"רוח קלילה של ערב טופחת על הפנים. מסביב חשיכה מוחלטת. יש לדלג בזהירות על פני מהמורות ותעלות פתוחות. מגבוה שולחים מבט גאה עגורני–ענק דוממים. תערובת מוזרה של שלדי בתים ושל בתים גמורים.
“איכשהו יוצאים מסבך המכשולים ונעמדים פעורי פה מול מראה, שהוא כמו פאטה מורגנה במדבר. אור רב בוקע מאחד הבתים. פטפוט עליז של מסיבה. מוזיקת רקע. שירה בציבור בחצר. על שולחן תקרובת. נורות רבות מאירות את הנוכחים, מהוות ניגוד מדהים לעלטה שמסביב".
מה התרחיש הנרגש הזה? התעלומה מתפענחת בפסקה הבאה.
“יום שישי, כ"ט בתמוז תשל"ז, 15 ביולי 1977. עיר נחנכת, כמעט במחתרת. עומדים בלוח הזמנים ומוסרים לחלוצי העיר את מפתחות דירותיהם, אך עדיין אין חגיגה רשמית. קצרין ניעורה לחיים 15 קילומטר מהגבול עם סוריה. בלב הרמה קורם עור וגידים המרכז העירוני הראשון".
כך כתבתי בפתחה של כתבה שפרסמתי כעבור שבוע במוסף שישי של אחד העיתונים הגדולים במדינה. אז, לפני 40 שנה, הייתי איש התקשורת היחיד שסיקר בסוף אותו שבוע את התחלת האכלוס של מה שיועדה להיות “בירת הגולן".
בלי משים הפכתי לחלק מההיסטוריה של קצרין. בדצמבר 1999, כשחרב הפינוי התנופפה מעל היישוב בימי ממשלת ברק, חזרתי למקום, לצורך כתבה למוסף אחר. וכעת, הוזמנתי לסגור מעגל במפגש הנוסטלגי של חלוצי המקום, במלאת לו 40 שנה (פחות שבועיים).
מביטים מעבר לגבול
שוב בקצרין. שוב הגולן בכותרות. הפעם הנסיבות שונות לגמרי. הזליגות ממלחמת האזרחים שמעבר לגבול הסורי אין בהן כדי להפר את השקט הפסטורלי באזור (נכון לעכשיו). “קצרין הוא המקום הכי שקט והכי בטוח בארץ", מוכן לחתום סמי בר–לב, האב המייסד של קצרין ועד לפני ארבע שנים ראש המועצה המקומית. “אם שומעים אצלנו פיצוצים, זה משטח האש של צה"ל".
בקצרין אין מתעלמים מהמציאות. “אנחנו רואים מה קורה מעבר לגבול", אומר בר–לב. “למרות השקט שנשמר, זה בהחלט מטריד ומדאיג. מה יקרה בעתיד? אף אחד לא יודע. כעת, כשוודאי שסוריה לא תחזור להיות מה שהייתה, איראן היא הסכנה הכי גדולה ממזרח. נקווה שלא תתקרב יותר מדי".
בחזרה לכתבת 77'. נסעתי אז לקצרין עם מנחם הייט המנוח, ראש צוות ההקמה של היישוב מטעם משרד הבינוי והשיכון ומי שקודם לכן נטל חלק פעיל באכלוס נצרת עילית וכרמיאל. המעפיל, שעבר ילדות של שואה ברומניה, הוביל ברכבו המסחרי השכור את הציוד שנדרש למשרד צוות ההקמה. “כשעושים חלוציות, הבוס אינו בוחל בקטנות ועוסק גם בהובלות", כתבתי אז.
“קצרין ממוקמת במרכז הגולן", אני מעתיק משם. “בניגוד לצפון ולדרום הגולן, מרכז הרמה איננו מתאים לחקלאות בשל טיב קרקעותיו ומיעוט מימיו. מייעדים אותו בעיקר לתעשייה ולתיירות. בסך הכל יהיו בעיר החדשה שמונה שכונות מגורים, שיהיו בהן 20 אלף נפש".
