לסמדר ברנר די היה בתפקיד אחד מבין שלל תפקידיה כדי שתיחקק בזיכרון של רבים. גם היא עצמה יודעת, שמה שלא תעשה, היא תיזכר תמיד כיפצ’וק מ”הלהקה”, סרטו המיתולוגי של אבי נשר. “זה אולי בגלל הסיפור האנושי, המסתתר מאחורי הדמות”, מנסה ברנר לפצח את סוד הקסם. “יפצ’וק היא נערה שיודעת לשיר וחלמה במשך כל התיכון להופיע בלהקה צבאית כדי לעשות בהמשך קריירה בתור זמרת. היא מגיעה ללהקה בידיעה שלא תקבל סולו בשנה הראשונה בה, אבל אם תחתום קבע לארבעה חודשים, היא תקבל סולו בשנה השנייה. והנה באה נועה החדשה, שעושה עיניים לכל הבחורים ולוקחת ממנה את הסולו המיוחל. כך התנפץ לה בבת אחת חלום חייה”.



ובמציאות?
“דפנה ארמוני, מי ששיחקה אז את נועה, היא במציאות חברה מאוד טובה שלי. מה שבסרט - בסרט ומה שבחיים – בחיים”. אני פוגש אותה בנוף הכל כך מוכר לה בחיפה, עיר הולדתה, שאליה היא שבה לאחר 25 שנות ניכר. מתברר שהחלום לגבי תפקיד שיחזיר אותה לתודעה לא נמוג אצלה - “שרק יציעו”, היא מאתגרת את הבמאים - אבל מתוך ראייה מפוכחת בחרה לפנות למסלול אחר, שלמתבונן מהצד אולי נראה מפתיע.





לדבריה, כששבה הנה לפני שנתיים במעמד של תושב חוזר (“עשיתי עלייה”, אומרת הצברית), ראשית כל חיפשה אפיק פעולה שאליו תוכל לנתב את כישוריה ואת כישרונותיה, לאו דווקא בכיוון של זוהר ותהילה. “חיפשתי מקום שבו אוכל להנגיש את אמנויות הבמה לא בדיוק לאוכלוסייה צפונבונית עתירת אמצעים”, היא מספרת.



ברנר (65), מצאה את מבוקשה במקום שנקרא מועדון הביט, שהוא לדבריה “מרכז תרבות בחיפה, שבימים אלה העלו בו הצגה, שהמשתתפים שלה כתבו אותה בהדרכה שלי”. כשהיא נשאלת אם זה מספק אותה, משיבה ברנר: “קרה לי איזשהו שינוי. מכיוון שבפעילות שלי במרוצת השנים, בארץ ובארצות הברית, הצטבר אצלי הרבה ידע, הרגשתי צורך להעביר אותו לאחרים ואגב כך אולי אעזור לגלות אמנים חדשים”.



סמדר ברנר. מירי צחי
סמדר ברנר. מירי צחי



מתנות מהאש"ל
ברנר, נכדתו של הצייר החיפאי הנודע מרדכי אבניאל - “שבהשראתו גדלתי באווירה של אמנות” - ובת של ניצולת שואה, גילתה מילדות ניצוצות של כישרונות אמנותיים. “למדתי ריקוד ופיתוח קול, שרתי ושיחקתי בצופים ובבית הספר, וגם הייתי הסולנית בבית הספר הריאלי”, היא מספרת.



שירותה הצבאי עבר עליה בלהקת פיקוד הצפון. היא הופיעה בתוכנית “חייך לעולם”, שנכנסה להיסטוריה של הלהקות הצבאיות עם “מתוק מתוק”, שיר הסולו האדיר של יגאל בשן, שהיה איתה בלהקה עם הכוריאוגרף אוהד נהרין, הבמאי מיכאל גורביץ’, הקומיקאי יוסי ברק ועוד, והמשיכה בתוכנית “רוח צפון”, שבין משתתפיה הייתה שרי צוריאל.



