בזמן שרובנו ממלאים את עגלות הקניות ואחר כך את פחי הזבל באוכל, קבוצת “רובין פוד” החיפאית מנסה בשנתיים האחרונות לשנות את הגישה ולגרום לנו לחשוב שוב על מה שאנחנו קונים ואוכלים ואיך אפשר לחסוך לא רק משאבי סביבה, אלא גם כסף. “אנחנו מצילים פירות וירקות שאחרת היו מתבזבזים מחקלאים, שווקים וחנויות, ועם שף וצוות מתנדבים יוצרים ארוחות מעולות לכלל הציבור", מספר שי רילוב (24), שייסד את הקבוצה עם כמה חברים. “באירועים שלנו כל אחד משלם כרצונו על האוכל ועל החוויה. בגרעין הקבוצה שלנו יש חמישה אנשים, אבל סביבנו היום יש כבר כ־100 מתנדבים, בעיקר באזור חיפה".
רילוב ועמיתיו מעדיפים לא לנקוט גישה שיפוטית כלפי בזבוז מזון, אלא להראות לישראלים את הדרכים לחסוך במזון. בין היתר, הקימו ב"רובין פוד" קבוצות פייסבוק שבהן המשתתפים מציעים מזון שנשאר אחרי ארוחה, לפני טיסה לחו"ל או לפני התחלת דיאטה ומזמינים אנשים לאסוף אותו במקום לזרוק לפח. הקבוצות האלו זוכות לפופולריות רבה.
המיזם החדש של "רובין פוד", שצפוי לקחת את המהפכה בצריכת המזון צעד אחד קדימה, הוא פתיחת בית קפה שיהיה ראשון מסוגו בישראל, יעוצב בהשראת מודל זהה בבריטניה ויתבסס על הצלת מזון, פעילות של קהילת מתנדבים ותשלום לפי רצונו של הלקוח מתוך תפריט משתנה. "באירועים שלנו אנחנו תמיד יוצרים חוויה חיובית עם אוכל טוב ואווירה טובה, אך גם חוויה שממחישה את בעיית בזבוז המזון באופן ישיר", מסביר רילוב. "כל זה יהיה גם בבית הקפה, ומשם נפתח דלת ליצירת שינוי בתודעה והרגלי צרכנים ונייצר תנועה ציבורית לשינוי מערכתי. אנחנו מראים לאנשים שיש אפשרות לחסוך, כי בזבוז מזון הוא דבר שכואב לכולם".
אנחנו נתפסים כמפונקים באוכל: קונים וזורקים הרבה. האם אתם מאמינים שתצליחו לחולל כאן שינוי?
"אפשר להגיד על ישראלים הרבה דברים. אפשר גם להגיד עליהם שיש להם תשוקה. אם הם מתחברים למשהו, הם עפים על זה. חוץ מזה שאנחנו בקושי צריכים לשכנע אנשים. אנחנו בעיקר שמים מראה - ולא דרך אמצעים שליליים, אלא בצורה חיובית ומוכרת. אנשים באים בעצמם ואומרים: 'איך יכול להיות שכל זה עמד להתבזבז?' ושם נפתחת הדלת לנתינת כלים לשינוי התמונה - שהצרכן הישראלי יוכל לגשת למקרר ולעגלת הקניות קצת אחרת למחרת".
הכל התחיל בפלאפל
כשליש מכלל המזון בעולם מוצא את דרכו לאשפה בשלבים שונים של מסלול חייו: הגידול בשדה, השינוע אל הסופרמרקט, האספקה לצרכן והצריכה בבית, וזאת בזמן שיותר מ־10% מאוכלוסיית העולם חיה בתנאים של עוני קיצוני ורעב. לצד הנזק הכלכלי־חברתי, אובדן המזון יוצר גם נזק סביבתי - בזבוז כל משאבי הקרקע והמים, חומרי ההדברה, הדשן ופליטות גזי החממה שהושקעו בגידול, באריזה, בשינוע ובאספקה של המזון.
המון ירקות ופירות מושמדים מדי שנה משתי סיבות מרכזיות: חוסר כדאיות בגידול למגדלים, משום שרשת השיווק משלמת מחיר נמוך מדי, ולכן אין טעם להשלים את הגידול ולמכור אותו והוא מושמד פעמים רבות בשלב כמעט סופי של הגידול; וסעיף "אסתטיות" – ירקות שהולכים לפח מטעמים אסתטיים עוד לפני שבכלל עלו על מדפי רשתות השיווק. אבל לא רק שרשרת הייצור אחראית על הבזבוז – בספטמבר 2015 קבע האו"ם יעד שלפיו היקף בזבוז המזון לנפש יופחת ב־50% עד לשנת 2030.