והעובדות כיום? אומנם מדובר גם כעת בשמונה שכונות, אם כי בחלקן במיקום שונה בשל שטח האש דנן. “עיר"? רק בגדר חזון. אחרי 40 שנה חיים בקצרין 8,000 תושבים. נ.ב. אם אז ניתן היה לרכוש וילה בעלת ארבעה חדרים וארבעה כיווני אוויר ב–243 אלף ל"י, כולל הלוואה ממשלתית נדיבה, כיום מחיר וילה בקצרין נע בין 1.5 ל־2.5 מיליון שקל, בעוד על דירת שלושה חדרים משלמים 700 אלף שקל. זמנים אחרים.
תעשייה? יש. היא אומנם אינה מזהמת, כולל יקב, מחלבות, מפעל מים מינרליים, מבשלת בירה ועוד, אבל שוכנת במרחק בטוח של שלושה קילומטרים מהיישוב, כשבתווך פארק קצרין העתיקה.
תיירות? עוד מעט יניחו אבן פינה למלון הראשון. יש צימרים כהכנסת משנה. כך אני לן בצימר של ציונה (אמנית ומטפלת אלטרנטיבית) ויואב צור (מפעיל חוות טורבינות הרוח, המייצרות חלק ניכר מהחשמל בגולן; יש קבלות ולא מדובר ב"לופט געשעפטען").
אני מתחבר לאווירה של אז: “היום, כאמור, יום שישי הקצר, אך התנועה במקום בעיצומה. ארבעה קבלנים מעסיקים פועלים בהקמת הבתים. עובדי מע"צ מזפתים את הכביש הראשון בקצרין. בתים מתחברים לרשת החשמל, למים ולגז. הכל כמו כוורת רוחשת.
“צפירה מהדהדת ממכונית מסחרית. בחזיתה שלט - ‘קצרין עיר חדשה בגולן'. מעליה מתנוסס דגל הלאום. בתוכה מיכאל פרידמן (42), תעשיין קרמיקה מעפולה ובפיו הבטחה מחייבת: ‘עוד מעט אלך לתלות את הדגל על גג הבית שלי. בשבילי לעבור הנה זה כמו לחגוג את חג העצמאות. אני מרגיש כאילו יצאתי מעבדות לחירות'.
“'בקצרין אוכל להזיז דברים, לא להרגיש כבורג קטן כמו בעיר הישנה', פרידמן, יוצא הסיירת, הרהר בקול ובאמצע העברת מיטלטליו התנהל טקס צנוע. רבקה יעקבי, נציגת ‘שיכון ופיתוח', שעסקה באכלוס קצרין, קידמה על רקע רעש מחריש אוזניים של טרקטורים את פניהם של הפרידמנים בחלה ומלח".
המשוגע של המקום
סיפורו העגום של פרידמן מעיד על כך שלא הכל ורוד ביישוב שכה אהב. “כבר 22 שנה מוציאים לנו את הנשמה", קבל בראיון של 99'. “זמן קצר לאחר הגיענו למקום נחת עלינו לפתע סיפור קמפ דיוויד. מהרגע שבגין החליט להחזיר את סיני, אנחנו כל הזמן על הכוונת. כל פוליטיקאי שרצה להיכנס לתקשורת, תמיד היה לו מה להגיד על רמת הגולן. הוא מוכן למכור את הרמה תמורת כותרת בעיתון".
אז, בימי הערפל של ברק, הבטיח פרידמן להישאר בקצרין עד הסוף, “אם כי לא אלחם פיזית נגד פינוי", והאיש שלחם במלחמות ישראל לא שלל ירידה מהארץ. בשל יבוא מתחרה, מפעלו העמיס חובות כבדים על כתפיו. הוא נאלץ עקב כך למכור את ביתו, הבית הראשון שאוכלס בקצרין, ולעבור לדירת שיכון.
כשהתבקש לסכם את תקופת קצרין שלו, אמר בנימה מפוכחת: “ברור שכלכלית עשיתי טעות איומה, טעות נוראה. אבל מבחינת איכות חיים, אין כמקום הזה לגידול ילדים".
בחג ה–40 לקצרין, בחמישי האחרון, בלט מאוד חסרונו של פרידמן. לפני שבועות אחדים נפטר ממחלה, וממשפחתו, כולל בנו גיל, הילד הראשון של קצרין, לא נותר איש במקום.
