"רק הרמתי מהרצפה": הסטודנטית שלקחה חפצים מאושוויץ בראיון בלעדי

"האמת היא שזה קרה תוך כדי תנועה", מספרת רותם בידס בראיון בלעדי ל"מעריב המגזין". אתמול עוררה בידס סערה ציבורית לאחר הפרסום שלפיו היא לקחה בשנים האחרונות פריטים שונים מאתר ההנצחה באושוויץ־בירקנאו ללא היתר והביאה אותם עמה לישראל. הפריטים הללו היו אמורים להיות מוצגים בסוף החודש בתערוכת הסיום של בידס במסגרת לימודיה בפקולטה לאמנויות במכללת בית ברל.

אלא שבמסגרת הסערה מיהרה המכללה להוציא הודעה המגנה את התערוכה והכריזה כי לא רק שזו לא תועלה, אלא שבידס תזומן לבירור משמעתי. "מהלך זה מצביע על חוסר רגישות ציבורית ואי־הבנה של המשמעות הפלילית שלו", טענה הנהלת המכללה בהודעה שהוציאה.

לבידס, שעד עכשיו נמנעה מלדבר, חשוב להציג גם את הצד שלה. "לא גנבתי, אלא הרמתי מהרצפה", היא מבהירה כעת. "אפשר להגיד שזה נבע גם מדחפים רגעיים כאלה, של לחשוב על רעיון. ביצוע הפעולה של הלקיחה זה פחות העניין. העניין הוא לקחת את האובייקט משם, והמניפולציה שקורית עליו כשיודעים שהוא משם".

מה מתיר לך לקחת בלי רשות חפצים מתוך אושוויץ?

"אלה דברים שהיו על הרצפה, כביכול חסרי חשיבות כשלעצמם. אבן זו רק אבן. אלה לא דברים שנלקחו מהמוזיאון, זה נלקח מהשטח הפתוח. לגנוב ממוזיאון זה לא משהו שאני מתכננת לעשות אי פעם. לא גנבתי מתצוגה. טוענים שאני מבזה, שאני צריכה להיכנס לכלא, ועוד כל מיני דברים מחממי לב. אני לא מגיבה".

בכל זאת, זה לא ביזוי בעינייך?

"זו לא הכוונה שלי. אני רוצה להעלות את החפצים האלה על במה ואני רוצה לחדש את השיחה עליהם: מה זה הזיכרון של השואה, מה יש לנו סביב הנושא הזה".

אז תיצרי רפליקות. למה לקחת את הדברים המקוריים?

"מאבני הבניין האלה נוצרה המשרפה או נוצרו צריפים. זה הניסיון שלי להגיע הכי קרוב לנושא הזה שאי אפשר לתאר באמת, שתמיד מצויר בקושי רב. זה נושא שקשה לדבר עליו, והדבר שלהרגשתי היה הכי קרוב שיכולתי לעשות כדי לגעת בזה".

מטען הכאב

התערוכה של בידס (27), סטודנטית לאמנות בשנתה האחרונה ללימודים ודור שלישי לניצולי שואה, נועדה להיות למעשה פרויקט הסיום שלה והייתה אמורה להיות פשוטה למדי: חדר אחד, ובו שולחן פשוט מכוסה מפת עור, ועליה חפצים ש"לקחה", כלשונה, במהלך ששת ביקוריה במחנה ההשמדה הגרמני, זה שהפך סמל לכלל מחנות השואה. לדבריה של בידס, היא לא ניסתה לזעזע או ליצור פרובוקציה, כפי שטענו נגדה, אלא רק שיחה.

"אושוויץ הפך להיות השואה", בידס מסבירה. "הרבה פעמים כשמדברים על השואה, אז אושוויץ זה הדבר שעולה מיד, אבל אני חושבת שיש עוד מחנות שלא מקבלים את הזרקור, מה שנקרא. זה מה שאני מנסה להגיד פה. קרו גם שם דברים מזעזעים מבחינת התייחסות לחיי אדם, אז זה מרכז ההתעניינות שלי: איך תקופה ותרבות יכולים לשנות את המוסר? ואם אני נשאלת איך זה היום אצלנו במדינה, אז זה קשור לכל מיני מנגנונים של שלטון שמאפשרים למצב כזה לקרות. אני מדברת על הנוער של היום. מבחינתם, אושוויץ הוא השואה.

