תכניות ההתנקשות הדרמטיות והתקלות שבדרך: הנאצים שנמלטו מהמוסד

היחידה הטכנולוגית של המוסד הרכיבה את המטען שנשלח לאירופה. ב־21 במאי יצאו שני אנשי מבצעים של “קיסריה” לאוסטריה. המפקד ב’ הביא את מעטפת הנפץ המבוילת לווינה, שם פגש את ס’, ויחד הם נסעו במכונית שכורה לקרלשטיין ושלשלו את המעטפה. אך אז אירעה תקלה. אחד הלוחמים הוציא את הנצרה, אך התברר כי המעטפה הייתה רחבה מדי ובמאמצים לשלשלה לחריץ היא נקרעה. שני הלוחמים נאלצו להחליף את המעטפה הקרועה ברזרבית שהביאו עמם ולהתחיל מחדש את כל עבודת הכנת המטען בתוכה.

אבל לפי המחקר, העדויות של הלוחמים (שככל הנראה ניתנו במרחק של שנים – י”מ) חלוקות: ב’ טען ששלשל שוב את המעטפה החדשה. ס’ סיפר כי שינה את דרך הפעולה שנקבעה ושיגר אותה מסניף הדואר. אך בכך לא הסתיים מסע התקלות שלהם. בדרכם חזרה לווינה הם התהפכו לתעלה. מכונית כיבוי אש חילצה אותם. כך או כך, המעטפה יצאה מקרלשטיין והגיעה ליעדה, אך זה נודע רק בחלוף כמה שבועות.

במשך שישה שבועות לא היה שום דיווח בשום כלי תקשורת. בקיסריה הוחלט ליזום מהלך כדי לוודא מה קרה. לוחם דובר גרמנית התקשר ב־2 ביולי לטלפון של ברונר בדמשק. הוא הציג עצמו כקרוב משפחה של ברונר, ומי שקיבל את השיחה סיפר כי “הר פישר” אינו בבית לאחר שנפצע בידו ואושפז בבית החולים. אך עדיין לא היה ברור למוסד מה חומרת פציעתו. כעבור יומיים הוטלה המשימה על דובר ערבית להתקשר שוב, והפעם לבית החולים, ולהציג עצמו כידיד של אשתו של ברונר. כדי להשיג תמונה מלאה על מצבו, היה צורך בשיחות נוספות לבית החולים. בסופו של דבר, התברר כי הוא נפצע פציעה קלה בכמה מאצבעותיו, שלא מנעה ממנו להמשיך לנהל את חייו כרגיל.

במהלך ההכנות למבצע וגם לאחריו, עלתה האפשרות לשלוח כרוז לסוכנויות הידיעות הבינלאומיות כמו איי־פי ורויטרס, כי “אלה שלא ישכחו לעולם” הם שהחליטו וביצעו את ההחלטה “להענישו”, אך הרעיון נגנז.

למרק את המצפון

“שחיק עצמות” היה שם הצופן שהעניק המוסד לוולטר ראוף. ראוף היה מהנדס במקצועו, ולאחר שבגד באשתו - סולק מהצי ושימש עוזרו של מפקד הגסטפו ריינהרד היידריך, שמאוחר יותר חוסל בהתנקשות בידי המחתרת הצ’כית. פרסומו לשמצה של ראוף בא לאחר שהצטרף לאס־אס של הימלר ופיתח את משאיות הגז, שעליהן צוירו צלבים אדומים והוסוו כאמבולנסים. משאיות הגז הניידות שימשו את יחידות האיינזצגרופן של הנאצים בפולין ובברית המועצות בשלב הראשון של תוכניתם ל”פתרון הסופי” של השמדת היהודים, לפני שבנו את תאי הגזים במחנות המוות.