הפקת 'הלהקה'. צילום: שמואל רחמני
הפקת 'הלהקה'. צילום: שמואל רחמני



היו אצלכם קרבות על סולואים?
“כשבתוכנית הראשונה היה לנו סולן כמו יגאל בשן, אף אחד לא רב והתמודד איתו. הוא היה הכוכב וזהו. בתוכנית השנייה בלעדיו הייתה לנו להקה מאוד משונה, שאף שיר שלה לא הגיע למשהו מיוחד, למרות כל הכישרונות שהיו בה. אולי זו הייתה תוכנית לא טובה.



“אם נשארתי שחקנית, זה הודות לנולה צ’ילטון, המורה המדהימה שלי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב”, מציינת ברנר, “הייתי כבר נשואה, אמא מאוד צעירה וגם המשכתי לגור בחיפה. כשהתלבטתי אם להמשיך ושאלתי אותה אם מוטב שאעזוב את התחום. נולה, בחוכמתה הרבה, שאלה - ‘את חושבת ששחקנים לא יכולים להיות אנשי משפחה כמו כל האנשים הנורמלים?’ והוסיפה: ‘תלכי הביתה, תעשי חמישה ילדים ותהיי מסכנה כל החיים’. כששמעתי את זה, השתכנעתי”.



סמדר ברנר, צילום: מירי צחי
סמדר ברנר, צילום: מירי צחי



מה בער לך להתחתן בגיל 21 עם השחיין דן ברנר, אלוף משחי החתירה של ישראל ואסיה?


“כשאני מתאהבת, אז זהו”.



את השתתפותה בסרט “הלהקה” מסכמת ברנר כ”חוויה מטורפת”. היא הגיעה לכך לאחר שבמאי הסרט, בן גילה, אבי נשר (“סמדר שחקנית נהדרת, זמרת טובה ובחורה מקסימה”) ראה אותה מופיעה במחזמר “שורת המקהלה” שהעלה החוג לתיאטרון.“ההפקה של הסרט, שעליה ניצחו אבי נשר והמפיקה שרון הראל, התנהלה באווירה די משפחתית”, היא מספרת. “לצילומים הגענו לאחר שהתחברנו בשלושה חודשים של חזרות, כולל המון תרגילי אימפרוביזציה. זה היה כמו בלהקה צבאית ולא היה אכפת לנו שקיבלנו כמעט כלום כסף”.



'אדון ליאון'. צילום מסך
'אדון ליאון'. צילום מסך



והתהילה?
“מי ידע שתהיה תהילה? אף אחד לא שיער את הצלחת הסרט עם הזמן. שנים לאחר שנעשה, כשהגעתי הנה לחופשת מולדת, פתאום לא יכולתי לעבור כאן ברחוב. לפעמים נחמד לי לחזור ולצפות בסרט. בין השאר הראיתי אותו לנכדה שלי, מילה, שהיא שחקנית ילדה, כאמצעי להקניית התרבות הישראלית וכדי שתראה איך סבתא הייתה צעירה ויפה”.



מ”הלהקה” המשיכה ברנר ל”דיזנגוף 99”, סרטו הבא של נשר, “שם הופעתי בתפקיד של מזכירה”. כשאני מעיר לה שיפצ’וק והתפקיד שאחריה לא פילסו לה דרך לכוכבות, מגיבה ברנר: “אכן, לא נהייתי כוכבת. תמרנתי בין הקולנוע לבין בימת התיאטרון, בהצגות של תיאטרון חיפה והתיאטרון לילדים ולנוער - וכאמא צעירה הבית היה יותר חשוב לי מהקריירה”.



דפנה ארמוני, חברה טובה. צילום: אריאל בשור
דפנה ארמוני, חברה טובה. צילום: אריאל בשור



השתתפותה ב”הלהקה” הייתה לגביה קדימון לגיחה לסרטים נוספים, ובהם “אדון ליאון” בבימויו של זאב רווח. ברנר: “תוכלי לשחק מרוקאית?’, זאביק שאל אותי כשירדנו במדרגות תיאטרון חיפה. כך מצאתי את עצמי בסרט הזה בתפקיד רחל מרציאנו, שבגללו חברים שלי החרימו אותי על איך שהלכתי לסרט בורקס. אבל ‘אדון ליאון’ היה הסרט שעשה לי הכי הרבה טוב אחרי ‘הלהקה’. נהגי המוניות סירבו לקבל ממני תשלום. זאב רווח היה בשבילם אלוהים”.



