מבחינתי, שמתי אותו על מטוס ואני מחכה עכשיו שהוא יחזור ממסעותיו סביב העולם", מתארת אפרת דובדבני את התמודדותה בשנה החולפת, הראשונה לאחר יותר משני עשורים, ללא האדם שאותו ליוותה צמוד־צמוד, הנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל. "זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם מותו בהיבט הנפשי. אם לא הייתי בוחרת בדרך הזאת הייתי שוקעת יותר". 



אפילו לשכתו הפרטית ב"מרכז פרס לשלום וחדשנות" שביפו נותרה כשהייתה, מחכה לו בדיוק כפי שהותיר אותה, מציינת דובדבני. "אני מרגישה, וכולם פה שותפים להרגשה הזו, שאם פרס היה מגיע, הוא היה מחליק לתוך הלשכה, מסתכל עלינו וממשיך מהרגע שהוא עזב אותנו". 
 
השבוע, במלאת שנה לפטירתו, ייערך כנס המנהיגות והחדשנות במרכז פרס בנוכחות נשיא המדינה ראובן ריבלין ובהשתתפות ראשי חברות ענק מהעולם ובכירי המשק הישראלי, בהם יו"ר חברת CISCO  העולמית ג'ון צ'יימברס, יו"ר ומנכ"ל חברת צ'ק פוינט גיל שוויד, ניקולא מנדלסון, סגנית נשיא פייסבוק העולמית ועוד.
 

אל המרכז ביפו הגיע פרס בבוקר האשפוז שלו, ב־13 בספטמבר 2016. הוא אירח קבוצת משקיעים ונשא בפניהם נאום על חשיבות ההשקעה בטכנולוגיה למדינה כמו ישראל. שעות מעטות לאחר מכן הוא לקה באירוע מוחי והובהל לבית החולים שיבא תל השומר. שבועיים החזיק מעמד גופו בן ה־93 על מיטת בית החולים, נע בין חיים למוות, עד שהוכרע סופית. אבל שנה אחרי כן, אומרים עובדים במרכז פרס לשלום, רוחו עדיין שורה במסדרונות המקום. לא כמליצה, באמת. 
 
נתניהו, פרס וריבלין בהשקת מרכז החדשנות. צילום: יאיר שגיא, פלאש 90
נתניהו, פרס וריבלין בהשקת מרכז החדשנות. צילום: יאיר שגיא, פלאש 90

 
פרויקטים שהעמיד בחייו ממלאים את הלו"ז של דובדבני ועובדיה עד אפס מקום, זאת על אף שהמותג נפקד משם זה שנה. "היו הרבה פעמים שרציתי להגיד מה הוא היה אומר עכשיו או עושה", אומרת דובדבני. "בגלל שעבדתי איתו כל כך הרבה שנים, אני מרגישה שאני שומעת אותו בתוך הראש שלי לפעמים. כי אצלו לא היו קריטריונים עמומים לקבלת החלטות, אלא מאוד ברורים. וברגע שהפנמת את הקריטריונים האלה בכל מצב נתון, זה היה נותן לך את הגייד ליין. העובדה הזו נותנת איזו נחמה לפעמים". 
 
הפרויקטים הללו הם כולם ברוח החזון הנשגב והמילים הגדולות שפרס לא התבייש לבטא בחייו בכל הזדמנות. שלום, תקווה, חלום, ועוד כהנה וכהנה מונחים שאיש כמעט כבר לא מעז להשמיע פה. "יש לנו אג'נדה מלאה בעשייה, וזה לא מן הפה ולחוץ", דובדבני אומרת. "זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל רוב הצוות פה מעוצב בצלמו ובדמותו של פרס. בהיבט של עבודה קשה והעניין שהנחיל לנו, תחושת טעם שיש לך דברים לעשות. יש חלל אומנם, אבל אתה ממלא אותו בעשייה". 
 
דובדבני יודעת שיש מי שיהיה ציני למשמע הדברים שלה. "אני כבר למדתי מפרס להיפרד מהציניות", דובדבני משיבה. "דווקא לחבק את הטוב ולהעדיף את המחשבה שנפש האדם טובה מיסודה ולא רעה. ולא משנה כמה אתה נכשל - אם אתה מאמין בדרך שלך, תהיה לך הצלחה".  


להציל את הילדים
 
 
אפשר בינתיים להצדיק אותה. גם שנה אחרי שפרס איננו, איכשהו כל הפרויקטים שהוקמו תחת כנפיו עדיין זזים קדימה - קבוצות כדורגל יהודיות־ערביות, מפגשי תלמידים יהודים ופלסטינים, ופעילות הומניטרית כמו פרויקט הסיוע Saving Children, לטיפול רפואי בילדים פלסטינים ומארצות ערב, שבשנה החולפת לא רק שלא הופסק, אלא התרחב. 
 