ראוף נעצר לאחר המלחמה והיה אמור לעמוד לדין במשפטי נירנברג, אך הצליח להימלט לסוריה. שם הצטרף לעוד קצינים נאצים שמצאו מקלט במדינה ושימשו יועצים לענייני ביטחון למנהיגי המדינה. אך כשאחד השליטים, קולונל חוסני זעים, הודח בהפיכה צבאית באוגוסט 1949, ברח ראוף לאיטליה, ששימשה לו תחנת מעבר בדרכו לאקוודור בדרום אמריקה.
פקיד איטלקי הדליף את דבר הימצאו של ראוף לדן אבני, שהיה סגן ראש השלוחה של אגף החקר של משרד החוץ, שעד הקמת המוסד היה ארגון ביון החוץ של ישראל. תפקיד השלוחה היה לאסוף מידע על המדינות הערביות. ראש השלוחה, שלהבת פריאר, שכינויו היה “אורי” ולימים היה מנכ”ל הוועדה לאנרגיה אטומית, יצר מגע עם ראוף.

פריאר נפגש במשך עשרה ימים עם ראוף, תחקר אותו על המצב בסוריה ותמורת המידע שילם לו סכומי כסף. העובדה שראוף היה פושע מלחמה נאצי מבוקש שנמלט - לא הפריעה לו. בעיני פריאר, המטרה להשיג מידע על אויבי ישראל קידשה את האמצעים. בניגוד לנהלים, הוא אפילו לא דיווח למטה בתל אביב על הקשר שלו עם פושע מלחמה נאצי מחשש שיסורב. רק לאחר שקיבל ממנו את המידע, הוא דיווח על זהות המקור שלו. המטה לא נזף בו.

גם לראוף לא הפריע המגע עם יהודים, שרק לפני שנים אחדות פעל ללא לאות להשמדתם. אדרבה, הוא ראה בקשרים עם המודיעין הישראלי מעין תעודת ביטוח מפני הסגרתו ואולי אף חיסולו. בתחילה הסכים ראוף לקבל עליו את המשימה, אך אחר כך נסוג בו והמשיך עם רעייתו ושני ילדיו, כפי שתכנן, לדרום אמריקה. פריאר, שהועבר לשרת בשגרירות ישראל בוושינגטון, המשיך לשמור על קשר עם ראוף והתכתב איתו עד ינואר 1951.

לימים טען פריאר כי ראוף לא סיפר לו על חלקו בפיתוח משאיות הגז, והציג עצמו כמי שהיה אחראי במחלקה הטכנית של הגסטפו על זיוף שטרות של הלירה שטרלינג הבריטית. “לא חקרתי אותו יותר מדי. בלבי שמחתי שהיה ממונה על הדפסת כספים, שזה עניין ללא נגיעה ליהודים”, מצטט אותו ספר המחקר של המוסד.

בינתיים ראוף מצא מקלט בצ’ילה, ואף ביקר כמה פעמים בגרמניה המערבית בשמו האמיתי. שמו צף ועלה לכותרות רק ב־1961 על רקע משפט אייכמן, שאישר כי ראוף היה מעורב בהשמדת המוני יהודים ובהפעלת תאי הגזים הניידים. בעקבות זאת, ביקשה ממשלת מערב גרמניה את הסגרתו. צ’ילה דחתה שוב ושוב את הבקשות למרות דרישות ומחאות תקיפות של צייד הנאצים שמעון ויזנטל.

המוסד החל להתעניין בראוף באוקטובר 1977 בעקבות הנחייתו של בגין, והכניס אותו לרשימת הפושעים הנאצים שיש “להענישם”. בתחילה העלו ביחידת “מסר”, שפעלה באגף “קיסריה”, את הרעיון כי ראוף לא יהיה רק יעד בפני עצמו, אלא שאפשר יהיה להיעזר בו כמי שיוביל את המוסד למנגלה. לאחר זמן מה, בעיקר בעזרת מקורות גלויים כמו ספרי טלפון וסייענים, אותר ראוף בסנטיאגו והתברר כי יש לו חברת דיג בשם “פסקרה קמיליו” בסנטיאגו הבירה. בהמשך, כחלק מהמבצע, פנו לפריאר והציעו לו לחדש את קשריו עם ראוף. פריאר, כנראה כדי למרק את מצפונו, הסכים ללא היסוס. הוא אמור היה לצאת עם מייק הררי, מפקד “קיסריה” דאז, לדרום אמריקה כדי לחדש את הקשר עם ראוף. אולם עדיין היו חסרים פרטים נוספים כדי לוודא זיהוי מוחלט שלו ושל כתובתו, ולכן נסיעתם של פריאר והררי נדחתה שוב ושוב, ובסופו של דבר הוחלט על דרך פעולה אחרת.