במסגרת המחקרים שערך האו"ם לפני קביעת היעדים עלה כי אף שהתפיסה הרווחת היא שהאחראים העיקריים לבזבוז מזון הם המגדלים והיצרנים, במדינות מפותחות נמצא שרק 35% מסך הבזבוז נמצא בשליטתם, בעוד שכ־45% ממנו מתרחש אצל צרכני הקצה – כלומר אצלנו במטבח.
בינואר האחרון פורסם בישראל הדוח הלאומי השני לאובדן והצלת מזון בישראל שיזם ארגון לקט ישראל, הפועל להצלת מזון. הדוח, המתייחס לשנת 2016, חשף נתון מדהים שלפיו היקף המזון האבוד בישראל מגיע כיום ל־2.4 מיליון טונות ושוויו נאמד ב־19.5 מיליארד שקלים. על פי הארגון, כמחצית ממזון אבוד זה הוא בר־הצלה.
כמו כן, משפחה ישראלית ממוצעת בת ארבע נפשות משליכה בשנה מעל 1 טונה פסולת מזון ששוויו 8,088 שקלים. גם דוח מבקר המדינה מ־2015 שעסק בנושא קבע כי "בישראל הנושא של אובדן מזון עוד לא זכה להתייחסות ממשלתית. כך גם לא קיימים נתונים רשמיים על כמויות המזון האובד בשרשרת אספקת המזון".
על הרקע הזה נולדה פעילותה של "רובין פוד". “נועה קוזק, מייסדת שותפה ליוזמה, באה לצלם אותי בפעילות הצלת מזון ומשם התחברנו עם השף קובי קרולה והרמנו ארוחה לתושבי שכונת הדר בחיפה", מספר כעת רילוב. "70 אנשים נדחסו לדוכן פלאפל שבו הגשנו סעודה מאולתרת ממזון שהצלנו מהשוק
ומחנויות. ההתלהבות של האורחים נתנה לנו דחיפה לקדם את הפעילות. מאז יותר מ־4,000 איש חוו את חוויית 'רובין פוד' - דרך אירועים, דוכנים, קייטרינג, תחרויות בישול והרצאות. אנחנו מקבלים כל מיני הצעות לשיתופי פעולה".
איך אתם משיגים את המזון ולמי הוא מיועד?
"המזון לא מגיע מהזבל. אנחנו בקשר עם חקלאים, שווקים וחנויות, שיש אצלם פירות וירקות שמיועדים לפח מכל מיני סיבות: אסתטיות, לוגיסטיות ועוד. אנחנו מבשלים בהתאם למה שמצילים, השף בונה תפריט כל פעם מחדש. האוכל שאנחנו מכינים מיועד לכלל הציבור. אנחנו רוצה לראות אנשים שונים נהנים ביחד, כל אחד מתחבר לרעיון מסיבותיו, ושכל אחד ישלם כרצונו או לפי יכולתו".
בארצות הברית יש את חוק השומרוני הטוב, שמאפשר לחנויות למשל לתרום אוכל לפני תאריך תפוגה במקום לזרוק אותו. האם הוא השפיע עליכם?
"דווקא בבריטניה נמצאים המשפיעים העיקריים שלנו. שם הוקם The Real Junk Food Project, בהנהגת השף אדם סמית. הם פתחו עשרות בתי קפה מבוססי הצלת מזון, עם המודל 'שלם כרצונך'. פגשתי אותו לפני כמעט שנתיים בטיול מחקר אחרי האירוע הראשון שלנו. פגשתי גם את טריסטרם סטיוארט, היסטוריון, כותב ספר הדגל בנושא Waste ומייסד הארגון Feedback, שמשנה את עולם בזבוז המזון ברמה עולמית".
איך החברים, המשפחה והלקוחות מגיבים לרעיון של אוכל שהיה אמור ללכת לפח?
"החברים והמשפחה מתלהבים מהרעיון ורוצים לדעת עוד. אין אף אחד שבעד בזבוז מזון, וכל אחד הרי מכיר את הסיפור כדוגמה הפוכה של מחסור במזון - בבית, בעבודה, בצבא, בשואה. האורחים שלנו מגיבים בכל מיני צורות, בעיקר בזלילה מרוצה. המון מספרים לחברים, כך שיש לנו עשרות נרשמים חדשים להתנדבות אחרי כל אירוע. זה נהדר וגם מאתגר".