סבא שלי היה באושוויץ, ואיכשהו יצא שכל הסבים והסבתות שלי לקחו חלק במלחמה. סבא בצבא האדום ועוד סבתא שהייתה בגטו קלוגה בליטא, ועוד סבתא שהסתתרה בבולגריה בזמן המלחמה. אבל רק את אושוויץ זוכרים".

בין החפצים שבידס לקחה מאתר ההנצחה ישנם אבן חסרת ייחוד, שבר זכוכית, אדמה בשקית, מעט מים, בורג חלוד ואפר של כלי מטבח שרופים. ההקשר הוא שטוען אותם במשמעות: המים, למשל, נלקחו מאגם שנאמר עליו כי הגרמנים נהגו להשליך למימיו אפר של גופות יהודים, והלבנה נלקחה ממבנה של אחת המשרפות במחנה. "מאחר שזו אבן, עניין אותי המקום הזה שהיא תופסת. משום שיודעים שהיא מאושוויץ, ממשרפה בעצם, פתאום יש לה מטען. זה מה שעניין אותי בדבר הזה כי זה הדבר עצמו, הקונקרטי, זה לא דימוי של זה. זה פשוט הדבר עצמו".

לטענתה של בידס, היא לקחה מהשטח הפתוח שבאושוויץ־בירקנאו גם כף, אך זו אבדה. את מקומה תפסה בתערוכה כף שרכשה בקרקוב. כדי לחדד את העובדה שלקחה חפצים ללא אישור, לקחה בידס גם שלט חדש שהוצב באושוויץ־בירקנאו ומכריז כי אסור לקחת דבר מתוכו. "את השלט לקחתי כי זה נראה לי באמת עניין של חוש הומור", היא צוחקת. "במקרה של הדברים האחרים קשה לי להסביר את הדחף של לקחת, אבל זה חלק מהמחקר שאני עושה בנוגע לזיכרון, שלי או שיש לאנשים.

יש בזה עניין רגשי. זה שסבא שלי היה באושוויץ - זה לא מה שגורם לי להגיד: 'אה, אז מותר לי לקחת'. נראה לי שזו ההתעסקות שלי בזיכרון - ההתייחסות שלנו כבני אדם לדברים עצמם, לקונוטציה ולדנוטציה של הדבר. דווקא באושוויץ, במקום של הריק הגדול הזה, אפשר להבין לעומק את מה שהתחולל בשואה. מצד אחד, במקום הזה נרצחו כל כך הרבה בני אדם, ומצד שני, רואים איזה צבע יש שם. כאילו שכל הדברים הנוראיים האלה קרו בטבע נורא יפה. רואים שם את היופי הנשגב של הטבע אל מול ההרס".

במסגרת המיצג שהכינה לתערוכה, בידס עטפה את החפצים בצינורית דם שמחוברת לווריד האמיתי שלה כדי להמחיש שפה הכל אמיתי ואותנטי. "זה הדם שלי, זה אני, אני מנסה להכניס את עצמי לזה. אני רוצה לשאול שאלות כאלה ואחרות על דברים שקשורים לאסתטיקה ולתוכן של דברים. לראות דם בצינור יכול להיות יפה ואסתטי, אבל להבין שזה דם יכול להיות טיפה מחלחל. בגלל זה אני גם מקיזה דם. כל פעם אומרים לי: 'תשתמשי בנוזל אדום,

תשתמשי בנוזל אדום', אבל עקרונית אני לא יכולה לעשות את זה".

את מבינה את אלה שנפגעים מזה שלקחת דברים מאושוויץ?