למוסד התברר כי אחד מסייעניו, עיתונאי גרמני שכונה “זלוצה”, שעמו היה לו קשר של כמה שנים, מתעתד לנסוע לדרום אמריקה להשגת חומר לכתבות על פושעי מלחמה נאצים. ר’, מפעילו של "זלוצה", יצר עמו מגע וצייד אותו במידע שבו מעוניין המוסד. "זלוצה" צירף לנסיעתו ידיד ומקור. שמו היה קרל וולף, והוא היה גנרל באס־אס, ששימש גם בתפקיד השליש של הימלר והיה מעורב בשיגורם של יהודי ורשה לטרבלינקה ושל יהודי איטליה לאושוויץ. וולף הועמד לדין במשפטי נירנברג, ואחר כך מאוחר יותר במשפט במערב גרמניה, וריצה כמה שנות מאסר. כל העובדות האלה לא הפריעו למוסד. גם כאן המשימה קידשה את האמצעים. לכן במוסד הוחלט שגם נציג מטעמנו יתלווה לסיור בדרום אמריקה של העיתונאי וידידו הגנרל מהאס־אס. סגנו של ר’ נבחר לתפקיד.

סיור המל”ם (מודיעין למבצע) הזה של השלושה באביב 1979 נמשך חודשיים, ומטרתו הייתה משולשת: להשיג מידע לא רק על ראוף, אלא גם על קלאוס ברבי שכינויו היה “הקצב מליון” וחי בבוליביה, ועל ד”ר מנגלה. במהלך סיורם נפגשו "זלוצה" וגנרל וולף, כשאיש המוסד נמצא בקרבת מקום, עם בנו של ראוף, שעבד בעסקי הדגים עם אביו. הבן התגורר בקרבת ביתו של אביו. הפגישה הייתה מועילה מאוד, ולאחר עבודות איסוף נוספות הושגו הפרטים הדרושים על ראוף ועל שגרת יומו. פרטים אלה הועלו בדוח מפורט, שאליו צורפו שרטוטים ותמונות מביתו של ראוף, בסמטת לוס פוזוס מספר 7243 ברובע לאס קונדוס בסנטיאגו. זו הייתה סמטה ללא מוצא. לראוף לא הייתה מכונית, והוא התגורר בביתו עם אישה צ’יליאנית ועם כלב רועים נבחן במיוחד.

לאחר שהתברר כי אין מידע על מנגלה (במוסד לא ידעו עדיין שהוא כבר אינו בין החיים), החליט הררי כי יש להכין מבצע “משולב”, שבו בסמיכות זמנים של 12 שעות יבוצעו שתי פעולות ההתנקשות, תחת פיקוד של מפקד אחד: קודם בברבי ואחריה בראוף. אך לבסוף, לאחר דיונים נוספים, ירד הרעיון מן הפרק. “מפאת עדיפויות מבצעיות ביחידה, נדחה המבצע המשולב”, מצטט מחבר הספר דוח של יחידת “מסר”. אחר כך הוחלט לפעול בשני מבצעים נפרדים.