"עכשיו, למשל, שוכבת אצלנו תינוקת מסוריה", אומר ד"ר דודי משאלי, שמנהל את המרכז למומי לב מולדים במרכז הרפואי תל השומר. "אנחנו קולטים משפחות שעוברות ממקום למקום, מהפצצה להפצצה, ילדים שהגיעו בגלל סיבה בריאותית פשוטה יחסית וכאן נזקקו להחייאה, ילדים שלא היה להם שום סיכוי". 
 
התינוקת הסורית ששוכבת שם כעת היא בת חודש ימים. הגיעה לשיבא לפני שבוע, אחרי יומיים וחצי שבהם שני הוריה היטלטלו איתה בין אזורי קרב עד שהגיעו לגבול עם ישראל. היא הובלה עם אמה לבית החולים בנהריה כדי לטפל במום אורתופדי שהתגלה אצלה, ובסוריה המשוסעת אין אפשרות לטפל בו. "בלא טיפול", אומר ד"ר משאלי, "היא הייתה מאבדת את אחת מרגליה". אלא שבנהריה היא איבדה לפתע את ההכרה, פרפרה בין חיים למוות. אז התגלה כי היא סובלת ממום מולד והיא הובהלה לתל השומר. 
 
"אתה מתאר לעצמך שאין קליטה סלולרית באזורים בסוריה שבהם הם מסתובבים", משאלי ממשיך. "אז הדאגה היא גדולה. חלק מהבעייתיות בסיטואציה הזאת הוא הפיצול של המשפחות וחוסר התמיכה של החלקים האחרים של המשפחה. ישנו גם סיכון גדול מאוד שחס וחלילה הם לא ייצאו מהניתוח, זה פרויקט מסובך אפילו מבחינה הומניטרית". 
 
אפרת דובדבני. צילום: לע"מ
אפרת דובדבני. צילום: לע"מ

 
כשהוקם בשנת 2003, נועד Saving Children להגיש סיוע בשלט רחוק. שליחת ציוד רפואי ותרופות אל מקום מושבם של הילדים, למעלה מ־12 אלף עד היום. אלא שבחודשים האחרונים החלו להביא אותם לכאן. "קלטנו עד עכשיו חמישה ילדים במחלקה שלנו", ד"ר משאלי אומר. "העניין הוא שצריכה להיות גם מערכת שתוכל לתווך בהמשך ולא להחזיר את הילדים לג'ונגל בלי אפשרות לתמוך בהם, איזה קשר רציף. אצל חלק מהילדים הטיפול כולל מספר ניתוחים ואורך זמן רב, אבל לא תמיד מתאפשר להם להגיע לכאן לטיפול לטווח ארוך".  
 
מבחינת דובדבני, די בעובדה שהפרויקט המרכזי של פרס פועל אף שעברה שנה מאז נפטר, כדי להכריז על נס קטן. "כשהוא הלך הייתי בטוחה שאנשים יפסיקו לתת תרומות או שיהיה לנו יותר קשה לגשת לפרויקטים", היא אומרת. "אבל זה לא קרה. בהתחלה הופתעתי, ועכשיו אני יכולה להגיד לך בצורה חד־משמעית שלא עצרנו. כנראה שהמקום הזה, גם מרכז פרס עצמו וגם האיש, יש לו בעיני אנשים יוקרה רבה וערכים של יושר, שקיפות ועשייה כמו שצריך". 

 
אומת הסטארט־אפ

באופן רשמי, דובדבני ופרס הכירו זה את זה לראשונה במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, בעצרת הפוליטית בכיכר מלכי ישראל. היא שימשה אז מתאמת הסיורים והאירועים של ראש הממשלה דאז יצחק רבין. ראש הממשלה המנוח ערך את ההיכרות ביניהם דקות ספורות לפני שנרצח. "הם ישבו בחושך שניהם, אחד עם השני במעין ישיבה אינטימית ושקטה כזאת שהייתה להם", דובדבני נזכרת. "ואז רבין קרא לי אליו, כי רצה לשאול איזו שאלה לגבי לוחות הזמנים. כשהגעתי הוא עשה בינינו היכרות, לחצתי לו יד ולא ידעתי שבעוד כמה דקות פרס יהיה הבוס שלי למשך 21 שנה". 
 
מיד אחרי הרצח כבר מצאה עצמה עובדת צמוד לאיש שאך זה הכירה, כאשר מילא את מקום ראש הממשלה המנוח. מאז הספיקה לעבור קשת של תפקידים, כולם לצדו. בין היתר שימשה כראש מטה משרד החוץ, מקימת המשרד לפיתוח הנגב והגליל, מנכ"לית בית הנשיא, ובשנים האחרונות בתפקידה הנוכחי בניהול "מרכז פרס לשלום". זה מסביר אולי מדוע צוואתו היא חוק לה, ובפרט זו האחרונה שהניח באחד מנאומיו האחרונים, שלושה חודשים לפני שנפטר.

