, כנראה בגלל הרוח הסוּפית ואהבת התרבות הערבית המשותפת לשנינו. היא, שעברה לחלב בעקבות סבה המופתי, ואני, בעקבות ילדותי המיותמת, המעשירה והמאושרת. יהדותי, חובקת העולם, אימצה עוד בתלמוד התורה את הקרבה הנפשית, לא רק אל התרבות העברית, על מגוון שורשיה, אלא גם אל תרבויות אחרות עשירות ומעשירות, כגון הערבית והצרפתית.



בשנות הלימודים בגימנסיה הרצליה התוודעתי לראשונה לזרם הסופי שפרץ אל מעבר לאסלאם והיטיב לפרש את הקוראן ואת תכלית האדם. מאוחר יותר שמעתי על הסופיות מפי ידידי, הסופר משפרעם מחמוד עבאסי, ומפי ידידתי התל־אביבית רחל גורדין, המכנסת בביתה שנים רבות חוג לשוחרי הסופיות. היא נוסעת מדי שנה לכנס בינלאומי של סופים בלונדון. קראתי בעיון את ספרה.



ההגדרה המקובלת של הסופיות היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה יותר מאשר על ההלכה הנוקשה. ידידתי החדשה, ששמה הבדוי נור, מספרת לי כך: I became an ardent enthusiast of Sufism. What I love about it is that it escapes institutionalization and liberates religion from tyrannies of religious law - which sometimes sounds arbitrary.



נור קוראת עכשיו את ספרי “מישל עזרא ספרא ובניו" וכמה מסיפורי חלב שלי, שהוציא לאור ד"ר מחמוד עבאסי, בתרגום מעולה לערבית. ואני, לעומת זאת, קורא ספר סופי באנגלית ששלחה לי, "The Conference "of the Birds, מאת פריד א־דין עטאר, איש המאה ה־12. הציפורים מופיעות הרבה בכתיבה שלי כבעלות הכנפיים שבצירוף “שורשים וכנפיים". למי שחי בקיבוץ פורח בגליל העליון, שירת הציפורים היא שירת חייו.



לא קל לקרוא שירה ערבית עתיקה בתרגום אנגלי, מה גם שרק אוזניך שומעות ועיניך צמאות לקרוא את הכתוב שנית ושלישית. לשווא. אך הציפורים של עטאר ושל נור שרות אותן השירות ואותה מוזיקה בדיוק כמו ציפורי מעיין ברוך וכמו העגורים והשקנאים המקשטים את שמינו בדרכם לארצות הקור.


במילים קצרות המחברות את ההתחלה עם ההמשך, אני יכול לסכם ולומר: אשרַי שלעת זקנה יש לי ציפורים בראש.