התניה גורלית

בנובמבר 1979 נשלחו לצ’ילה שני אנשי החוליה המבצעית של “קיסריה” כדי להשלים את איסוף המידע על ראוף, ובדצמבר נשלח שוב איש מבצעים, שכינויו “צפניה”, להשלמת הידע. במקביל החלו במטה הכנות למבצע החיסול, שנקבע ל־17 בדצמבר. “כחודש ימים לפני יום המבצע (יום הע’)”, נכתב במחקר, “נקבע לוח זמנים של ההכנות למבצע. במקביל נקבע הרכב הכוחות שאמורים היו להשתתף, והוטלו משימות על כל אחד מהאנשים. למבצע ההענשה של וולטר ראוף נקבעו תשעה אנשים, שכללו את המבצעים, המאבטחים, שוכרי הרכב והאחרים”. בנוסף, עסקו “עשרות אנשים מהדרג הלוגיסטי בהכנות נלוות, שכללו הכנת אמצעי הלחימה המתאים לביצוע המשימה, להעברתו, ללא תקלה, לידי האיש המבצע, לציוד כל לוחם בתיעוד מתאים ועוד”.

אך גם המועד 17 בדצמבר חלף, וראש המוסד יצחק חופי, שעיין בתוכניות, דרש מאנשי המבצעים והמתכננים להשלים פרטים ומידע. בינתיים שב "צפניה" מסיורו וחיבר דוח מקיף שממנו עלה כי ראה את ראוף שלוש פעמים. פעמיים יצא מביתו ועלה על אוטובוס ופעם יצא לטיול עם בנו. הוא גם ראה את ראוף יושב בביתו וצופה בטלוויזיה. מסקנתו של צפניה הייתה כי “ניתן לבצע את מבצע ההענשה”.

יום המבצע נקבע ל־17 במרץ 1980. נקבעו מוקדים בפריז, בקלן ובפנמה שבהן ימוקמו אנשי מוסד שיהיו צמודים לטלפונים כדי לקבל כל פירור מידע מהחוליה המבצעית. נקבע הרכב הכוח, אשר אמור היה לכלול את המבצעים: המפקד, שיאחז בנשק, מבצע נוסף, המאבטחים, שוכרי הרכב. כמו כן, נקבעה שיטת העברת אמצעי הלחימה.

נושא חשוב אחר שסוכם עליו במבצע שכינויו היה “נירוסטה” היה איך להציג את האירוע בתקשורת. נקבעו עקרונות: “א. זהות הפושע - יהיה צורך לשדר לדעת הקהל העולמית כי האיש שחוסל היה פושע מלחמה נאצי, שנמצא אשם ברצח יותר מעשרות אלפי יהודים והצליח עד אז להתחמק מעונש. נחוץ היה להדגיש כי בחיסולו מומש גזר דין צדק. ב. זהות המבצעים - ניתן להניח כי ישראל כמדינה עצמאית החברה במשפחת העמים לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להזדהות כמוציאה לפועל של גזר דין כזה. לכן היה צריך להיערך לשאלה: מי עשה את זה?”. לאחר דיון נקבע במטה “קיסריה” כי יוכן כרוז של הודעה לעיתונות, ובה תמונתו של הפושע, קורות חייו ופירוט פשעיו, בחתימת המילים Those Who Shall Never Forget - “אלה שלעולם לא ישכחו”.

בתקופת ההמתנה הוכנו כרוזים שהוכנסו למעטפות, אשר עליהן לא היה כל סימן שעלול היה להצביע על המבצעים. על המעטפות, שעליהן נכתבו כתובות של חשובי העיתונים באירופה, הודבקו בולי דואר, והן היו מוכנות למשלוח. במקביל, נקבע נוסח מדויק של הודעות טלפוניות לסוכנויות ידיעות כמו רויטרס, איי־פי ועוד. מי שאמור היה להתקשר מטלפון ציבורי היה ר’. ההוראה הייתה שכל שיחה שינהל תהיה קצרה, עד שלוש דקות, ותיערך עם סניפים של סוכנויות הידיעות בפריז, בבון ובבואנוס איירס. פ’, איש מבצעים אחר מ”קיסריה”, היה אמור לשלוח את המעטפות למערכות העיתונים שנבחרו.

