"חטוף"


אסון שכזה. חטפו להאלי ברי את הילד. ברי, פה בתפקיד של מלצרית חד–הורית מניו אורלינס, לחוצה מספיק מעבודתה בדיינר הדפוק שבו היא מועסקת, ואינה זקוקה גם לכנופיה בינלאומית של חוטפי ילדים על מנת להוציא עליהם את זעמה הקדוש. אך קרה מה שקרה, וברגע אחד של אובדן תשומת לב אמהית הניחו שתי נבלות את הטלפיים שלהן על פרנקי הקטן שלה, וכעת לאקשן.



המצב הוא ככה: צמד הנבלות - גבר ואישה דוחים במיוחד - אוחזים בילד ודוהרים קדימה בכבישי לואיזיאנה. מאחוריהם, במכונית משלה, יושבת להם האלי ברי על הזנב. היא הרי לא תניח לזוג זרים לחטוף את היקר לה מכל. וכך מתחיל מרדף מכוניות, שזולל את מרבית דקותיו של סרט כעור נפש זה.


לו טמפל וכריס מקיג'ין, שמגלמים את צמד הנבלות, נראים כמו שניים שנמלטו מהתפקידים הראשיים בסרט הטראש הפולחני "רוצחי ירח הדבש" (1970); היא דובה שמנה ודוחה, לו יש עיניים של מניאק, והסרט מואיל להעניק לדפוקים האלה מספר דקות קצוב. שהרי רובו מוקדש לפרצופיה הנזעמים ולגבות המכווצות היטב של האלי ברי.






עם אחיזה היסטרית בהגה, כשהיא צורחת ללא הרף, וכל זה מוגש לצופים באקסטרים קלוז־אפ, מלווה הסרט את הגברת ברי, שבשיא הקריירה שלה, לפני 16 שנים, גרפה את פרס האוסקר בעבור הופעתה ב"מונסטר בול" ומאז שקעה אל הכמעט–לא–כלום. סרט זה, כך נראה, אמור היה לחלץ אותה ממצב ביש זה, ולהדגים קבל עם ועולם שיש לה עוד מה להציע לציבור אוהדיה. ואין לה.



ההדגשים החזותיים ההיסטריים, והצווחות ברקע, בצירוף עריכה מניפולטיבית מייגעת למדי, הופכים את "חטוף" לסוג של סרט פורנוגרפי, שבמקום איברי מין בפעולה מרבה בתקריבים של גופי המכוניות הדוהרות ומתנגשות ביניהן באוטוסטרדות שסביב ניו אורלינס. זאת מתוך הנחת עבודה שמה שהיה טוב ל"מהיר ועצבני" יעבוד גם עבור תהילתה של האלי ברי. ולא היא.



“חטוף", באדיבות סרטי יונייטד קינג
“חטוף", באדיבות סרטי יונייטד קינג



"רוחות קרות"


עוני, עזובה, אלכוהוליזם וסמים קשים. זו התמונה התקשורתית שמתארת כבר עשרות שנים את מצבן של רבות מהשמורות האינדיאניות, 310 במספר, המפוזרות ברחבי ארצות הברית. מן הסתם, לא שונה המצב האמור לעיל גם בשמורה "קולד ריבר", המצויה במדינת ויומינג, שבה מתחוללת עלילת סרט זה, שנטל את שמו (באנגלית) משמה הרשמי של השמורה.



ובכן עוני. ובכן עזובה. ובכן סמים קשים. ג'רמי רנר (מ"מטען הכאב" ו"המפגש") מגלם דמות של פקח ברשות שמורות הטבע האמריקאית, שפועל בעיקר כצייד המדלל אוכלוסיות של חיות טרף המסכנות את תושבי השמורה ואת רכושם. הוא פוגע בזאבים החובבים בשר כבשים, בפומות אכזריות המסוגלות להתנפל על סוס דוהר ולקרוע אותו לגזרים, ובעוד בעלי חיים המוצאים מסתור בערבות הקפואות של מדינת ויומינג הרחבה ודלת האוכלוסין.


הפקח/צייד הזה נושא בנפשו צלקת עמוקה. כמה שנים קודם לתחילת עלילתו של סרט זה נעלמה בתו המתבגרת בלי להותיר שום סימן אחריה. שומרי החוק המפוזרים בדלילות מדאיגה ברחבי שמורת האינדיאנים הזו מניחים שהיא נפלה קורבן לאלימות גברית. היעלמותה המסתורית של הנערה ביקעה את חיי הנישואים של רנר, מה שמעצים עוד יותר את בועת הדיכאון שבתוכה הוא מתפקד.





במהלכה של סופת קרח קשה מוצא עצמו הצייד הזה כשהוא מתחקה אחר פומה טורפנית ושני גוריה, בלי לדעת שמעקב זה יוביל אותו למקומות רעים מאוד. מתברר שבסמיכות למערה שבו מצאו חיות הטרף מסתור, מונחת גופתה של נטלי (קלסי אסביל), בתו המתבגרת של צ'יף אזורי, חברו הקבוע של רנר לאין־ספור סיבובי אלכוהול. הנערה נפלה קורבן לאנס אלמוני, קודם שנמלטה אל ישימון הקרח כשהיא יחפה. מה שחתם סופית את גזר דין המוות שלה.