"מרכז החדשנות המוקם במקום זה יציג תקדימים שכבר נוצרו וכאלה שעוד ניצור בכל התחומים", אמר פרס בנאום ההוא מעל הפודיום הקטן ביפו. "נַראה גם כיצד יוצרים סטארט־אפ ניישן". 
 
בקהל ישבו והקשיבו גם נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי הנאום פנו שלושת האישים להצטלם יחד. שנה אחרי כן העבודות על מרכז החדשנות כבר החלו. המיקום הוא הבניין המודרני חשוף הקירות של "מרכז פרס" שהופקע לשם כך. 2,500 מטרים רבועים עם תצוגות מתחלפות בכל קומה ומטרה אחת: להפיח חיים באמירה הישראלית המוכרת "אומת סטארט־אפ". את הפוטנציאל והצורך הבינו גם גופים אחרים ונרתמו לסייע. עיריית תל אביב למשל, שמתהדרת כעיר מובילה טכנולוגית, אבל בלי מקום מסודר שאפשר גם להוכיח בו את זה. 
 
"חלון הראווה הזה היה מאוד חסר", אומר איתן שוורץ, מנכ"ל "עיר עולם ותיירות" בעיריית תל אביב. "אתה תשמע את זה מאנשי מכון הייצוא ומשרד הכלכלה, וכל מי שעוסק בלהראות לאנשים מבחוץ את המדינה. אין דבר עייף וסחוט יותר מסטארט־אפיסט ברוטשילד שפעם אחת הסכים לספר את סיפור הסטארט־אפ שלו, ומאז אנחנו לא מפסיקים לשגע אותו בביקורים.

יש אצלנו אנשים שכל עיסוקם הוא תיירות סטארט־אפים. כל היום מקבלים בקשות מקבוצות שונות שרוצות לראות את זה בעיניים שלהן. אלה יכולים להיות תלמידי תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטה חשובה בארה"ב, ואלה יכולות להיות משלחות של סנאטורים או משלחת של אנשי עסקים ממדינה כלשהי". 
 
לפני שנה, הוא אומר, ביקשו אנשי פרויקט "תגלית", שמביאים צעירים יהודים מצפון אמריקה לישראל, לראות במו עיניהם את התגשמות אומת סטארט־אפ, אלא שלא היה איפה. "אז הם הקימו באיזה חדר בבורסה לניירות ערך מין פרויקט פופ־אפ כזה על החדשנות הישראלית", שוורץ מספר. "המקום היה אמור להיסגר בסוף הקיץ, אבל הוא פתוח עד היום. זו הסיבה שאנחנו צריכים מקום מסודר שמנקז אליו את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף".  
 
הדחיפה הפיננסית הראשונה למימון המרכז הגיעה מתרומות שזרמו ל"מרכז החדשנות" לאחר מותו של פרס. הגיוס הספיק לשלבים הראשונים של ההקמה. בשלב הבא, מקווים ב"מרכז פרס", יתקבל סיוע של גופים שונים: משרד החינוך, משרד החוץ, צה"ל ועוד. "מדובר בסדר גודל של 150 אלף מבקרים בשנה", אומר מלכי שם טוב, מנכ"ל חברת AVS, שמתמחה בהקמת תערוכות ואשר זכתה יחד עם חברה נוספת במרכז להקמת מרכז החדשנות החדש. אם הכל יתקדם כמתוכנן, הוא יפתח את שעריו כבר ב־2018.

בתוספת שותפויות חיצוניות הצפי למבקרים עולה לכ־200 אלף איש בשנה. "הרעיון הוא שמי שייכנס מיד יראה את ההמצאות והפיתוחים הישראליים שהובילו לעולם טוב יותר, מהטפטפות ועד מובילאי", אומר שם טוב. לדבריו, "לא יוצגו בתערוכה כלי נשק. למרות שכששמעון פרס הקים את הכור בדימונה הוא אמר שזה למטרות שלום וביטחון". 
 
על הדרך עשוי המרכז לגלם את החזון של פרס במקום אחד, כמקום שנע בין דיפלומטיה לננו־טכנולוגיה. אלא שנשאלת השאלה אם באקלים הנוכחי בציבוריות הישראלית אין מקום לפרויקטים עם יותר שיניים. "אתה צודק שלא קל ולא קלה דרכנו", עונה דובדבני. "יש דברים שאנחנו יכולים לעשות ויש שאי אפשר. אבל למה פרס הקים את המרכז? מאחר שראשי מדינות אומנם חתמו על הסכמים, אבל הציבור נשאר הרחק מאחור.

אף אחד לא מבין למה צריך שלום ומה השלום נותן לו. אז המקום קם כדי להראות שאנשים יכולים לדבר אחד עם השני בגובה העיניים. אנחנו חווים את הפרויקטים כמי שיוצרים שינוי גדול".