בסיפורו של פרידמן נוגע בעקיפין סיפור אחר לגמרי. במרכז כתבת 77' בלט צילום שצילמתי ובו נראו בני זוג ושלושת ילדיהם על רקע הבתים הנבנים. “השכנים שלנו אומרים שהשתחרר לנו בורג", אמרו אסתר ורפי דיין מקריית שמונה. רפי, בן ה–42 דאז, נהג בקואופרטיב הגליל העליון, ליווה את הקמת קצרין מראשיתה, כמי שהוביל אליה רבים מהכלים הכבדים.
כך סיפר פרידמן ב–99': “עד היום אין לי מושג מה קרה עם רפי. יום אחד מצאו קרוב לבית שלי את הגופה שלו. איש מאיתנו לא יודע את הסיבה והאם ומדוע שם קץ לחייו. אסתר והילדים עזבו תוך זמן קצר".
“גם זה קרה אצלנו", מעיר בר–לב. כך כתבתי עליו בכתבת 77': “בן 34. יליד עיראק. גדל בחיפה, שם היה חניך הנוער העובד והלומד. לאחר התיכון והצבא שימש כמנהל חשבונות אפור בבנק. לדבריו, מלחמת ששת הימים פקחה את עיניו. הוא הצטרף לקיבוץ מרום גולן, אך לא מצא את מקומו במסגרת הקיבוצית. אגב כך החל לעבוד באגף העתיקות ועבר עם רמונה, רעייתו הצעירה, אל קוניטרה, העיר הסורית השוממה. הם היו שם משפחה אזרחית יחידה עד שפרצה מלחמת יום כיפור ואילצה אותם לעבור זמנית לראש פינה. השניים הבטיחו לעצמם לחזור לגור בגולן".
כעת מתברר מי סייע להם למלא את ההבטחה. “אני הבאתי את סמי לסיפור של קצרין", מצהיר יהודה הראל, בעבר יו"ר ועד יישובי הגולן, במהלך שיחה שעה קלה לפני חגיגות ה–40. “כשהממשלה קיבלה החלטה על הקמת עיר בגולן נזכרתי בסמי וברמונה, שהיו זמן קצר אצלנו, במרום גולן. כשבאתי אליהם עם העניין סמי נרתם מיד".
בר–לב: “לקחתי על עצמי את העניין באופן זמני, והזמני נמשך עד 2013. כשהתחלתי לארגן את הגרעין הראשוני, לא היו לי שום אמצעים לכך. יהודה השיג מימון למודעה בעיתון, שקראה לחברים להצטרף לגרעין. ארגנתי את החבר'ה שבאו להתיישב ולא נתתי לממשלה להרפות מההחלטה שלה. הייתי המשוגע של המקום הזה".
איפה הילדים?
הדבר לא היה פשוט. מכתבת טלוויזיה משנות ה–70 של יורם המזרחי, מי שכונה “השריף של הגליל", אפשר היה ללמוד שקצרין קמה חרף חוסר התלהבותו של שר הבינוי והשיכון דאז אברהם עופר (לפני שתקע לעצמו כדור בראש) וחרף ניסיונות מצד ערי הגליל לתקוע מקלות בגלגלים מחשש לתחרות. בכתבה של המזרחי נשמע קאובוי מזוקן תומך באנשי קצרין. זה היה שמעון כהנר, הוא קצ'ה מה–101. “היה אז ויכוח היכן למקם את היישוב", הוא מספר, “ואני עודדתי אותם לבחור מקום שבו יוכלו להתרחב ולהיות עיר".
“עיר?", מגחך הראל. “זאת הייתה טעות לקרוא לקצרין בירת הגולן, או עיר הגולן. בחוכמה שלאחר מעשה נראה לי שראוי היה לקרוא לה מושבה. אם 8,000 תושבים במושבה זו הצלחה עצומה, לגבי עיר, ישר שואלים - ‘מה, רק 8,000?'. חוץ מזה, אנשים שבאים מהמרכז לגולן, בורחים מהעיר ולא מחפשים עיר אחרת".
“בהחלט רצינו עיר וקצרין עוד תהיה עיר", בר–לב נותר נאמן לייעוד של יישוב טיפוחיו. ומדוע עיר? “כי המטרה בהקמת קצרין הייתה אכלוס גדול ומשמעותי של הגולן בזמן שפחדנו שמא האזור יוחזר למחרת בבוקר".