הנוסח, ועליו התאריך 13 במרץ, היה כזה: “היום... הוצאנו להורג בצ’ילה את אחד מגדולי הפושעים הנאצים, את קולונל האס־אס וולטר ראוף. הפושע הזה היה מפקד המחלקה הטכנית של הגסטפו, פיתח והפעיל את מכוניות הגז, שבתוכן הושמדו מעל ל־100 אלף יהודים. בנוסף לכך, ביצע פשעים נגד העם היהודי, כאשר שימש מפקד הגסטפו בתוניס. בהיותו מפקד הגסטפו במילנו היה אחראי לגירוש יהודי המקום למחנות ההשמדה. הפושע נידון בבית דין צבאי בצרפת בתוניס ב־1943 בהיעדרותו. בשנת 1962 בית דין גרמני בהנובר הוציא צו מעצר נגדו, וממשלת גרמניה ביקשה את הסגרתו ממשלת צ’ילה, שסירבה לבקשה. אנו קבוצה של אלה שלא ישכחו ולא יסלחו לעולם על פשעי הנאצים, ולכן החלטנו למען הצדק להוציא אותו להורג”.

הועלו שתי דרכי פעולה אפשריות: האחת הייתה “חיסול באקדחים בחזית הבית שבו התגורר ראוף”, והשנייה: “אם לא ייווצרו התנאים לביצוע דרך א’, יוכל מפקד החוליה להחליט לעבור לדרך ב’, גם היא באמצעות אקדחים. הצוות יוכל לפעול בחצר או בבית, אך רק לאחר שיוודא כי היעד, וולטר ראוף, נמצא בו. רק אז ניתן יהיה לשלוף את הנשק ולהורגו”.

במקביל, נבחנו ההיבטים שנגעו לביטחון הכוח והוחלט כי “אם היעד לא יתגלה, יהיה צורך לוודא שהחוליה תוכל לסגת ללא השארת עקבות”. הייתה גם התניה: “פיגוע או השתקת האישה רק אם היא מהווה סיכון מבצעי”. זו הייתה התניה רבת־משמעות שחרצה את גורל המבצע.

כשבוע לפני המועד החלו להגיע המשתתפים לסנטיאגו בדרכם ממדינות שונות בזהויות ובדרכונים לאומיים שונים, ובהם צ’, ראש החוליה המבצעת, וראש “קיסריה”, שבתי שביט (שהחליף את הררי שפרש) ופיקד על הפעולה. ב־13 במרץ הגיע לסנטיאגו ראש המוסד חופי. חופי יצא לסיור בשטח כדי להתרשם אישית ולבדוק את המוכנות המבצעית. לאחר מכן עזבו חופי ושביט את צ’ילה. שביט עבר לפנמה, שם הוקמה מפקדה אחורית שעליה פיקד הררי, שהיה בתהליך חפיפה עם מחליפו שביט.

יום לפני הביצוע התקבלו שני האקדחים. ב־17 במרץ, יום הפעולה, הושכרו שני כלי הרכב, נוקו מכל פריט מיותר ונוגבו כל טביעות האצבע בהם. מאותו רגע אנשי הצוות חבשו כפפות. שוב פעם נבדק ציר המילוט, ובוצעה בדיקת קשר עם כל הכוחות בשטח. הכל היה מוכן לחיסול, שתוכנן לשעות הערב. “ההענשה הייתה צריכה להתבצע כשראוף יצא מביתו. אז, על פי פקודה של ראש החוליה, אמורים היו המבצעים לפגוע בו על המדרכה, לסגת לכיוון הרכב, לעלות עליו ולהסתלק בציר הנסיגה שנקבע מראש”, נכתב במחקר.

