השכונה שלנו אלימה. קשה. כאן, למרבה הצער, רק החזק והעצמאי מנצח. לא צריך להיות דוקטור ליחסים בינלאומיים כדי להבין שאם לא נהיה די כוחניים ועוצמתיים נקרוס ביום הדין. שימו לב למה שקרה בסביבה למי שלא צבר כוח. סוריה עולה בלהבות ומאות אלפי אנשים שנמצאים בצד החלש יותר של המתרס מגורשים ומחוסלים.
גז, הפגזות ותופת הם מנת חלקם של הנרצחים. אסד, שלא בחל בשום אמצעי, נשאר בשלטון, בהסכמת המעצמות. יזידים ושאר קורבנות שמצאו עצמם תחת מרות דאע"ש האכזרית חיו שנים בגיהינום אמיתי. הנשיא שהוגדר כהומניסט הגדול של זמננו, זוכה פרס נובל לשלום, ברק אובמה, שהניח להם להירמס תחת מגפי הקיצונים, אחראי בעקיפין לאחת האפיזודות הקשות של המאה ה־21.
הכורדים סובלים מנחת זרועו של ארדואן בזמן שמנהיגי המעצמות מכווצים. לא רק הכוח חשוב, אלא גם העמדה. הנראות. החצנת הפסאדה שממנה יהיה ברור שאנחנו לא פראיירים ולעולם לא נחשוש או נתקפל, היא קריטית. זהו חוק החיים שתקף גם בנסיבות יומיומיות. המנגנון של אנשים וישויות אלימות אינו מורכב. התבנית חוזרת על עצמה. מי שמכיר בריונים מבית הספר יודע שאלו לעולם אינם מקבלים רוך, עדינות, הומור ותבונה. לא משנה כמה ניסית בילדותך לדבר אל לבם, להסביר, לפייס, להתחנן ואפילו לשחד, זה לא עזר. יצר האלימות נטוע עמוק, ובסוף מגיע אקט כוחני שמכלה חנפנים ופחדנים כאחד. כולם חטפו.
בנעורי היו שניסו להבין את המניעים הפסיכולוגיסטיים של אותם צעירים ברוטליים: הורים נאורים, פסיכולוגים מחוזיים ויועצים מומחים הטו אוזן קשבת לתלמיד מכה שסבל מצרות בבית, ביקשו להבין את התקריות שהותירו בו חותם ולפענח את סודות הסדיזם הגנטי. אותי זה מעולם לא עניין. ילד שנותן סטירה לאחר צריך לחטוף חזרה וחזק. אחרת תבוא סטירה נוספת ואחריה בעיטה, אגרוף ובמהרה אותו צעיר שספג בדממה יהפוך ליחיד שמציאותו הוחרבה.
בתקרית אלימה בגיל הטיפש־עשרה המילה איפוק לא רלוונטית. במקום שבו חלים העקרונות הבסיסיים ביותר, מערכת הרתעה עובדת ומיושמת בצורה הטהורה והבסיסית. ברגע שהשבת לאותו בריון מנה אחת אפיים, זה יהיה היום שממנו ואילך הוא יידע שאתה לא סחורה להתעללות. אז יחדל מפעולותיו, או שיעבור לקורבן אחר. אגב, זו גם טקטיקה ידועה באגרוף. 12 שנים אני מסתובב בזירות, ואת הכלל הפשוט הזה למדתי מזמן. כשמגיע יריב אגרסיבי ומסתער, התחמק. ברגע שהוא מולך, מוכן לעימות פרונטלי, הכה במלוא העוצמה. גם אם תחטוף, שיידע שיש מחיר כבד. זה תמיד עובד. ביטחונו של האדם ממול מתערער והוא הופך לנרפה ואבוד.
מה שנהיר לכל מתבגר לא תמיד ברור לממשל הישראלי. בשנים האחרונות חווינו על בשרנו את המשוואה הזו: ככל שהתרככנו מול אויבינו, כך הפכו אלימים יותר. נסיגה או הסדר אינם נתפסים בידי הצד השני כפעולה נבונה ופייסנית, אלא כהשתפנות ופחדנות. זה מצער, אבל זו המציאות. אוסלו, התנתקות ושאר פשרות הובילו אותנו כמעט לאבדון. טילים ופיגועים הגיעו אחרי ניסיונות השלום. כשיש נרצחים, פיגועים ופעולות מול חפים מפשע, לא ממש משנה לי מה הניע את המחבלים: חוסר שביעות רצון משלטונם הפנימי, אכזבה מהליך המשא ומתן, מצב כלכלי רעוע, מטיף קיצוני, שאיפה לזכויות לאומיות או החום הנוכחי שמחרפן את כולנו. בסוף, האלים הלם, ואנחנו נפגענו.
הבריון, כמו שאתם זוכרים מבית הספר, ימצא כל תירוץ כדי להתפרץ. אם תלמיד שהפך למטרה בא בחולצה אופנתית ללימודים - ילעג לו האלים על אופנתיות יתר ויכה. אם יגיע בבגד מהוה - יאמר לו המכה שהוא מוזנח ויחבוט. יצטיין בלימודים - יקבע הגברתן שקורבנו “חנון" ועל כן ראוי לעונש. יידרדר בלימודים - יכנה אותו “טמבל" ויבעט. ריאקציה תגיע תמיד. הרטוריקה מסביב היא תירוץ מגויס לטובת חוסר ריסון.
כך המגנומטרים. ברחבי העולם ישנן בדיקות ביטחוניות בשלל מקומות. שדות תעופה, משחקי כדורגל, מוסדות רשמיים, מוזיאונים, מסגדים וכו'. כל הבא בשעריהן נתון לבדיקה. זה מקובל. יהודים, נוצרים, מוסלמים נמצאים תחת מתקפה. כולנו מנסים להתמודד עם הטרור הפסיכי ומכשירים מהסוג הזה מסייעים. אחרי רצח השוטרים השתנה המצב בהר הבית, ולכן יש צורך להיערך מחדש. נשמע הגיוני. מה שהיה הוא שיהיה, רק התווספו גלאי מתכות. מתקן פשוט ולא פולשני. אבל לבריון זה לא משנה. אין מגנומטר - רוצחים. יש מגנומטר - רוצחים. גם אם המגנומטר היה מונח שבוע־שבוע, היו רציחות. לכן הסרה ודיון בעניין, זו טעות. שוב הוכחנו שאנחנו קורבנות במהותנו, ועל כך נחטוף בהמשך.