"ברור לי, זה נושא כל כך נפיץ. אני לא מנסה לפגוע באף אחד, אבל בסוף, מה שונה האבן שלקחתי משם מאבן שאקח במדרשה שבה אני לומדת? אבן זו אבן. אבל פתאום לתת לה את המשקל הזה, על זה בדיוק אני רוצה לדבר, על איך הדברים מקבלים משמעות כל כך חזקה כשזו אבן משם. מותחים עלי ביקורת כי לקחתי אבן או חול, אבל הרי כשהיה מדובר בחיי אדם, אז השתמשו במספרים. כשמדברים על השואה, זוכרים רק 6 מיליון, את הפרגמנטים ולא את הדבר עצמו. על זה אני מדברת".

למשפחה שלך זה הפריע?

"לא חזרתי הביתה ואמרתי: 'היי אמא ואבא, תראו מה לקחתי מאושוויץ'. רק לפני כמה ימים סיפרתי להם. ההורים שלי יודעים שאני עושה את הדברים מתוך רגישות, מתוך כבוד ולא מתוך ביזוי של הנושא, אז נראה לי שהם כמובן תומכים בי. יכול להיות שזה קשה להם".

קשר שתיקה

המתנגדים למעשיה של בידס טענו ש"כפי שבשם החוק נרצחו מיליוני בני אדם, כך עשתה דין לעצמה ולקחה חפצים". אלא שבידס אומרת כעת ל"מעריב המגזין" שהסיבה למעשיה היא מורכבת יותר. "תקרא לזה חומרי הגלם שלי", היא טוענת. "אם צייר משתמש בצבע, אז אני משתמשת בדבר הזה. הדבר הראשון שמעניין אותי במעשה של הלקיחה זה המטען שקיים לאובייקטים האלה, המטען עצמו והמטען הקונוטטיבי שלו אל מול הדבר שאין לו מטען".

ייתכן שהעניין של בידס בזוועות השואה נובע מכך שאף שהורי הוריה הרגישו את אימי מלחמת העולם השנייה על בשרם, בבית לא דיברו על כך כלל עד שלב מאוחר מאוד. "עד שלא נסעתי לאושוויץ בכלל לא ידעתי שסבא שלי היה שם", בידס אומרת. "אמא שלי לא דיברה אף פעם עם אבא שלה על זה. היה קשר שתיקה. נראה לי שהוא דיבר על זה עם אבא שלי קצת, אולי עם בת דודה שלו שהייתה באושוויץ. היא סיפרה לי מה קרה לסבא שלי בזמן המלחמה. הדרך שלי לגלות על העבר וההיסטוריה שלי הייתה מאוד עקיפה".

הפעם הראשונה שבה בידס ביקרה באושוויץ הייתה לפני שלוש שנים, "כחלק מתנועת הנוער של הנוער העובד והלומד", לדבריה. "הפעם השנייה שהגעתי לשם הייתה במסגרת סמינר קיץ של מוזיאון יהודי פולין", היא מספרת. "החלטנו, קבוצה של פולנים, גרמנים וישראלים, ללכת לאושוויץ ביחד".

מאז ביקרה במקום ארבע פעמים נוספות. בכל פעם כזו, הבריחה לתוך התיק שלה משהו קטן אחר. תערוכת סיום עוד לא הייתה במחשבה אז, רק דחף לא ברור, אולי בשל קשר השתיקה ההוא. "אני מניחה שיש דברים שבת דודה של סבא שלי לא אמרה לי", היא אומרת. "שאלתי אותה גם על הסיפור שלה, ובכל פעם כשניסיתי לשאול היא אמרה: 'אלה סיפורי אלף לילה ולילה'. יש קושי לדבר על זה, זו טראומה של להיות קרוב למוות כל הזמן".

באופן אירוני, התערוכה שאמורה הייתה לגרום לאנשים לדבר על השואה - מעודדת עכשיו שיח אחר לגמרי. "אני מקבלת תגובות חריפות", בידס אומרת. "לא רק שזה לא נעים, זה כאילו חוטא למטרה שלי. אומרים לי: תראו מה היא מנסה לעשות בגיחוך, מנסה להגיד שזו אמנות, וזה מפספס את כל הכוונה. אני יודעת שזה נושא קשה, אבל אם זה לא ייגע בנושא הזה, אז מה כן ייגע?"