המבצעים "צפניה" ופ’ הגיעו במכוניות ועצרו במרחק כמה מאות מטרים מביתו של ראוף. שני המבצעים ירדו מהרכב, ונהגו המתין, כפי שנקבע, בחניון מחוץ לרחוב ללא מוצא. אולם, לרוע המזל, ראוף לא יצא מביתו - לא לטיול ולא לבקר את בנו - ולאחר כשעה עזבו כל המעורבים את המקום. הוחלט לנסות לבצע את הפעולה למחרת, אך עם שינוי קל. אם גם הפעם לא יצא ראוף, יתקרבו המבצעים אל ביתו. אך כשעשו זאת, הם התגלו, והאישה הצ’יליאנית יצאה לזרים וצעקה לעברם בספרדית: “אין לכם מה לעשות פה”. ברקע נשמעו נביחות הכלב. "צפניה", מפקד הפעולה, שקל במהירות מה לעשות. האם להיכנס לבית ולחסל את ראוף ולהסתכן שהצעקות יזעיקו את השכנים? אבל ראשית היה עליו לדעת בוודאות שראוף נמצא בביתו. צפניה והלוחם השני פ’ לא הצליחו לראותו וחששו שאם יפרצו בכל זאת לבית, האישה תרוץ אחריהם והם ייאלצו לפגוע בה. לכן החליטו לבטל את הפעולה. “הן מסיבות מוסריות והן מפני שלא היה לי מנדט לעשות זאת”, העיד "צפניה" והסביר את החלטתו.


הכוח עזב את צ’ילה וחזר למשימותיו האחרות. כ־20 שנים לאחר מכן, בעדות שמסר "צפניה" למחבר הספר, הוא אמר כי היה צריך להמשיך לנסות לבצע את המשימה במועד אחר. “בכל הנושא של פושעי מלחמה נאצים יש לי מעורבות רגשית גדולה; תודעה ברורה שאנו מחויבים כמדינה בנושא הזה. גם היום דעתי לא השתנתה. אנו צריכים לעשות זאת ויכולים לעשות זאת. אני כדרג מבצע אמרתי שאוכל לעשות זאת בשביל ההיסטוריה. צריך לתת להם כדור בראש. זה עוול שהם חיים”.

זה היה גם המבצע האחרון של "קיסריה" “להענשת” הנאצים. חודשים אחדים לאחר מכן, יחידת “מסר” עברה מ”קיסריה” ל”ביצור”, שהמשיכה גם היא לבדוק אפשרויות לפגוע בראוף. אך כל הרעיונות לא הגיעו אפילו לכדי בדיקת היתכנות יסודית. ב־14 במאי 1984, בשעה 2:20 לפנות בוקר, מת ראוף בשיבה טובה. הוא היה בן 78.

הצדק נעשה

במקביל למאמצים להעניש את ראוף, ניסה המוסד לאתר פושע מלחמה נוסף בשם קלאוס ברבי, שחי בבוליביה תחת השם קלאוס אלטמן. ברבי היה קצין בגסטפו ובאס־אס שנשלח לבלגיה ומשם לצרפת. בשתי מדינות אלה הוא היה אחראי למותם של יהודים רבים. הוא נחשב לקצין סדיסטי שעינה במו ידיו עצורים יהודים, כולל נשים וילדים ואת חברי המחתרת הצרפתית, כולל לכידתו והוצאתו להורג של מנהיג המחתרת ז’אן מולן. על מעשי הזוועה שבהם היה מעורב דבק בו הכינוי “הקצב מליון”, שבה היה מפקד הגסטפו, ומטהו שכן במלון “טרמינוס”.