ובמשפחת בר–לב? עיר או לא עיר, כך או כך גור וגלעד, שני בניהם של רמונה וסמי, אינם מתגוררים כעת בקצרין.
בחזרה לכתבת 77'. “מנחם, רחב הגרם, בן 32, יליד סין, היה שבע שנים טכנאי אלקטרוניקה בתעשייה האווירית וגר במרכז הארץ עד שנמאס לו מהכל", אני כותב שם על מנחם אסיף החייכן. “שם חם, צפוף ומחניק. סכנה לתת לילדים להתקרב לכביש. כאן זה גן עדן בשבילם. בערב נושבת רוח קרירה ויש שקט פסטורלי".
כרבים אחרים, התוודע לקצרין באמצעות מודעה בעיתון ומשך אחריו את חברו לעבודה מוטי עופר. זה היסס וכמוהו גם ציפי, רעייתו דאז של אסיף. רותי של מוטי דווקא התלהבה. מסע השכנוע שלה ושל אסיף הביא את שתי המשפחות לקצרין, שבה זכו במכרז להקמת הכלבו הראשון במקום.
כך דיווחתי על קשיי הבראשית שלהם: “בעל הבית מעוניין לערוך לי פגישת היכרות עם העסק. כדי להגיע אליו יש לעבור מסלול מכשולים. אכן, האכלוס החל, אך השטח עדיין לא יושר. כדי להביא מקרר גדול לכלבו, על השותפים להזמין שופל ענק שיפלס להם דרך. הכלבו מרווח מאוד, כ–280 מ"ר, רק שאין בו חלונות, שקעי חשמל. גם אין חיבור לרשת החשמל והמים. באין ברירה נדחסת כל הסחורה לחדר צדדי".
הכלבו, שלמעשה איננו כה מרווח, לא הצליח לפרנס את שתי המשפחות. דרכיהם של השותפים נפרדו, ואצל אסיף אף פורקה החבילה. ציפי, שעבדה במועצת הפועלים, עזבה לפני 20 שנה לנס ציונה. “בלי רכב לא היה לי מה לחפש בגולן", היא מסבירה. מנחם, בעלה לשעבר, נישא זה מכבר בשנית. גם לאילנה אשתו, עובדת המועצה המקומית, אלה נישואים שניים. יש להם בן משותף, נעם שמו.
התופעה של משפחות שעברו פירוק והרכבה מחדש אינה נדירה במקום. יש המסבירים זאת בכך שזוגות שלא היו בטוחים בנישואיהם ניסו לתקן אותם בקצרין, דבר שלא צלח בקהילה לא גדולה ומרוחקת ממרכז הארץ. במנחם ובאילנה ניכר שהתיקון הצליח להם. אסיף, בחור אופטימי מטבעו, שעבד שנים רבות ביקבי רמת הגולן, קשור בעבותות של אהבה לקצרין, “אבל חסרה לי החברותא שהייתה כאן בהתחלה".
לעומת משפחת אסיף, הנישואים במשפחת עופר נשמרו. כשתמה הרפתקת הכלבו, הם עזבו לפתח תקווה ב–81', לאחר שמוטי מצא תעסוקה במפעל אלישרא. “עזבנו כשלרותי נמאס שהייתי מגיע הביתה רק לסופי שבוע", הוא מעיר. “אפשר לומר שיצאנו מקצרין כגנבים בלילה. זה היה כל כך לא נעים לנו, עד שלא הודענו על העזיבה לאיש מחברי הגרעין שלנו".
מבחינת רותי עופר העזיבה הייתה אילוץ. “השמחה שלנו בחגיגות ה–40 לקצרין לא הייתה שלמה", מעידה עופר, שעבדה שנים רבות כמורה לחינוך מיוחד. “האירוע הזה עשה לנו צביטה בלב. אנחנו מאוד קשורים למקום, שאותו אנחנו מחשיבים כבייבי שלנו. זהו, נגמר, אבל לא לחלוטין. האח של מוטי, שלום בלייר, מי שהיה מנכ"ל יקבי הגולן, כשעזב עם אשתו את קיבוץ אלרום הם עברו לקצרין. יש לנו לאן לבוא".
