"המשטרה עשתה אתמול פעולה חשובה, והיא צריכה להתמיד ולהשקיע בה את מלוא כוח האדם", אומרת ורד וינדמן, מנכ"לית המועצה לשלום הילד, בעקבות הפרסומים על מעצרם של 22 חשודים בפדופיליה ברשת. "השאלה היא כמה אנשים עושים את פעולות הניטור הללו, ואולי כדאי לתת למתנדבים לעשות את פעולות הניטור לפי הכללים הנדרשים, כדי שאפשר יהיה לנהל תיק משפטי ופלילי כלפי אותם אנשים".
על פי הדיווחים, החשודים נעצרו במבצע משטרתי בתום שלושה חודשים של חקירה סמויה. למרבית החשודים שנעצרו אין עבר פלילי, וצוין כי הם עוסקים בשלל עיסוקים. כמו כן, פורסם כי לצורך החקירה הפעילה המשטרה סוכנת משטרתית שהתחזתה בצ'אטים וברשתות החברתיות לנערה בת 13. לכידתן של רשתות פדופילים, כמו זו מאתמול, מעלה שוב את הדרישה לפתוח מאגר פדופילים מורשעים ציבורי שיאפשר לציבור לבדוק אם בסביבת מקום מגוריו מתגורר מי שעלול לפגוע בילדיו.
השאלה אם למסור מידע על עבריין מין שריצה את עונשו וחזר לגור בקהילה העסיקה גם את חברי הכנסת. עוד בכנסת ה־17 ניסה ח"כ לשעבר אלי אפללו (קדימה) ליזום הקמת מאגר מידע על פדופילים. בנוסף, הוא הציע שעברייני מין יקבלו טיפול תרופתי למניעת הדחף המיני. אולם הצעה זו לא אושרה. לפני כחצי שנה הציע ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו) הצעה דומה, שלפיה, המידע במאגר ינוהל על ידי מנהל בתי המשפט ויהיה פתוח לעיון הציבור. במאגר יופיעו שמותיהם של עבריינים שהורשעו בפדופיליה, מלבד כאלה שמטופלים בטיפול תרופתי וכאלו שהורשעו פעם אחת וחלפו שבע שנים מאז אותה הרשעה. ההצעה עלתה לדיון בוועדת השרים, אך זו דחתה את הדיון בעניינה.
"יש ויכוחים והתנגדות של משרד המשפטים, בעיקר סביב הטענה שלא יתאפשר לעבריינים לבנות חיים מחדש ולהשתקם", מספר ח"כ פורר. "בסוף הרי מבינים שהסיפור הזה חוזר על עצמו. אם פדופיל שהורשע לא יטפל בבעיה, הוא ימצא עצמו שוב עובר את אותה עבירה. אם יש מישהו שמסתובב בין הילדים, ראוי שהציבור ידע על כך ויוכל להתגונן מפניו".
לדברי ח"כ פורר, הוא נדרש להצעת החוק לאחר פנייה שהגיעה אליו. "סיפרו לי על גן ילדים שבו אחד האבות הוא פדופיל מורשע", הוא אומר. "יש מקום להקים מאגר כזה, ואני מקווה שיתחיל תהליך חקיקה בנושא".
"גישת 'יהיה בסדר'"
לפי דוח שערכה הכנסת ב־2010 עולה כי מדי שנה מורשעים בממוצע כ־100 עבריינים בעבירות מין בקטינים מתחת לגיל 13, כאשר אין קרבה משפחתית בינם לבין הקורבן או שהזיקה בינם אינה ידועה. בעניין זה ראוי לעשות הבחנה בין פדופיליה, הפרעה פסיכולוגית־מינית שמשמעותה משיכה מינית לילדים, לבין עבריין מין שמנצל ילדים מינית והוא אינו בהכרח פדופיל.