לאחר המלחמה הוא גויס בגרמניה בידי הריגול הנגדי של המודיעין הצבאי האמריקאי שסייע לו להימלט מהחוק הצרפתי, שבו נערך לו משפט שלא בפניו ונגזר עליו גזר דין מוות. הביון האמריקאי נעזר בו להשגת מידע על פעילים קומוניסטים, שאחריהם רדף בעת המלחמה. אחר כך הוא גם היה סוכן של המודיעין הבריטי. כשנודע לצרפת שברבי מוחזק בחסות האמריקאים, הם לחצו על הסגרתו. האמריקאים הכחישו זאת ומיהרו להבריחו מגרמניה לאוסטריה ולאיטליה. שם סייע לו המודיעין האמריקאי לחבור לרשת הברחות של נאצים, שהפעיל הכומר הקרואטי קרונוסלב דרגנוביץ וזכתה לכינוי “נתיבי העכביש”. דרגנוביץ העניק לברבי את שמו החדש – אלטמן - צייד אותו במסמכים מזויפים והבריחו ב־1951 לארגנטינה, וממנה עבר ללה פאס שבבוליביה. לימים התברר כי מודיעין החוץ הגרמני בנ"ד גייס אותו לשורותיו כסוכן בבוליביה.

ב־1972, לאחר שפורסמו ידיעות בתקשורת הבינלאומית כי קלאוס אלטמן הוא בעצם “הקצב מליון”, דרשה ממשלת צרפת מממשלת בוליביה להסגירו. ברבי נעצר בשנות ה־70 שלוש פעמים ושלוש פעמים שחררו אותו בתי המשפט בבוליביה. ב־1977, לאחר שבגין נבחר לראש ממשלה והורה, כזכור, לשנות את המדיניות, ברבי הוכנס לרשימה של מבצעי ה”הענשה”. “המטרה הסופית הייתה חיסולו”, נכתב במחקר. שם הקוד למבצע היה “אמדאו”.

ההכנות לאיסוף המודיעין למבצע החלו בספטמבר 1977. שני אנשי מבצעים של המוסד יצאו לסיור איסוף מידע על ברבי בלה פאס. לפי המידע שהושג, ברבי התגורר בבניין בן 15 קומות, ששמו היה “יסמין”, והוא שכן בשדרות 20 באוקטובר בלה פאס. בכל קומה היו ארבע דירות.

הוצעו שתי דרכי פעולה: הטמנת מטען בתוך המעלית והפעלתו לאחר שברבי ייכנס אליה. ההצעה השנייה דיברה על ירי מאקדח בבניין. לקראת המבצע יצאו במאי 1979 שוב שני הלוחמים לבירת בוליביה, ושם גם נפגשו עם הררי. הם עקבו אחרי ברבי בכל יום במשך כשבוע ולמדו היטב את שגרת יומו. בשובם הציג הררי את תוכנית המבצע, וחופי אישר אותה. המועד נקבע ל־17 ביולי 1979. אך סדרי עדיפויות מבצעיים גרמו לדחייה.

זמן לאחר מכן חודשו ההכנות. שוב יצאו לוחמים לבוליביה, שבינתיים התחוללה בה הפיכה צבאית ששיבשה את החיים. ברבי נעלם, הלוחמים לא הצליחו לאתר אותו ודיווחו שהוא נעלם. מאוחר יותר הוא אותר. ביולי 1982, זמן קצר לפני שעמד לסיים את תפקידו, אישר חופי שוב מבצע לחיסול ברבי. בינתיים פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והמועד למבצע נדחה שוב ושוב. בינואר 1983 שוב יצאו לוחמי קיסריה ללה פאס, שאליה חזר ברבי, כדי לאסוף עליו מידע. ללוחמים הצטרף מפקד “קיסריה” שביט, שיצא עמם למעקבים היומיים.

אבל במקביל גבר העניין הבינלאומי בברבי, ובסוף ינואר נכנעה ממשלת בוליביה ללחצים והחליטה לגרשו לפרו בחשדות של העלמות מס. מפרו הוא הוסגר לידי צרפת, שבה הועמד לדין בעיר ליון. משפטו המתוקשר זעזע את החברה הצרפתית שהתוודעה לפתע לעוצמת שיתוף הפעולה של חלק מהאוכלוסייה עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. מבחינה זו, השפעת משפט ברבי הייתה כמו השפעת משפט אייכמן על החברה בישראל. ביולי 1987 גזר עליו בית המשפט עונש של מאסר עולם. בדצמבר 1992 הוא מת ממחלת הסרטן בכלאו. בסופו של דבר, ברבי נענש והצדק נעשה, אך לא בידי המוסד.

