חמש עשרה שנים חלפו מאז שייסדה את אנסמבל תיאטרון "אספמיה", אבל מבחינתה של השחקנית והבמאית דליה שימקו, הביטחון בעתידו של האנסמבל הוא בגדר חלום באספמיה, אך גם מקור לגאווה על חלום שהתגשם בהצלחה. "האנסמבל קם מתוך צורך", היא מספרת. "לאחר דחיות של התיאטראות הרפרטואריים ובעקבות הצלחת ההצגה הראשונה, 'קשר דם', יצרתי סביבי גרעין של אנשים ויחד הצלחנו להעלות עוד ועוד הפקות בבימוי, כמעט ללא אגורה".



14 הפקות תיאטרון העלה האנסמבל ב־15 שנותיו, ובהן "חיי נישואים", "הגברת הראשונה של הרייך השלישי", "יונה וולך: המופע", "מבוך המראות", "מעשה בטבעת", "חלום ליל קיץ" ועד ההפקה ה־14 שהיא, "שייקספיר מתהפך בקברו" - 17 שחקנים מאלתרים 14 סצינות שנלקחו ממחזותיו של וויליאם שייקספיר ("המלט", "עמל אהבה לשווא", "אנטוניוס וקליאופטרה", "אותלו" ו"אילוף המרשעת") בתרגומו של דורי פרנס.





"השחקנים מקבלים את הסצינות, ואחרי ניתוח קצר ומקדים עם הבמאי, הם 'נזרקים' לבמה. זהו אירוע תיאטרלי המפגיש בין קלאסיקה לאימפרוביזציה", אומרת שימקו. "בתקופתו של שייקספיר, הטקסט ואופן התמודדות השחקנים איתו מול הקהל היה הדבר המרכזי. אני רוצה להפשיט את הטקסט מכל מה שיודעים עליו, בטרם רבים מדי פירשו, נגעו והפכו אותו למרוחק ואליטיסטי. אני באה להזכיר את כוחו של הטקסט. זה תיאטרון נטו".



במקביל, האנסמבל מעלה הצגה נוספת של שייקספיר, "חלום ליל קיץ", שהיא, לדברי שימקו "ההפך הגמור מבחינת ההפקה הגרנדיוזית - שכללה שמונה חודשי עבודה, 12 שחקנים, תלבושות מרהיבות, תאורה וכוריאוגרפיה – המביאה לבמה אמירה חברתית ותרבותית מורכבת".


פרינג' פירושו קצה



"תיאטרון שורד", כך מכנה דליה שימקו את אנסמבל "אספמיה", אף שהוא זוכה לתקציב ממשרד התרבות בסך 400 אלף שקלים בשנה. "משרד התרבות מתקצב אותנו רק מ־2012. עשינו דרך ארוכה ועבדנו עם תקציבים מגוחכים שהיו מספיקים בקושי להצבתן של 2.5 קוליסות בתיאטרון הממוסד", טוענת שימקו.



דליה שימקו "שייקספיר מתהפך בקברו", צילום: אלי כץ
דליה שימקו "שייקספיר מתהפך בקברו", צילום: אלי כץ



מירי רגב הבטיחה "להכאיב" למוסדות תרבות בתל אביב. אולי תנדדו לפריפריה?
"האשם במצבה של הפריפריה מאז ומעולם הוא השלטון, לא רק בגלל התרבות. אבל האם כדי להיטיב את מצבו הגרוע של בית החולים בנהריה, הממשלה אמורה להרוס את בית החולים איכילוב בתל אביב? אני לא מבינה את האמירה של שרת התרבות, שרוצה להכאיב לתיאטראות במרכז. איזה מין הגיון זה? האם לא ראוי היה שהשרה דווקא תתהדר בהישגי התרבות השופעת והעשירה בתל אביב? ואם חלוקת העוגה אינה צודקת, צריך לעשותה צודקת כדי שלא יכאב לאלה וגם לא לאלה. לא מרעיבים ילד אחד כדי להאכיל ילד אחר. זה מאוד מעציב אותי, כי גם אני ילדה של מדינת ישראל".