על פי החוק, יחידת צור של שירות בתי הסוהר אמורה לפקח אחרי עברייני מין, ובהם פדופילים, שהשתחררו מבתי הסוהר והוגדרו כבעלי מסוכנות בדרגה בינונית ומעלה. נכון לסוף שנת 2015, עמד מספרם על 1,049 איש. תנאי הפיקוח נקבעים על פי סוג העבירה שבה הורשע עבריין המין וכוללים הרחקה ממקומות שבהם נמצאים ילדים, ואף איסור על השימוש בטלפונים ניידים או מחשב. תוקף צו הפיקוח הוא עד חמש שנים.
"אחרי פרק הזמן הזה תם הפיקוח וזהו, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים", מבהיר אלירן מלכי, עיתונאי ובעל הבלוג "פרוקטובלוג", שמפרסם מאגר שמות ותמונות של פדופילים מורשעים. "פדופיליה היא מחלה נפשית שאין לה ריפוי, אי אפשר לקחת כדור ולרפא אותה. הסירוס הכימי מוצע כפתרון, אבל אין מספיק מחקרים על יעילותו, וגם אם הוא מפחית את הסיכון, מדינת ישראל לא מוכנה לממן את הטיפול".
בהיעדר מאגר ציבורי שמצביע על הפדופילים המתגוררים בקרבנו, נולדו כמה יוזמות של אנשים פרטיים כדוגמת מלכי. לדבריו, כשמתפרסמות ידיעות על מעצרים של חשודים בפדופיליה, עולה מספר הכניסות לבלוג שלו באופן משמעותי. "אנשים בלחץ", הוא אומר. "זה עצוב ועלוב שאת לא יודעת אם השכן ממול הוא פדופיל ובחיים לא תדעי, כי המדינה לא רוצה שתדעי. היא נוקטת את גישת 'יהיה בסדר', וזה הכי מפחיד".
גם באתר "תנו לגדול בשקט" מציעים מידע לציבור על פדופילים משוחררים. כמו באתר של מלכי, מאגר הנתונים בנוי על מידע שנאסף מכתבי אישום ומפסקי דין שניתנו שפורסמו. בדף הפייסבוק "נתפסו על חם", לעומת זאת, לקחו את העניין צעד אחד קדימה. "בגלל סירוב של גופים ממשלתיים לחשוף פדופילים החלטנו לקחת את זה בידיים שלנו", נכתב בדף הפייסבוק. הקבוצה, בראשותו של אבי דוביצקי, שמגדיר את עצמו "צייד הפדופילים", מתכתבת עם עברייני מין באינטרנט וקובעת מפגש, שאליו מצטרפים גם שוטרים ומצלמה. את תיעוד המעצר הוא מעלה לדף הפייסבוק.
"אני לא עושה משהו שאסור מבחינה חוקית", מבהיר מלכי. "לקחתי את מי שהורשע, ויש עוד 400 איש שאני לא בטוח ב־100% מה הסטטוס שלהם ואיפה עומד כתב האישום. בנוסף, אם אין לי תמונה של העבריין, לא אפרסם רק את שמו כדי למנוע בלבול".
אתה מבין את התנגדות המדינה לפרסום מאגר כזה?
"שמעתי שתי טענות מרכזיות לכך. הראשונה טוענת לזכות לפרטיות: אם ביצעתי עבירה ושילמתי את חובי לחברה כשישבתי בכלא, אי אפשר להמשיך לרדוף את העבריין לכל החיים. אבל פדופיל הוא חולה במחלה, והישיבה בכלא לא ריפאה את מחלתו. צריך להשגיח עליו ובמקביל להזהיר את הציבור מפניו. הטענה השנייה היא שאם השמות של העבריינים יהיו חשופים, אנשים יתנכלו להם, ירביצו להם. לדעתי, זו לא יותר מהתחמקות של המדינה. מה עדיף? שכמה מטומטמים ירביצו לפדופיל או שהוא ימשיך לאנוס ילדים, להרוס להם את החיים ולשנות את עולמם מקצה לקצה?".