לפתוח דף חדש
בכתבת 77' נראות שתי ילדות חמודות משחקות בערימת חול למרגלות דחפור אימתני. אלה הן גלית ומיכל, בנותיהם של רותי ומוטי. “כשעברנו לפתח תקווה היה ברוגז גדול עלינו מצדן", מציינת רותי.
הברוגז שלהן נמוג מזמן. גלית היא עורכת דין בתל אביב, ומיכל היא מדריכה שיקומית, שאינה מפסיקה להתגעגע לקצרין, “שם הייתה לי ילדות כיפית ומקסימה". “תמיד ניסיתי להיות קרובה ככל שאפשר למקום", היא מספרת. “לכן למדתי שנתיים בתל חי. ב–2012 אפילו גרתי שנה בקצרין, אבל בלי רכב ובלי אפשרויות תעסוקה נאלצתי לוותר ולחזור בצער למרכז".
כמו הזוג עופר, גם אורה וראובן יאירי נשארו יחד באהבה רבה אבל מחוץ לקצרין, שאותה עזבו ב–2005. לאחר שאורה ניהלה את בית הספר בקצרין, היא ניהלה את בית הספר האזורי בכפר בלום ו"זה היה נהדר". ראובן, שהיה בצוות ההקמה של קצרין, עבד לאחר מכן שנים כקניין בכפר הנופש כינר. “כלכלית היינו מסודרים במאה אחוז", היא מספרת. “אם לא כן, היינו חוזרים קודם לכן לחיפה בעקבות הילדים".
כן, הילדים. יריב, יובל ויערה, שלושת היו"דים של בני הזוג יאירי, למדו בחיפה, מצאו בה מקומות עבודה מבוססים ומשכו את ההורים אחריהם. “לעומת אחרים, שחבל להם לוותר על הווילה בקצרין, מאיתנו נחסכה ההתלבטות הזאת", היא מעירה. “למזלנו, לפני בואנו לגולן השכרנו את הדירה שלנו על הכרמל ולא מכרנו אותה. היה לאן לחזור".
ליאירי יש השגות לגבי מה שעובר על המקום, האהוב עליה גם כיום. “זאת עובדה שהיו עזיבות לא מעטות בקצרין", היא מציגה עובדה. “אם מספר התושבים לא עולה כצפוי, סימן שהמקום לא ממריא ואני לא בטוחה שכעת מגיעה לקצרין רק אוכלוסייה איכותית. הבט איך שאריאל, שהוקמה שנה אחרינו, עברה אותנו בהרבה במספר תושביה. כנראה הריחוק משפיע".
הריחוק לא הרתיע את רינה וברוך דגני להיות ב–77' “קשישי" הגרעין המייסד. “את קצרין גילינו בטיול לרמה", משחזרת דגני. “באתר קצרין העתיקה נתקלנו בסמי בר־לב, שתוך כדי הסבר על העתיקות סיפר על החלום שלו להקים עיר בקצרין. הוא חילק למטיילים טופס עם פרטים איך להצטרף לגרעין. עלינו דילג. כנראה נראינו לו מבוגרים מדי (היא הייתה אז בת 47 והוא מבוגר ממנה בכ–15 שנה - יב"א). ‘מה לכם ולזה?', הוא שאל אותנו.
“לא ויתרנו ואמרתי לו שאם חסרים טפסים, יקבל כמה שירצה מבית הדפוס של בעלי", מוסיפה דגני. “רצינו לפתוח דף חדש. לא שהיה לנו רע בחיפה. דווקא היה לנו שם טוב מאוד מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. אבל באיזשהו מקום הייתה לנו הרגשה של דריכה במקום לאחר שהשגנו כל מה שרצינו".
דגני, לוחם בלח"י בעבר, שנפטר לפני שנים אחדות, פתח בקצרין את בית הדפוס הראשון. זוגתו, שהייתה אחות בבית חולים בחיפה ושנים קודם לכן נפצעה במלחמת העצמאות בעת מילוי תפקידה כחובשת, פתחה במעונם את המרפאה הראשונה תוך שיתוף פעולה עם רופאים צבאיים ששירתו ברמה. “הייתי כאן האחות, החובשת, המיילדת, מה שצריך היה", היא מציינת. “כשמטיילים בגולן נפצעו, הביאו אותם אלי".