לא רק הצרכן
“כדי להפחית את בזבוז המזון בישראל יש לפעול בשני אפיקים”, אומרת אפרת אלימלך, דוקטורנטית בחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה. “האחד הוא האפיק של הרגולציה: המזון שמושמד מסיבות של כדאיות או אי־עמידה בתקנים אסתטיים. אלו דברים שהצרכן בכלל לא מודע אליהם ולא משפיע עליהם, ונדרשת כאן רגולציה ממשלתית. אני מעריכה שאם הייתה לנו כצרכנים אופציה לקנות ירקות פחות יפים במחיר מוזל, הציבור היה נענה לכך. יש בצרפת רשת סופרמרקטים בשם INTERMARCHE שעשו קמפיין שלם לירקות שלא עומדים בסטנדרט היופי, אבל בישראל אנחנו לא
מודעים להשמדה על בסיס כזה, וזה עניין לרגולטור”.
מה הצרכן הישראלי כן יכול לעשות כדי לבזבז פחות?
“יש המון דברים שניתן לעשות בבית, למשל ללכת עם רשימת קניות, לבדוק בבית מה יש לנו לפני שהולכים לקניות ולא למלא סתם את המזווה. הצרכן הישראלי דומה לצרכן האמריקאי ופחות לאירופי. באירופה נהוג לקנות מצרכים ליום או יומיים”.
זה אולי פחות פרקטי למשפחות ישראליות עם הרבה ילדים.
“אולי, אבל הרבה פעמים אנחנו לא יצירתיים בכלל לגבי מה שכבר יש לנו בבית ומה ניתן להכין ממנו, שזו הדרך הפשוטה ביותר למנוע בזבוז. אפשר גם לתכנן כמה אנשים יהיו בבית ולפי זה לקנות. יש למשל קמפיין בריטי מוצלח שמאפשר לתכנן בדיוק כמה אוכל להכין לפי מספר האורחים. אבל אי אפשר לצפות מאנשים למנוע בזבוז בלי לתת להם כלים להבין את המציאות”.
מה למשל?
“קמפיין ציבורי. קחי למשל את הקמפיין לחיסכון במים שעבד מצוין. צריך לשלב תכנים במערכת החינוך במקביל לקמפיין ציבורי, ללמד אנשים איך לחסוך באוכל ולדבר גם על החיסכון הכלכלי שנוצר. כשמדברים עם הישראלים ונותנים להם מספרים וכלים, אנחנו יודעים לשנות הרגלים. אבל בישראל, בניגוד לאירופה, לאוסטרליה ולמקומות אחרים, אין יעדים להפחתה של בזבוז מזון כמו שקבע האו”ם, אנחנו חייבים להגדיר את היעדים האלו ולהגשים אותם”.
בימים אלו מסתיים תהליך עבודה במודל רב משתתפים מכל הסקטורים בישראל, המובל על ידי המעבדה לצמצום בזבוז מזון בישראל, אשר פועלת מטעם ארגון -tns -The Natural Step ישראל. בתהליך לקחו חלק אנשי צוות מהארגון ולא פחות מ־40 שותפים באקדמיה, בממשלה, בצבא ובחברות מסחריות במטרה לנסות למנוע בזבוז מזון.
“התחלנו את המחקר במיפוי הבעיה, במיפוי השחקנים הרלוונטיים, מכיוון שכל אחד רואה את תחום בזבוז המזון מזווית אחרת”, מספרת מיכל ביטרמן, מנכ”לית וממייסדי (TNS (The Natural Step. “הבנו שלא ייתכן שהצרכן הוא האשם העיקרי בבזבוז מזון. בדקנו מה קורה בעולם, אבל חיפשנו גם פתרונות ספציפיים שמותאמים לשוק הישראלי, למזג האוויר, לצריכת ירקות ופירות ולנושאי אוכל ומחסור.
בקרוב נצא בפתרון המורכב מארבעה ערוצים, שיסייעו לצמצם את הבעיה: ראשית, העלאת המודעות שתוביל לשינוי התנהגות. במסגרת כך אנחנו מעלים אתר עם טיפים לאחסון, בישול משאריות, קניות, תכנון ארוחות, התנהלות סביב הנושא עם ילדים ועוד. במקביל פיתחנו ערכה לימודית שכבר מיושמת במערכת החינוך באופן חלקי. הערוץ השני הוא אמנה של סקטור המזון שקוראת להגדרת יעד לאומי, מדידת אובדן מזון וקריאה לפעולה של הממשלה. בערוץ השלישי נעודד מחיר מוזל ברשתות של מוצרים שתוקפם עומד לפוג, אבל ללא תיוג חברתי של ‘מדף לעניים’, וגם סימון ברור יותר של תאריכי פג תוקף מכיוון שחלק ניכר מהציבור לא מבין את הסימונים כיום. בערוץ הרביעי נפנה לתחום המוסדי - מוסדות, בתי חולים, קייטרינג, צבא, חברת חשמל. הבעיה של בזבוז מזון היא עצומה, הסיבות רבות ומגוונות, ולכן עשינו את התהליך הזה לאורך זמן ועם כל כך הרבה שותפים”.