לשקף או לא לשקף? זו השאלה. בימים האחרונים סוגיית גלאי המתכות בהר הבית הפכה להרת גורל, כמו במחזה שייקספירי. בקלות אפשר יהיה להאשים בדיעבד, ואולי אפילו תוך כדי, את התקשורת, שכדרכה הפכה את הגלאים, או בשמם העממי השגוי "מגנומטר", לסמל ההתנגשות והעימות. החלו לדבר על "אינתיפאדת המגנומטרים" ועל הקרב על ה"מגנו", ועוד מעט יציגו את "מגנומטר ושלום".



רות ספירו, יועצת הלשון של חדשות ערוץ 2, כתבה שאין מילה כזאת באנגלית אולי זה כמו "פריג'ידר", חברה למקררים שהפכה למילה נרדפת למקרר. או שזה עיוות של "מגנטומטר", מכשיר שבודק שדות מגנטיים. בכל מקרה, כל איש ביטחון וכל אזרח יודעים מה זה "מגנומטר". כמו העם הפלסטיני, גם אם זו המצאה, זו המצאה מוצלחת שהפכה למותג ולכן גם למציאות.



התקשורת כמעט כמו תמיד איננה אשמה. כך פועלת המערכת האנושית שמנסה לפשט. בעימות מורכב דרוש עניין אחד פעוט, סמלי וברור, לפעמים שולי, כדי שאפשר יהיה לחלק בעזרתו את המרכיבים לשחור וללבן.



כזה הוא הר הבית. על ראש הגבעה הזאת, שמכונה בישראל הר, מתלכדים כל הכוחות האפלים והרדומים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, של עימות הנרטיבים בין ציונים ללאומנים ערבים, בין יהודים למוסלמים. הכל על ההר. זה המקום שבו הסכסוך הלאומי המובן, הפשוט והמוכר מתלכד עם סכסוך דתי מעורר יצרים.



כדי לפשט את הוויכוח הדתי אפשר לדבר על סיפור אחד קטן ומוכר לכולם: הכותל. הכותל שסביבו נוצרה לפני כחודש מלחמת עולם מזיקה בין פלגים שונים ביהדות. לשמחתנו, ובאופן מעורר גאווה, הוויכוח היצרי הזה הסתיים בכותרות, באיומים ובביטולי צ'קים ולא בראשים מתגלגלים ברחובות, כמו שקורה כתוצאה מעימות בין פלגים שונים של האסלאם.



על פי האמונה היהודית ומחקרים ארכיאולוגיים שונים, הכותל הוא הקיר המערבי של בית המקדש מתקופת בית שני. לכן הוא סלע קיומנו. לכן הוא ההוכחה הניצחת לקשר שבין העם היהודי לירושלים, לכנען, לציון ולציונות. פשוט. על פי האמונה המוסלמית, הכותל הוא סתם קיר שאליו קשר הנביא מוחמד את סוסתו המכונפת, אל־בוראק.



על פי מסורת זו, יש המזהים זוג חורים בפינת הכותל, בין הכותל המערבי לבין הכותל הדרומי, שאליו על פי האמונה נקשרה אל־בוראק, אותה בהמה פלאית שעל גבה ערך מוחמד את הטיסה הלילית ממכה למסגד הקיצון בירושלים.



ככל שהסכסוך בין הערבים ליהודים בירושלים גבר, טוענים כי המסורת הזו נעשתה מקובלת יותר. בפרט מאז מאורעות תרפ"ט שהחלו בכותל המערבי, ומכונות לפיכך בערבית "מהפכת אל־בוראק". זה היה שמו הרשמי של האתר בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, והוא מכונה כך גם בהחלטת אונסק"ו מ־2016, שיזמו אחדות ממדינות ערב על מנת לגנות עבודות שתוכננו בכותל. אבל אם תחפשו באנציקלופדיית האסלאם אזכור לכותל המערבי כקשור לדת המוסלמית, לא תמצאו כזה.



של מי ההר הזה?