נורית מאירוביץ' לבית אורבך הבטיחה לפני 40 שנה לפתוח גלריה ראשונה בקצרין וממשיכה להבטיח. היא, שניהלה שלוש מרפאות של קופת חולים לאומית בגולן ויצאה לגמלאות על מנת להתרכז ב"מה שאני באמת אוהבת - אמנות", אינה מוותרת. “'אתם מחכים שאלך עם מקל, או שאולי ייקרא רחוב על שמי כדי לפתוח גלריה?', שאלתי את ראש המועצה", היא מספרת.
אני, אורח לרגע, מעיר לה שקרוב לוודאי שחלום הגלריה שלה יתגשם לפני שיחליטו לקרוא רחוב על שמה. זאת מאחר שבר–לב השכיל להעביר לפני שנים החלטה שלפיה בקצרין (בדומה לערד) אין קוראים רחובות על שם אנשים, למעט רחוב צדדי הנקרא על שם לורנס אוליפנט, הבריטי חובב ארץ ישראל.
אחורה פנה
מאירוביץ' עברה תהפוכות אישיות בקצרין. כשהגיעה למקום הייתה נשואה לאריה הר–אבן, איש צבא קבע משוחרר שפתח סוכנות ביטוח ובמסיבת הספתח אצל פרידמן הופיע כקוסם. הם התגרשו לפני זמן רב והוא עבר למרכז. “העניינים בינינו לא עבדו כפי שצריך", מעירה מאירוביץ', שגם התגרשה בקצרין מבעלה השני, עורך דין שהיה צעיר ממנה בשנים אחדות. שניהם נפטרו בטרם עת.
“אולי לא הייתי טובה בבחירת בעלים אבל היטבתי לבחור את קצרין", היא אומרת ומצהירה שהגיעה לגולן מתוך אידיאליזם. “אני חולה על קצרין ולא אחליף אותו בשום מקום אחר. כציירת, אני מוקפת בנופים מכל צד ואני בכלל לא רוצה לחשוב שתהיה נסיגה".
מאירוביץ' שומרת על המורל ואף משחקת בתיאטרון הקהילתי המקומי, שבקרוב יעלה את הקומדיה האיטלקית “קוויאר ועדשים". מי כמוה יודעת שהחיים אינם הצגה. עובדה, ארבעת ילדיה, שניים מכל בעל, שאליהם היא קשורה מאוד, אינם מתגוררים בקצרין. “מכולם נשארתי כאן רק עם החתולה שלי אריקה ואין מצב שאזוז מהמקום", היא אומרת.
יפה זוננשיין, קלינאית תקשורת שיצאה לגמלאות, חיה את הלבד בקצרין. רווקה. אני זוכר אותה מגיעה ב–15 ביולי 77' לקצרין במשאית עמוסה בציוד שלה. “היא, המכוונת את הנהג לדרך שלה הורגלה באחרונה, משמיעה קריאת הפתעה", כתבתי עליה. “תלולית חוסמת את הדרך. יש לעשות ‘אחורה פנה' ולפנות לדרך עוקפת. ככה זה כשבעיר נבנית תנאי הקרקע משתנים מיום ליום".
לדבריה, שמה עין על הגולן כבר ב–67'. “כשהייתי אז מורה חיילת, שעסקה בטבריה בביעור הבערות, ראיתי משם את הקרבות על הרמה כמו על מסך", היא מעידה. “המראה המאיים הזה נתן בי את אותותיו. חשבתי שיש לעשות הכל כדי שזה לא יקרה שוב. כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה והתבקשתי לכתוב
היכן אהיה בעוד עשר שנים, כתבתי - ‘בעיר ברמת הגולן'. זה התגשם בול כעבור עשור".
לדבריה, כגמלאית יש ביכולתה להתמסר ביתר שאת לתחביב שלה מאז ילדותה - צילום. בימים אלה היא מציגה בבית התרבות המקומי תערוכה מצילומיה לצד תערוכת ציורים של מאירוביץ'. זוננשיין מצלמת ומנציחה את התפתחות קצרין. “זה אותו יישוב שאליו הגעתי ב–77'", היא מעירה, “אבל ככל שגדל, כן נעלמו האינטימיות שבהתחלה וההתלהבות שהתלוותה להקמה".