בין הסרטים שבהם השתתפה באותו עשור נכללים “הקרב על הוועד” של אבי כהן ו”פוטו רומן” של טל רון. בניחוח בינלאומי חשה ברנר בצילומי הסרט “המתופפת הקטנה”, שביים ג’ורג’ רוי היל, על פי רב־המכר של ג’ון לה קארה. “שיחקתי שם בתפקיד טובי, אשת מוסד”, היא מספרת. “אז, ב־84’, זה היה משהו להשתתף בסרט שצולם במשך שלושה חודשים בגרמניה, באנגליה וביוון. הבמאי היה מקסים, עם הכוכבים של הסרט, דיאן קיטון וקלאוס קינסקי, לא היה שום קשר ובסך הכל הייתה לי שם חוויה לא נורמלית. רק מהאש”ל יכולתי להביא מלא מתנות לשירלי ברנר, בתי”.



סמדר ברנר. צילום: מירי צחי
סמדר ברנר. צילום: מירי צחי



נשמה ישראלית

ב־87’ היא התגרשה לאחר 13 שנות נישואים מבעלה, דן ברנר. כשהיא נשאלת איך זה נגמר, היא משיבה - “החיים”, ואיננה מוסיפה. כעבור שלוש שנים נסעה לארצות הברית. “יצאתי לביקור והתחתנתי שם בשנית”, היא מספרת בלקוניות. 17 שנים הייתה נשואה לאיתי דישון, איש עסקים בתחום ההייטק, צעיר ממנה בשש שנים. היא נהנתה מתנאי רווחה בווילה מפוארת צמודת בריכה בלוס אנג’לס, בעוד שהקריירה שלה לא המריאה שם.

מדוע?
“לא נסעתי כדי לכבוש את אמריקה ולא השתדלתי להשיג שם תפקידים. זה בכלל לא עניין אותי. רציתי לעשות דברים בארץ. זה מה שגרם לי להביא הנה את המחזמר ‘גלי חום’, שהפקתי בשיתוף תיאטרון חיפה ושיחקתי בו עם רותי הולצמן, טל אמיר ואסנת וישינסקי”. בעיר המלאכים, שיחקה ברנר בתיאטרון חובבים ישראלי בהצגות כמו “סיפור משפחתי” של עדנה מזי”א, “הכתובה” של אפרים קישון ו”הסרפד של השכן” של רביד דברה. “זו הייתה אפשרות להישאר במקצוע ולעשות משהו שקשור לארץ, ששוב לא אחליף אותה בשום מקום אחר”. לגבי גירושיה בשנית, היא מספרת: “כמי שכל הזמן הייתה לה כמיהה לחזור לשורשים, לא יכולתי להישאר בארצות הברית. אני אוהבת את הארץ ובישראל אני מרגישה תמיד הכי טוב, למרות שהתנאים כאן יותר קשים".



ושירלי?
“היא עושה חיל בלוס אנג’לס. בעלה, ברוס רובינשטיין, הוא יהודי אמריקאי, תסריטאי טלוויזיה, ושתי הילדות שלהם, מילה בת ה־12 וג’רני־אל, המכונה ז’וז’ו, בת ה־5, אולי יהיו שחקניות”.

ואת, לאחר שהיית נשואה פעמיים?
“זו אחת הסיבות לכך שחזרתי לישראל. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה למצוא זוגיות חדשה, עדיף לי בארץ. לא חשבתי שעלי לחפש בין האמריקאים את אחד הישראלים היחידים שנמצאים שם, מה גם שהנשמה שלי כאן. החומר אף פעם לא יכול להיות תחליף לרוח”.