שותפות גורל אכזרית זו בין האבות מדרבנת את רנר לצאת למצוד אחר הפושע או הפושעים שמאחורי האונס והרצח. זאת, אף על פי שהוא רק פקח ברשות שמורות הטבע ולא שוטר בעל סמכות. למרבה המזל נשלחת אל הערבה הקפואה סוכנת אף–בי–איי מתחילה (אליזבת אולסן), שלא ממש מבינה בתחומי החקירה בשטח, והיא זו שמאצילה סמכויות על הפקח/צייד/אב שכול, שמסביב לאישיותו המופנמת, הנעולה בתוך עצמה, אמורה להמריא עלילת "רוחות קרות".



השמורות האינדיאניות הן חיות פוליטיות מוזרות בהקשר האמריקאי. מעין חיבור בין אוטונומיה מדינית לבין מועצה של שלטון מקומי. גודלה של שמורת "קולד ריבר", למשל, עולה על שטח הרשות הפלסטינית פלוס רצועת עזה. בעבר הציצו כבר כמה סרטים הוליוודיים בנעשה בשמורות הללו, בסרטים שהדגישו תמיד את העוול והניוון של שרידי האומות האינדיאניות החיים בהן. "המרדף הגורלי" (עם רוברט רדפורד הצעיר) היה אחד הראשונים שהתמקד בנושא. והיו גם הסרטים "מרדף בערבה" (ברט לנקסטר) ולפני זמן מה הסרט המעולה "נהר קפוא" (2008), שביימה קורטני האנט.



טיילור שרידן הוא תסריטאי שעבודותיו האחרונות ("סיקאריו" ו"באש ובמים") צברו תשבחות מרובות. הפעם הוא החליט לשלב בין עבודתו המוכרת כתסריטאי לבין התנסות ראשונית בבימוי. דומה שלקראת ביצוע המטלה הלא פשוטה הזו צבר שרידן לא מעט שעות צפייה בסרטי מערבונים עגומי סבר דוגמת "ג'רמיה ג'ונסון" או "הקלפן והיצאנית" או "האיש שנולד מחדש", שהמכנה המשותף שלהם הוא הכפור והקרח שאופפים את סיפוריהם. אלמנטים שונים המדגישים את ממד יכולות ההישרדות ואת עוצמות האכזריות, שהקור מכתיב לגיבורי העלילות, שוננו היטב על ידי שרידן וכמו הועתקו על ידו אל תוך הסצינות השונות ב"רוחות קרות".



רוחות קרות. צילום: קולנוע לב
רוחות קרות. צילום: קולנוע לב



חלקו הפותח של הסרט, המצטיין בצילומי טבע מרשימים ובאווירה מלנכולית, שמטבע הדברים מוכתבת על ידי הסביבה מזעיפת הפנים, חושף במאי מתחיל היודע היטב איך לרתום תנאים חיצוניים ולהפוך אותם לרכיבים מטאפוריים בגוף העלילה. גם הבחירה בצמצום מערכות היחסים בין בני האדם לסדרה של ג'סטות לאקוניות משרתת היטב את הקדרות הפטליסטית שבתוך גבולותיה הלא ממש מוגדרים מתפקדות הדמויות השונות, הבלתי שמחות בחלקן.



העניינים בסרט הולכים ומסתבכים ככל שמתקדמת החקירה בעניין מותה האלים של הנערה נטלי. מצד אחד מוצבת סוכנת האף–בי–איי הבלתי מנוסה, המתקשה לכפות את סמכותה על המאצ'ואיסטים שמסביבה. מהעבר האחר מצויה דמותו של רנר, שדווקא היעדר הסמכויות הפורמליות משחרר אותו ממחויבויות של ציות לשרשרת פיקוד, והופך אותו לסוג של ציפור דורסת רחבת כנפיים ומחודדת ציפורניים. בתווך משתדל לתפקד מפקד המשטרה המקומית (גרהם גרין), שגילו המתקדם מגביל את תנועותיו.



דווקא הטריו הזה נקלע בשליש האחרון של הסרט לעימות דמים עם כנופיית אקדוחנים מקסיקנית. הפתרון הפילמאי ששרידן מוצא למפגש אלים זה - טבח מסוגנן המדגיש רגעי אקשן מלאכותיים בנוסח סרטי קוונטין טרנטינו או סם פקינפה - חורג לגמרי מסגנונו החמור של הסרט, ויש בו כדי להצביע על שאיפתו של שרידן לחזר על קהלים אחרים, צעירים בהרבה, מאלה שנמשכים לסרטי אווירה מדכאים. מובן שסצינות אלה מערערות את אמינות הסיפור, והן האחראיות לכישלון היחסי במבחן האיכות של "רוחות קרות", המחמיץ הזדמנות להיחרת בזיכרון כסרט בעל חשיבות רבה יותר.



על עבודת השחקנים ניתן לומר רק זאת: רנר היבשושי מתקשה לצקת ערך מוסף לתוך הדמות רבת ההשראה, שאמורה להוביל את הסרט. אליזבת אולסן, אחותן הצעירה של התאומות אולסן, טרם למדה לעומק את סודות המקצוע שלה.



והבהרה לסיום: השימוש שנעשה כאן במונח המיושן "אינדיאנים", במקום המושג העדכני "האומות הילידות של אמריקה", נובע רק מסיבות של נוחיות לשונית.