ויש עוד טענות נגד חשיפת שמותיהם של הפדופילים המורשעים. "האנשים האלה צריכים טיפול", אומרת עו"ד נוגה ויזל, מומחית לייצוג חשודים בעבירות מין. "אם נפרסם את שמם, נשים עליהם אות קין לכל החיים, וזה יפגע בתהליך הטיפולי שלהם ולא יאפשר להם למצוא עבודה ולהשתקם. למה להרוס אותם? המטרה של המדינה היא שהם שלא יבצעו את העבירות הללו שוב".
ומה בדבר ההורים שחוששים שהילדים שלהם נמצאים בקרבת מי שכבר ביצע עבירה, ולפי כל המחקרים מועד לבצע אותה שוב?
"אי אפשר להוציא אותם להורג, נכון? ואי אפשר לשים אותם בכלובים אחרי שהם ריצו את העונש שלהם. אם כך, המטרה היא שהם לא יפגעו שוב. אבל זו אחריות של המדינה לדאוג לכך שיהיו מטופלים כדי שלא ייכנסו ויצאו מבתי הסוהר. אם עבריין פגע שוב, סימן שהוא לא טופל כמו שצריך".
בצד הבטוח
ברחבי העולם מתייחסים באופן שונה לשאלת פרסום שמם של פדופילים. בארצות הברית, למשל, ישנו מאגר ציבורי שבו כולם יכולים לבדוק אילו עברייני מין מתגוררים ברדיוס הקרוב לביתם. על פי החוק, באתר מפורסמים שמם של העבריינים, תיאור פיזי שלהם, כתובתם, מהות העבירה שביצעו וגם קישור לקצין המבחן שלהם.
בבריטניה מחויבים מי שהורשעו בעבירות מין חמורות להירשם במרשם עברייני מין ועבריינים אלימים. החוק מסמיך את בית המשפט להטיל חובת מסירת פרטים גם על הוריהם של עברייני מין קטינים. כמו כן, המשטרה רשאית למסור מידע על עברייני המין לקבוצות מסוימות של אנשים, ובהם מי שעובדים עם ילדים, מעסיקים ובעלי בתים.
החקיקה בקנדה לא מסדירה את הדיווח לקהילה, ועם זאת בחלק מהמחוזות מתירה המשטרה למסור מידע לציבור על שחרור עברייני מין שמוגדרים כמסוכנים לציבור בדרך של הודעה פומבית באמצעי התקשורת, הכוללת את שמו של העבריין, תמונתו ומידע נוסף עליו. ומה אומרים מי שאמונים על רווחתם של הילדים? באופן מפתיע, המועצה לשלום הילד מתנגדת לפתרון של הקמת מאגר מידע ציבורי. "יש במדינת ישראל מערכת חשובה וטובה של הגנה על ילדים מפני עברייני מין מורשעים", אומרת וינדמן מהמועצה לשלום הילד. "הניסיון מהעולם מלמד שברגע שהיה מאגר מידע פתוח, העבריינים חשו נרדפים וירדו למחתרת, החליפו זהויות ומקום מגורים, ואי אפשר היה לפקח עליהם. המסוכנות שלהם עלתה, וכך שכרה של החברה יצא בהפסדה".
אז מה הפתרון? איך נגן על הילדים?
"בהקשר זה יש לעשות כמה דברים: הפיקוח צריך להיות הרמטי עם מקסימום כוח אדם, וצריך להרחיב את החקיקה הקיימת. קראנו בעבר להצעת חוק שאומרת שגם אם המסוכנות היא לא הגבוהה ביותר, צריך לפקח לתקופה ממושכת יותר ממה שקובע החוק. אם האדם לא שוקם, ואם נשקפת ממנו סכנה לילדים, הוא צריך להיות בפיקוח. זו האחריות של המדינה לא רק כלפי העבריינים, אלא גם כלפי הנפגעים הפוטנציאליים. במקביל לכך שהמדינה צריכה לעשות מבצעים יזומים, ההורים לא צריכים להתבייש ולשאול את בית הספר ומפעילי החוגים אם ביקשו תעודה מהמשטרה לגבי האנשים שעובדים עם הילדים, כדי להיות בצד הבטוח".