יפה אינה הצלמת היחידה כאן. בקצרין יש תודעת תיעוד מפותחת. בכניסה ליישוב שוכן ארכיון הגולן, המקיף והמשוכלל, כשבקומה מעליו פועל המכון לחקר הגולן, הנושא את שמו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ונתמך על ידי משרד המדע. “כל מה שנוגע לקצרין וליישובי הגולן מתועד כאן", מוכנה לחתום טובה מנדל, מנהלת הארכיון ותושבת הגולן מאז 69'.
בארכיון מתויקת אחר כבוד כתבת הבראשית שלי על סוף השבוע הראשון בקצרין. אני מעיף מבט על דברי בנוגע למסיבת חנוכת הבית אצל פרידמן בחצר ומחייך. “שואגים 'כיפאק היי' לכל הראשונים", כתוב שם. “מרכלים על פלוני, שבא עם צוות ניקוי לדירתו ומצא שעדיין אין בה אריחים. שניים מהחבר'ה עורכים תחרות בפתיחת בקבוקי שמפניה ושרים את ‘קסם על ים כנרת'.
“מגיע אורח, יהודה הראל, ותיק מרום גולן. הוא משיק כוס לחיים ועומד על משמעות חנוכת קצרין בדיוק במלאת עשור לקיבוצו. הראל מזמין את החבר'ה לטבול בשבת בבריכה של קיבוצו ומוסיף בהומור - ‘תביאו טוריות ותיקחו מאיתנו דשא'".
הקול הרוסי
“קליטת העלייה מרוסיה הייתה מאוד חשובה לנו בקצרין", מצהיר סמי בר–לב. “חיכינו להם בנתב"ג עם שלטים שקראו להם לבוא אלינו. קלטנו אותם ממש בחיבוק גדול. כשהקמתי רשימה לבחירות דימי היה אחד המועמדים".
דימי הוא דמיטרי אפרצב (48), איש מפלגת ישראל ביתנו, מ–2013 יורשו של בר–לב כראש המועצה המקומית קצרין. עלה ב–91', בגיל 22, מליטא. מי שהחל בקצרין כמדריך טיולים בחברה להגנת הטבע וכמורה לביולוגיה בתיכון, בוגר אוניברסיטת תל אביב, פרש מתפקידו כמנכ"ל משרד הקליטה כדי לקבל לידיו את המושכות במקום מגוריו.
“קצרין היא בשבילי קודם כל הבית, שבו התגשמה לגבי ארץ ישראל", מצהיר אפרצב. “בתור מי שחושב את עצמו קצת כאידיאליסט, הייתה לי תחושה שצריך לקום ולהרים את הדגל, כלומר לקחת את החזון של סמי - להביא את היישוב למצב של המראה ולהכפיל את מספר התושבים. לשם כך יש כאן מקורות תעסוקה איכותיים, חינוך ברמה מאוד גבוהה, שירותים מוניציפליים מעולים ובעיקר חיי קהילה. יש פה סביון לפרולטריון".
“עוד בעשור הזה נגיע ל–20 אלף תושבים", מבטיח אפרצב בחגיגת ה–40 לקצרין. “הלב כמעט יוצא לי החוצה מרוב התרגשות להיות איתכם, הוותיקים - אלה שנותרו במקום כל השנים ואלה שעברו למקומות אחרים. הכל קורה הודות ליסודות שהנחתם באדמת הבזלת לפני 40 שנה".
ביציאה ממשרדו מתנוססת הססמה שאימץ - “הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא אותו".
הצלקת
השקט בקצרין הופר פעם אחת, ב–6 בדצמבר 2006, היום שבו נרצחה תאיר ראדה בת ה–13 וחצי. “מה שקרה הוא עבורנו טרגדיה שאותה אנחנו חיים יום–יום", אומר ראש המועצה אפרצב. “זה הביא אותנו לעשיית חשבון נפש. בית הספר נופי גולן הפך למבצר. וכשנדלק ביישוב הניצוץ הכי קטן של אלימות, אנחנו בהיסטריה טוטאלית. ליישוב נגרם פצע שלא יירפא במהרה".
“כל ניסיון למשפט חוזר של רומן זדורוב, כל תיאוריה של קונספירציה, גורמים אצלנו טלטלה", הוא מוסיף. “אבל אנחנו יישוב חזק, שלא יתמוטט כל כך מהר".