סדר העדיפויות הכריע

במהלך כל אותן שנים הופיעו ברשימת הפושעים הנאצים בני ההענשה עוד שניים. אחד מהם היה פרנץ מורר, אוסטרי שהצטרף למפלגה הנאצית ומונה למושלה האזרחי של וילנה בליטא. הוא נודע באכזריותו הרבה כלפי היהודים, ומתוקף תפקידו היה אחד האחראים על חיסולם של 80 אלף יהודי העיר. לאחר משפט אייכמן הוא הועמד לדין באוסטריה, אך בית משפט מקומי זיכה אותו. על רקע זה הייתה פנייה של ארגון יוצאי ליטא בישראל למוסד. בפנייתם הם הציעו כי יגייסו מקרבם מתנדבים שמוכנים לחסל את מורר. המוסד דחה את בקשתם, ובמשך 12 שנים, עד 1978, לא התעניין במורר.

רק בעקבות הוראת בגין חידש המוסד את העניין בו. הוחלט לשלוח צמד אנשי מבצעים לחווה באוסטריה, שנטען כי מורר מתגורר בה. שם המבצע היה “סוסה שחורה”. הם סיירו בקרבת החווה, צילמו אותה ומסרו דוח מפורט שבו נקבע כי אכן מורר מתגורר בחווה, וכן נמסר מידע על המבנים והכלים החקלאיים בה ודרכי הגישה אליה. עוד לוחמים נשלחו לחווה, ואחד מהם, המלווה באשתו, אף התאכסן בה בכיסוי של זוג תיירים הולנדים חובבי טיולים רגליים. הוא ביצע גם בדיקה אם אפשר לחסל את מורר ובאיזה אופן. הצעתו הייתה לירות בו בנשק קל.

אך כמו במקרים אחרים, המבצע נדחה שוב ושוב. “כמו בפעמים אחרות”, מסכם ספר המחקר של המוסד, “גם הפעם, מה שהכריע היה סדר העדיפויות”. ב־1989 ניסה יצחק זומר, שהיה אחראי במוסד באותה תקופה על נושא פושעי המלחמה הנאצים, לעניין את ראש המוסד שבתי שביט להורות על מבצע חיסול כפול של מורר ושל ארנסט לורך, שצורף גם הוא לרשימת היעדים לחיסול של המוסד. לורך היה קצין אס־אס שפעל בעיר לובלין בפולין והיה מעורב בחיסול יהודי העיר בפרט ופולין בכלל. לאחר המלחמה נעצר, הועמד לדין באוסטריה וקיבל עונש קל של שתי שנות מאסר.

שביט דחה את ההצעה לחסל את שני פושעי המלחמה האוסטרים בנימוק של “מגבלות מדיניות”. במקום זאת, הוא הציע להפעיל נגדם לוחמה פסיכולוגית, להשחיר בתקשורת את פניהם ולהאשימם ברצח יהודים ובגזילת רכושם. אך בסופו של דבר גם מבצעי הלוחמה הפסיכולוגית לא יצאו אל הפועל. עוד שני פושעי מלחמה נאצים שהיו יעדים לחיסול של המוסד סיימו את חייהם בשיבה טובה.

מחבר המחקר יוסי חן, ניצול שואה, לא מסתיר את אכזבתו המרה מהרפיון, לדבריו, של הארגון שלו בכל הקשור למרדף אחר פושעי המלחמה הנאצים שהופסקו לחלוטין, גם ברמת המטה, ב־1991. הסיכום שלו קובע: “הייתה פעילות רבה בנושא שלא הגיעה לידי ביצוע. איך אמר החכם באדם? נשיאים ורוח וגשם אין”.