מדברים כל הזמן על התקשורת שאוהבת לנפח מצבי חירום, לצאת ברצף שידורים בלתי נגמרים על שיטפון בטקסס או פיגוע בברצלונה ולחפש לעתים, אפילו בנרות, את הנקודה הישראלית כדי להעצים את הדרמה. אותה דרמה שבסופו של דבר תחבר את האנשים למסך ותאיץ להם את הדופק ספק מפחד ספק מהנאה מתחושת הפחד. מספיק מבט אחד החוצה כדי להבין שהתקשורת לא אשמה בפמפום הזוועות, אלא בסך הכל משתפת פעולה עם מה שאנשים כבר אוהבים לעשות ממילא במרחבי הרשת, לטחון כל נושא לעייפה, לחפש אשמים ולא באמת לעשות משהו שמקדם פתרון כלשהו.



כולנו כבר מכירים את הריטואל: אחת לזמן מה מודלף איזשהו סרטון שמצליח לזעזע את כולם. פעם זו טיסת שוקולד מהגיהינום, פעם זו אלימות בין נערים והשחתה של בתי מלון בחופשה לפני גיוס ופעם זו בחורה שרוקדת במסיבת חוף ותיכוניסטים מפשיטים אותה. מצחיק אותי תמיד שהזעזוע מלווה באותה תחושת הפתעה ותדהמה שדברים שכאלה קורים עדיין בעולם. "איך זה קורה? ואיך היא מרשה לעצמה?", וזאת לצד העובדה שאנשים באמת חושבים שאם הם ישתפו אחרים בסרטון בצירוף הרבה סימני קריאה, הם יצליחו לגרום לשינוי כלשהו מלבד התלקחות האווירה ותהייה - "היכן ההורים?". אז "מובן שההורים אשמים", צעקו בטוויטר, ובפייסבוק ראיתי כאלה שסבורים שמי שבאמת אשם נמצא דווקא במערכת החינוך.



תלמידים בבית ספר (אילוסטרציה). כלום לא השתנה. צילום: אלוני מור
תלמידים בבית ספר (אילוסטרציה). כלום לא השתנה. צילום: אלוני מור



מדי שנה, כשנפתחת שנת הלימודים, אני שבה במין אפקט פבלובי לאחור ונזכרת בבריונות, באלימות ובהטרדות שחוויתי על בשרי ושלצערי לא נעלמו מהמערכת. כעת אני באמת חושבת איתכם בקול רם ותוהה, בהמשך לדיון בטוויטר, האם רק ההורים שלא יודעים לחנך את ילדיהם כמו שצריך אשמים במצב, או שיש כאן אוזלת יד מתמשכת של מערכת ארכאית, שמתעקשת להמשיך להתנהג כמו שהפינק פלויד היטיבו לתאר בקליפ של החומה - בית חרושת לציונים. מבט אחד על המערכת ושום דבר לא השתנה, וזאת על אף הציוצים מלאי האופטימיות והטפיחה העצמית על השכם של שר החינוך בנט.



אלא שאני מניחה שלשאלתי אין באמת תשובה חד־משמעית. הרי אני לצורך העניין גדלתי בשכונה טובה ולמדתי בבתי ספר שנחשבו תמיד למובילים בכל התחומים, ועל פניו שום דבר לא היה צריך להבהב כנורת אזהרה מול עיניהם של הורי, כששלחו אותי לארבע שנים מדכאות נפש בבית הספר התיכון. אף אחד לא הכין אותנו להתעללות, ליחס האלים של לכאורה "בני הטובים", לאטימות המערכת, ליחסם המדכא של אנשי החינוך, לחוסר היכולת להקשיב,


להתגמש ולראות את טובתו העליונה הנפשית של התלמיד ובמקרה זה - התלמידה - מעבר לתעודת הבגרות.



המוסד לביטוח לאומי


בית ספר תיכון תפקד בעבר ומתפקד עד עצם היום כמו המוסד לביטוח לאומי. הוא יוצא מנקודת הנחה שהתלמיד משקר, עצלן ומחפש תירוצים כדי לחמוק מחובות. אין ספק שמהבחינה הזאת הוא מספק הכנה טובה לצבא ולחיים במדינת ישראל. התחושה שמחפשים אותך בסיבוב כאילו היית ניצול תאונה מתחזה שרכש בסופר־פארם סד צווארי ומסתובב איתו רק כדי לקבל פיצויים כספיים, עדיין לא פגה. זה כמובן מגיע תמיד על חשבון חינוך אמיתי לערכים, שהבסיס שלו אמור להגיע מהבית. אלא שעובדה זו לא מסירה את האחריות ממערכת החינוך כל עוד היא מוגדרת כחובה. אני כבר לא מדברת על פיתוח אינטליגנציה רגשית ועל כך שבמקום לנצל את השנים היפות ונטולות הדאגות של הנעורים כדי לסייע להתפתחותם האישית, הם הופכים את התלמידים שלא מצליחים ליישר קו לחתולי רחוב שמנסים רק לשרוד ולא להיזרק לכביש.



את מערכת החינוך אני מכירה היום מקרוב. אני אומנם חתולת רחוב ניצולת המערכת, אבל זוכה מדי פעם ללמד על אף התסכולים הכרוכים בכך. כמו כן, יש לי חברים קרובים שהם על תקן מחנכים בחינוך העל־יסודי, המנסים לעגל קצת את הקצוות המחודדים של תוכנית הלימודים שאי אפשר לסטות ממנה. אחוזי ההצלחה שלהם נמוכים. ביורוקרטיה, הם אמרו לי פה אחד בשבוע שעבר במפגש הקבוע שאנחנו עושים תמיד לפני 1 בספטמבר, מיישרים איתם קו ואחר כך הם נעלמים לפחות עד חופשת חנוכה. אין עם מי לדבר. פעם עוד האשמתי את המורים שהיו לי. במשך שנים הייתי פוגשת אותם ברחוב ולא אומרת אפילו שלום. היום אני מבינה שהם נאבקים במערכת הרגולטורית בדיוק כמו התלמידים והוריהם.



מוזר שיש משהו חסר תקווה במקום שצריכות להיות בו תקווה רבה ואפשרויות. וזה נחמד שבחוזר למורה שאני מקבלת תמיד בתחילת השנה מצורפים איחולי הצלחה אופטימיים ומילים יפות ללא כיסוי.



עבר שבוע מתחילת שנת הלימודים וכבר הבנתי שבאיזה פרויקט חברתי שניסיתי להרים עם כמה אנשים שוב יש בעיות תקציב. ככה זה כשמנסים לעשות משהו שלא קשור לציונים, למתמטיקה או ל"מי יקבל אותך לאוניברסיטה?". חינוך חברתי? מיותר. הרבה יותר קל להמשיך ולהזדעזע מסרטונים ברשת.