פרשנים שונים משערים כי מניעים פוליטיים עומדים בבסיס הניסיון לקשור את האסלאם לכותל המערבי. בקיצור, הריב הוא של מי אלוהים: שלנו או שלהם. זו הסיבה לכך שכאשר דונלד טראמפ בא לישראל ועם כיפה על ראשו הניח את ידו על הכותל המערבי, זו הייתה התמונה החשובה ביותר בביקור. היד על הקיר העבירה מסר ברור: אני מקבל את הסיפור של היהודים ולא של המוסלמים. מה זה חשוב? זה לא. זה פשוט סמלי. עוד סמל.



דונלד טראמפ בכותל. צילום: רויטרס



הבעיה היא שהסיפור המוסלמי סותר את הסיפור היהודי. אם זה הקיר של הסוסה, אז הכל שקר. ואז הישראלים הם סתם שריד משוקץ של הקולוניאליזם המערבי, שמנסה לשקר את דרכו בשליטה באדמות ההקדש המוסלמי בפלסטין. על זה אין פשרה. מי שרוצה להוכיח שאין פתרון לסכסוך צריך להתרכז בהר הבית.



הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית עושה את זה כבר שני עשורים תחת הקמפיין המוצלח "אל־אקצא בסכנה". גם אצלנו בשוליים יש מי שמגניב חתונות ומתכנן בחדרי חדרים את בית מקדש השלישי ולוחש לחברים ש"יש להוריד את השיקוץ", השם המגונה למסגד אל־אקצא. אולם אצלנו מדובר בשולי השוליים, ואצלם זה מיעוט גדול, שמצליח לסחוף רבים לרחוב.



הקרב על גלאי המתכות הוא שיקוף של המצב. המיתוס הציוני, שאת אחד משיאיו אנו מציינים השנה עם "שחרור ירושלים", חרט על לוח לבו את מילותיו של מוטה גור בעת הפריצה לעיר העתיקה: "הר הבית בידנו, אני חוזר, הר הבית בידנו". האמת היא שהוא לא בידנו.



הריבונות על הר הבית שישראל הכריזה עליה יותר מעשר שנים אחרי שחרור העיר העתיקה בחוק ירושלים של מנחם בגין, לא מוכרת על ידי אף מדינה בעולם. אפילו לא על ידי טראמפ. זוכרים שהפקיד האמריקאי החצוף צעק על אנשי לשכת ראש הממשלה בעת סיור, "הכותל הוא לא שטח שלכם"? פרסמתי את דבר התקרית הקשה הזאת לפני ביקור הנשיא האמריקאי. למיטב ידיעתי, הוא לא סולק ולא נענש. כי זו המדיניות האמריקאית הרשמית. זו הסיבה לכך שטראמפ הלך לבד לכותל, בלי נתניהו.



אנחנו יכולים לזעוק שההר בידנו, אבל הוא בידנו מכוח הכוח. מכוח השליטה הצבאית ולא מכוח ההכרה, לא הדתית ולא המדינית. זה אחד העניינים שישראל צריכה לסגור לעצמה בהסדר אזורי עם הפלסטינים. בהסדר אזורי. מי שולט? איך מתפללים? הכל צריך להיעשות בהסכמה. בהיעדר הסדר, אפילו הצבת גלאי מתכות היא סמל לריבונות, היא סמל לשליטה וסמל להשפלה למוסלמים. לנו זה לא נראה כך, אבל להם זה מאוד ברור.



ישראל הייתה צריכה לנצל את ממשל טראמפ ואת הקשר הטוב עם הסעודים והמצרים כדי ליצור תהליך הידברות על הר הבית. עוד לפני השטחים והכיבוש. לגבש ועדת הידברות על נוהלי התפילה והשמירה על הר הבית. יש מי שיקפוץ ויאמר שזו פגיעה בריבונות. נכון, אבל אי־מימוש הריבונות חמור פי כמה. האמת היא שעל ההר יש ריבונות של עולם. זה עניין דתי ואמוני. כל השאר הוא הסדרים בין בני אדם. את זה אפשר לסדר. בסבלנות, באומץ, ביצירתיות ובחוכמה. שלמה המלך לימד שאסור לחתוך באמצע. לפעמים התחושה היא שלא אנחנו ולא בני דודינו (הערבים, על פי סיפורי התנ"ך) לא למדנו דבר.



הכותב הוא הכתב המדיני


של חדשות ערוץ 2


[email protected]