ואכן, קיבלת.
"בואי נדבר רגע על מצבו של הפרינג'. ובכן, מצבו מזעזע. אף אחד מאתנו לא מתפרנס ממנו. לאחרונה שלחתי סמס למירי רגב ובו כתבתי: 'כשהשרה מדברת על פריפריה, עליה לזכור ש'פרינג' פירושו קצה. כלומר, בעצם מהותו היא פריפריה'. הקמתי להקה במו ידיי והוכחתי את העשייה שלי במשך 15 שנים. אני מספקת עבודה ל־30 יוצרים ולשחקנים, כך שאני לא בדיוק פרינג', כי אם ממסד קטן שבו מועסקים אמנים מהשורה הראשונה, מוסד שכבר צריך היה להתרומם כלכלית, אבל אני עדיין שרויה בתהייה האם גם בשנה הבאה נצליח להרים את הראש".



למה אינך חוזרת לשחק בתיאטרון הרפרטוארי ובקולנוע?
"זו שאלה שצריך להפנות למלהקים ולבמאים. אני לא מפסיקה לנסות, פונה ומציעה את עצמי לתפקידים".





אולי רוצים שתישארי לנצח "נועה בת 17"?
"אין לי ספק שבעיני רבים התפקיד הזה קיבע אותי. שנים רבות נותרתי 'נועה בת 17'. בחייכם, עד מתי? אני כבר אישה בת 50 פלוס. האם כשאלך לעולמי בגיל 90, גם אז יכתבו 'נועה בת 17 מתה?'. זו תעודת עניות לעיתונות. זה פתטי, פרובינציאלי, מביך, לא יצירתי ועושה לי עוול כשמתייחסים רק לנקודת הפריצה שלי, ומוחקים את כל מה שעשיתי אחריה. עברו עשרות שנים מאז שפרצתי לתודעה הציבורית".





בקרוב נדבר באימוג'ים
שימקו נולדה בסלובקיה, וכשהייתה בת 6 עלתה לארץ עם אמה וסבתה היישר אל שכונת עולים בקריית שפרינצק בחיפה. "תמיד הייתה לי תחושה של אאוטסיידרית", היא אומרת. "הבן שלי, דניאל (21), לוקח את זה צעד נוסף קדימה. עליתי ממדינה קומוניסטית לישראל שהייתה שיכורת כוח אחרי מלחמת ששת הימים. הילדים הרביצו לי, כי הייתי זרה. לא הצלחתי להיות רעשנית, גסה וכוחנית כמותם, כי אני לא כזאת. אני לא מתחברת לדיבור על אשכנזים ומזרחים. בשכונה המעורבת בקריית שפרינצק, חיו יחד באותה מדמנה עולים מרוקאים, צ'כים, סורים, אמריקאים ומי לא, אני לא מתחברת לסקטוריאליות".



מה את אוהבת בישראליות?
"אני אוהבת את השפה העברית, והעברית אוהבת אותי. שפה היא מתשתיות התרבות, וכשהיא הולכת ומצטמצמת - ובקרוב אולי נדבר באמצעות אימוג'ים בלבד - אז גם המנעד הרגשי וההסתכלות פנימה מצטמצמים. תפקיד האמנות הוא להשאיר את המגוון הרגשי והמורכבות האנושית, ולהשתמש בגוני ביטוי רחבים מהשפה. באנסמבל אנחנו משתמשים בשפה מקורית, לפעמים ארכאית, שפה פיוטית וגבוהה, שונה משפת הרחוב, הריאליטי והעיתונות. אני מאמינה שתפקיד התיאטרון הוא להוות אנטיתזה למדיומים הפופוליסטים".



בימים אלה שימקו עובדת עם המחזאית יוספה אבן שושן על מחזה חדש, "המהפכניות", ובמקביל לאנסמבל "אספמיה", היא משמשת גם כבמאית הבית של הלהקה הייצוגית ב"ביכורי העתים" בתל אביב.



מה היעד הבא?
"אני חולמת להופיע עם האנסמבל בחו"ל, בפסטיבלי שייקספיר בעולם, וגם שואפת לצרף במאים נוספים לאנסמבל. אלה אינם חלומות באספמיה, אבל זה כרוך במימון. לעתים המירוץ מעייף, ובעיקר מספק מאוד. זו דרך חיים. שנים שאני חותרת בסירה הזו בים הסוער. זה כלי השיט שלי, הכי לא צוללת. הלוואי על התרבות הישראלית תקציב של כנף אחת לצוללות המיותרות, ואז היינו מסודרים". 



"חלום ליל קיץ", 12 באוגוסט, 20:00, תיאטרון תמונע, תל אביב; "שייקספיר מתהפך בקברו", 13 בספטמבר, 20:00, "הסטודיו", תל אביב